זלמן שניאור

תולדות חייו

שניאור נולד בעיירה שְׁקְלוֹב שבפלך מוהילב, במזרח תחום המושב של האימפריה הרוסית (מאז 1991 במחוז מוהילב בבלארוס). גדל בבית מסורתי כצאצא של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי[דרוש מקור], והיה בעל השכלה תורנית וכללית. כבן ארבעה-עשר עבר לחיות באודסה, ובאמתחתו פנקס שירים קטן ותכנית ללמוד באוניברסיטה. באודסה, לאחר שלא מצא את מקומו, ביאליק קיבלו בסבר פנים יפות, דאג לצרכיו, לימדו יום-יום מקרא וספרות ושירה, עד ששניאור הצעיר נתקשר אליו והיה קורא לו "אבא".

בשנת 1902 עבר לוורשה. בתקופת חייו בוורשה התקבל לעבודה, בהמלצתו של ביאליק, בהוצאה לאור מקומית, והחל לפרסם את שיריו הראשונים.

בשנת 1904 עבר לווילנה, והחל לכתוב עבור עיתון עברי מקומי. בתקופה זו הוציא לאור קובץ משיריו ומסיפוריו, ובשנת 1906 הוציא לאור את ספר שיריו "עם שקיעת החמה". ספרו זה זכה להצלחה מרובה, הודפס במספר מהדורות והביא את שניאור למעמד משורר מוכר. כעבור שנה מפרסום הספר עבר לחיות בפריז ולמד בסורבון לימודי ספרות, פילוסופיה ומדעי הטבע.

בין השנים 1908–1913 סייר ברחבי אירופה וצפון אפריקה, ולמשך תקופות קצרות למד בשווייץ ובגרמניה. במהלך שהותו בברלין החלה מלחמת העולם הראשונה, שמנעה את יציאתו מגבולות גרמניה. בשנים אלו למד שניאור רפואה, ועבד בבית חולים מקומי.

בטרם פרצה המלחמה חזר לאודסה, ובה הוציא את ספר שיריו השני. הצלחתו הביאה אותו להתמסר לכתיבה, ולאורך שלושים השנים שלאחר המלחמה פרסם שניאור כ-50 ספרי פרוזה ושירה ביידיש ובעברית. ספריו תורגמו למספר שפות והופצו ברחבי אירופה, ובהם הרומנים "אנשי שקלוב" ו"פנדרי הגיבור".

בשנת 1923 קבע שניאור את מקום מושבו בצרפת, בה חי עד לפלישת הנאצים בשנת 1940 ובריחתו לספרד וממנה לארצות הברית. הוא חי בניו יורק עד לעלייתו ארצה, בשנת 1949. באמריקה זכתה עבודתו להצלחה בקרב העיתונות בשפה היידית.

לאחר עלייתו ארצה החל שניאור לכתוב לעיתונים היומיים, וערך את מהדורות ספריו. ספרו "פנדרי הגיבור" הותאם על ידו לתיאטרון והוצג ב"הבימה". תרומתו המתמשכת לתרבות העברית זיכתה אותו בפרס ביאליק (1951) ובפרס ישראל לספרות יפה (1955).

שניים משיריו נתפרסמו בזמר העברי. השיר "יד ענוגה" שבוצע על ידי אמנים רבים והשיר "מרגניות" שנתפרסם בביצועה של חוה אלברשטיין. זלמן שניאור נפטר במהלך עבודתו בניו יורק בשנת 1959.

על שמו רחובות בכמה ערים בישראל.

חלק מאוספו האישי שמור בספרייה הלאומית.