הלל הזקן

עמד בראש בית מדרש חשוב, הקרוי על שמו בית הלל, ותלמידיו ויוצאי בית ממדרשו היוו נדבך משמעותי בהמשך תקופת התנאים.

מוצאו ותפקידיו

הלל הזקן נחשב במסורת לצאצא של בית דוד מצד האם ומשבט בנימין מצד האב. הוא נולד בבבל למשפחה נכבדה, ועלה לארץ ישראל בגיל 40. על פי האגדה בתלמוד הבבלי כשהגיע ארצה היה עני מאוד, עבד כחוטב עצים והשתכר טְרַפָּעִיק (חצי דינָר) אחד ביום. מחצית היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד תורה מפי רבותיו, ובמחצית השנייה השתמש לפרנסת בני ביתו. מסופר כי יום אחד לא הצליח להשתכר כסף כלל, ושומר בית המדרש סירב לאפשר לו להיכנס. הוא עלה על גג בית המדרש והקשיב לדברי רבותיו מפתח הארובה. הלומדים, שלא הבינו מדוע התמעט האור שנכנס לבית המדרש, עלו לגג ומצאו את הלל מכוסה בשלוש אמות של שלג. מיד הורידו אותו מהגג, ואף על פי שהייתה זו שבת רחצו והושיבו אותו כנגד המדורה. "אמרו: ראוי זה לחלל עליו את-השבת" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה).

המקורות התלמודיים אינם נותנים כל מידע על התקופה בה חי, למעט ציון כרונולוגי אחד: "הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה" (שבת טו), ומשמעות הדבר היא כי נשיאותו של הלל החלה סביב 30 לפנה"ס, כ-100 שנה לפני החורבן. אם נקבל את הקביעה כי נמשכה 40 שנה, הרי שסיום נשיאותו ומותו היו סביב 10 לספירה.

הלל היה מייסדה של שושלת נשיאי הסנהדרין, אשר התקיימה במשך 15 דורות ו-450 שנה עד לביטול מוסד הנשיאות במאה ה-5, גם לאחר חורבן ירושלים.

כנשיא הסנהדרין היה הלל מנהיג תקנות בעם. הידועה שבהן היא תקנת הפרוזבול, שנועדה לעקוף את שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה. במשנה מסופר שהלל תיקן תקנה זו כיוון ששמיטת החובות הביאה את בעלי ההון להפסיק להלוות כספים, מחשש שכספם לא יוחזר כלל (משנה, מסכת שביעית, פרק י', משנה ג').

אין בידינו מהלכותיו של הלל אלא כמה פסיקות קצרות, בכמה עניינים שונים בהלכה. עם זאת, חותמו של הדור שלאחריו נטבע בהלכות רבות במשנה. תלמידיו כונו בית הלל, והם מצוטטים פעמים רבות כמי שחלקו בהלכה על בית שמאי. לאורך הדורות, מרבית חכמי ההלכה הלכו בשיטת בית הלל כיוון שהיו נוחים לבריות ונתנו לחכמי בית שמאי להביע את דעתם ראשונים, והתקבלה הקביעה הגורפת ש"הלכה כבית הלל".

מקום קבורתו

מערת קבורה המיוחסת להלל ותלמידיו נמצאת במירון בסמוך למתחם קבר רשב"י. עם זאת, עיקר פועלו של הלל היה בירושלים וביהודה, ואין כל אזכור לפועלו באזור הגליל או למקום קבורתו במקורות קדומים. אזכורים למערת קבורה זו נמצאים החל מהמאה ה־11, ועד שלהי ימי הביניים היה אתר זה המרכזי מבין אתרי מירון, ומתוארת עלייה לתפילה שנתית באתר זה בפסח שני. מאוחר יותר עבר המוקד לקבר רשב"י ולל"ג בעומר, ומאז זהו אתר משני מבין אתרי מירון.

מידותיו והנהגותיו

מקובל לייחס לבית הלל את הגוון המקל והרך של ההלכה, ולבית שמאי את הפן הקפדני והמחמיר, וכך עולה גם מעיון בהלכות שבהם חלקו הבתים. גם המסורות על דמויותיהם של הלל ושמאי מתאימות להבחנה זו, והסיפורים האישיים עליהם ממחישים את אופיים. עם זאת, מסכת עדויות מונה כ-30 הלכות, שבהן בית הלל החמיר ובית שמאי הקל דווקא.

