ויקטור פראנקל

בספרו, שכותרו העברי הוא: "האדם מחפש משמעות", (שפורסם לראשונה ב־1946, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים) תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.

קורות חייו

פראנקל נולד בווינה לאלזה וגבריאל, שניהם יהודים, במשפחה בת שלושה ילדים. הוא התעניין מגיל צעיר בשאלה האם ארעיות החיים יכולה להרוס את משמעותם, אך מסקנתו הייתה כי אין הדבר כך, כי שום דבר מהעבר אינו נאבד. כבר בתיכון שאיפתו הייתה להיות רופא ובהשפעת הפסיכואנליזה הוא החל להתעניין בפסיכיאטריה. בזכות כישרון האיור שלו, הוא גילה שהוא מזהה את החולשות באנשים, אך חשב שכפסיכיאטר יוכל לראות מעבר לחולשות שלהם ולהכיר באפשרויות העומדות בפניהם כדי להתגבר על חולשות אלה.

פראנקל השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של פרויד. כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים של רוטשילד. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר, שנספתה בשואה. ב־25 בספטמבר 1942 פראנקל, רעייתו והוריו הועברו למחנה הריכוז טרזין. ב־19 באוקטובר 1944 פראנקל ורעייתו הועברו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. ב־25 באוקטובר באותה שנה הועבר למחנה הריכוז קאופרינג, ושם עבד כחמישה חודשים בעבודות כפייה. במרץ 1945 פראנקל הועבר למחנה נוסף המסונף למחנה הריכוז דכאו, ושם עבד כרופא עד 27 באפריל 1945, עת שוחרר המחנה. רוב משפחתו נספתה בשואה. לאחר המלחמה, השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה.

כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שאותה הגה פראנקל.

הוא נישא בשנית לאלינור קתרינה שווינדט בשנת 1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה (לימים פסיכולוגית ילדים). בחייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב־32 שפות (לעברית תורגמו 5 מספריו), והספיק להרצות ב־209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.

פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס קרויים על שמו. ב־1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה שבה נפטר ב־1997.

חוויותיו בתקופת השואה

בתקופת השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את וינה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות" הוא מספר שלאחר היסוסים רבים מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחוריו היה שבר שיש של עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר בו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של בית הכנסת שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד הורים.

מאוחר יותר נשלח פראנקל על ידי הנאצים לגטו טרזיינשטט, ואחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ. בטרזיינשטט הוא עבד כרופא כללי במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה והוא התבקש להקים יחידה מיוחדת, על מנת לעזור למגיעים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני. מאוחר יותר הקים יחידה למניעת מקרי התאבדות בקרב האסירים. אך ברוב זמנו במחנה הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ומילא תפקידים פיזיים כמו חפירות והנחת מסילות לפסי רכבת.

פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעיתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש את המתח בין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.

לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם ענה, כי הוא יודע שבני אדם הומניים הם מיעוט בעולם, וקריאתו עומדת כאתגר להצטרף למיעוט נעלה זה. הוא מעדיף לדבר על הפוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן תהיה סכנה שהאדם ייסחף לפוטנציאל האנושי במרעו. עוד סבר, כי העובדה שהלוגותרפיה מדגישה את הממד הנאולוגי (=הרוחני) ואת יחידותו וההומניות של האדם, אין בה לסתור שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים האדם עדיין בגדר חיה. הוא התריע כי לעומת הסיכון כביכול של הפרזה בערכו של האדם, הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן הדבר יכול להביא לידי השחתה של בני הנוער. אף באימי השואה ראה ביטוי לרוח האדם וליכולת חירותו האנושית, וכתב ”האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו.“ בניגוד לפרויד שטען כי תחת לחץ כבד כמו הרעבה ההבדלים האישיותיים והרוחניים שבין בני אדם יטושטשו, הוא אמר כי בשואה במצבים הקשים ביותר, היו שנעשו חזירים ולעומתם היו שנעשו קדושים. בספרו האדם מחפש משמעות כתב פראנקל בהתייחס לחוויותיו בשואה:

"שני גזעי אדם בלבד היו בעולם הזה – גזע האדם ההגון וגזע האדם שאינו הגון. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום, חודרים הם לכל שדרות החברה, שום חבורה של בני אדם אינה כולה אנשים הגונים או כולה אנשים לא הגונים. מבחינה זו שום קבוצה אינה "טהורת גזע" ולכן אפשר היה למצוא לפעמים אדם הגון גם בין זקיפי המחנה".

הוא התנגד להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים, וטען שהוא מאמין רק באשמה אישית, ושהקולקטיביות היא בכלל תפיסה נאציונאל־סוציאליסטית: הגרמנים התייחסו ליהודים כאל קולקטיב של תת־אדם. הוא גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם שצפה בשואה בשקט, וטען שהצטרפות למחתרת היא מעשה גבורה, אבל גבורה היא לא דבר שנתבע מכל אדם.