בתלמוד ובמדרשים מופיעים סיפורים רבים אודות אישיותו ואופיו של הלל, ורובם, מובאים תוך השוואה לבן-זוגו שמאי. כאמור, הלל נודע באופיו כענוותן, וכסבלן בהלכותיו ובהנהגותיו, ואילו שמאי היה קפדן יותר.

באחד המקומות, מורה התלמוד באופן מפורש ללכת בדרכו של הלל ולא בדרכו של שמאי: "תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל', עמוד ב').

דוגמה מובהקת נוספת היא מסורת הסיפורים על הגויים שבאו לפני הלל ושמאי להתגייר, כל אחד מסיבותיו. כל אחד מהם קיבל משמאי תשובות דוחות ומרחיקות, ואילו הלל היה זה שקיבל אותם אל היהדות, ולימד אותם לפי דרכם. לאחר זמן מה, נפגשו שלושת הגרים הללו ואמרו זה לזה: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם. ענוותנותו של הלל קירבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א').

אחד הגרים הללו ביקש להתגייר תוך כדי לימוד כל התורה בעומדו על רגל אחת. לאחר שנדחה על ידי שמאי, בא לפני הלל. הלל גייר אותו ואמר לו: "דעלך סני - לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". כלומר: מה שעליך שנוא לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה (על רגל אחת) והשאר פירוש הוא, לך ללומדו (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'). המהרש"א מפרש שם, שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח).

בתלמוד הבבלי עוד מסופר על כך שאדם חצוף התערב עם חברו על סכום כסף נכבד (ארבע מאות זוז) שיוכל להרגיז את הלל. בערב שבת, כאשר הלל התרחץ, הטריד אותו הלה בשאלות שווא, אך הלל הפסיק עם כל שאלה את רחצתו, התעטף במגבת ויצא לענות. כאשר ראה אותו אדם שהלל נותר שליו, התרגז בעצמו ואמר לו: "אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל... שלא ירבו כמותך בישראל", שאל אותו הלל לסיבת דבריו וענה לו האיש "שבעבורך הפסדתי ארבע מאות זוז", אמר לו הלל: "מוטב שתאבד ארבע מאות ועוד ארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד [יכעס]" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א').

הדרכותיו

במסכת אבות מובאות הדרכותיו ואימרותיו של הלל הזקן, שבהן הוא מדריך בין היתר:

בנוסף הוא מצוטט בידי רבי צדוק כמי שנהג לומר, כי אדם המשתמש בכתר תורה לענייניו האישיים יחלוף מהעולם (משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה ה').

צאצאיו של הלל שימשו אף הם נשיאי הסנהדרין, במשך 15 דורות:

בתרבות

בפיוט "חי ה' וברוך צורי" מופיעה שורה המזכירה את מידת הביטחון של הלל, שבשונה מרעו שמאי, לא חיפש אחר מאכלי שבת במשך השבוע ובטח בה' שיזמין לו לשבת, באמרו "ברוך ה' יום יום". בגרסה הנפוצה של הפיוט מופיעה השורה: "אל ההרים אשא עיני, כהלל ולא כשמאי". בחלק מחצרות החסידות (למשל בחצרות רוז'ין וויז'ניץ) תיקנו את הנוסח ל"כהלל וכשמאי", וזאת כי יש פוסקים שבנושא זה הלכה כשמאי, שיש לחפש במשך כל השבוע מאכלים טובים לשבת.

יום טוב עהרליך כתב את סיפור מסירות נפשו ללימוד התורה. הופיע באלבומו "תורה", וכן מופיע באלבום "ערליכע ניגונים" (משחק מילים: "הניגונים של עהרליך" ו"ניגונים קדושים") של ירמיה דמן.

אמרתו "אם אין אני לי מי לי" הולחנה בלחנים רבים בהם לחנו של חיים בנט ("הנה אנכי"), שני לחנים של מרדכי בן-דוד ("אני מאמין" ו"כולם אהובים") ולחנו של אודי דוידי ("רוחות טובות").

אמרתו "הוי מתלמידיו של אהרן" גם היא הולחנה, בין היתר על ידי חיים בנט ("רננו חסידים") ויובל סטופל (ביצוע יוסי רוז, "הלל אומר", רובי בנט "רובי בנט ותזמורתו").