התייחסותו לפרויד הייתה כאל גאון שגילה על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר. עם זאת פראנקל ביקר אותו על כך שהעדיף להתעסק באופן אובססיבי ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרובדים העליונים. דבר זה פראנקל בא לתקן באמצעות שיטתו: ראיית יכולת ההתעלות שבאדם, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, יכולתו לאהוב, ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" אינו אדון בביתו שלו.

על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. על פי פראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו.

פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תירבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית: לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" על הנעשה במציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולמציאת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי והחסינות הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, וכאשר האכזבה תקפה עליהם, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, באופן שהמחלות תקפו אותם עד מוות. בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית.

יחסו לדת ואמונה

בספרו 'האל הלא מודע' טוען פראנקל כי בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי המבקשת לפרוץ החוצה. בהקשר של הלא־מודע, הוא טען כי בנוסף לדחפים ויצרים יש בו גם תכנים רוחניים. אחת ממטרות הפסיכואנליטיקאי, לשיטתו, היא להוציא עניינים אלו מן ה"לא־מודע" אל ה"מודע" של המטופל.

בניגוד לפרויד שראה בדת "נוירוזה קולקטיבית", יחסו לאמונה באלוהים היה חיובי. אף שפראנקל התחמק משאלה זו כאשר נשאל, וטען שאמונתו האישית לא רלוונטית לשיטה הטיפולית שלו, שאמורה להיות מדעית ונייטרלית ופונה לכל אדם, למאמין כלאתאיסט, ניכר בכמה מקומות שהוא רואה באמונה את המשמעות העמוקה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה או בלשונו על־משמעות.

עם זאת הייתה לו ביקורת עזה על הפרשנות שהדתות הממוסדות נותנות למושג אלוהים. וראה בהן צרות מוחין וקוצר ראיה. הוא טען שאיננו יכול לתאר לעצמו אלוהים כה קטנוני שעיקר עניינו לעורר מספר גדול ככל האפשר של אנשים להאמין בו ודווקא לפי ההנחיות המדויקות של דת כלשהי. הציווי על אמונה הוא אבסורדי בעיניו, מכיוון שפעולה של אמונה היא פעולה ספונטנית כמו אהבה וצחוק. אי אפשר לתמרן, לכפות או לפקוד על אדם לצחוק או לאהוב. יש להצחיק אותו או לגרום לו לאהוב. את מושג האמונה הוא מבקש לפרש כהבנה כי יש לחיים משמעות עליונה טוטאלית ומקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה, וכי הדתי הוא זה ששואל בהשתוקקות את השאלה על משמעות קיומנו כפי שביטאו זאת באופן דומה אלברט איינשטיין, פאול טיליך ולודוויג ויטגנשטיין.

באופן אישי נהג פראנקל להניח תפילין כל יום עד לפטירתו. הוא ואלינור, אשתו השנייה שהייתה נוצרייה, כיבדו זה את אמונתו של זו, ונהגו לבקר הן בבית כנסת והן בכנסייה.

בנוסף, על פי עדות משיחות עם ידידו פרופ' דוד גוטמן, האירוע באושוויץ שבו פראנקל איבד את כתב היד של "הרופא והנפש" שהיה מוחבא בכיס נסתר במעילו, הוא קיבל הוראה יחד עם כל האסירים למסור את כל לבושיהם על מנת לקבל מעיל סחבות של המחנה. הוא מעיד שבכיס המעיל החדש הוא גילה דף מתוך סידור שבו כתוב פרשת שמע ישראל, פרשה הידועה בזיקתה לקידוש השם. על אותו אירוע הוא אמר: ” כלום לא היית צריך לראות ב"מקרה" זה אתגר לחיות את מחשבותיי, תחת להעלות אותן רק על הנייר?“

סרט קולנוע

ב-16 במרץ 2021 פורסם שספר זכרונותיו של פראנקל, "האדם מחפש משמעות", יעובד לקולנוע. את הסרט יפיקו קייט כהן ומריסה פולווינו (אנ') באמצעות חברת ההפקות שלהן, "סרטי סטרייט אפ", ותחת המותג החברתי "סטרייט אפ אימפאקט". את העיבוד הקולנועי יכתבו במשותף הסופר טוני רובינס והתסריטאית אנג'לה וורקמן. להפקה יחבור אלכסנדר וסלי, נכדו של פראנקל.

פרק זה דורש עריכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולערוך אותו. הסיבה לכך: תיקון ההערות לפי המקובל בויקיפדיה (ומומלץ הפרדה של ההערות המתאימות ל־"ביאורים").