הגאון מווילנה

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו להימנע מכבוד פרסום ושררה על הציבור. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.

תולדותיו

נולד לטריינה ולרב שלמה זלמן, בכפר סלץ שליד בריסק שבליטא (שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי), בט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720.

סבו היה יששכר דב, בנו של רבי אליהו חסיד, ועל שמו נקרא. רבי אליהו חסיד היה בנו של רבי משה קרמר, רבה של וילנה, ואשתו הייתה נכדתו של רבי משה רבקש.

עד גיל שש למד מפי רב. בגיל זה דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה דרשה שלימד אותו אביו, ואחר כך, לבקשת רבי העשיל אב"ד וילנה, הוסיף גם פלפול שהכין בעצמו, כמבחן ליכולתו לחדש לבדו. גם בספרו שנות אליהו מובא חידוש שאמר בגיל שבע שנים. בגיל זה התגורר כשלושה חודשים בקיידאן אצל רב העיירה הרב דוד קצנלבוגן, ולמד מפיו ומפי הרב משה מרגלית בעל ה"פני משה" על התלמוד הירושלמי (שלימים כיהן כרבה של קיידאן). בגיל תשע החל ללמוד גם קבלה ולמד מדי יום במשך כמה שעות בספר הזוהר ובכתבי האר"י. בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים. בתקופה זו חבר לרב אריה ליב, לימים אב"ד טשעכאנאוויץ. מגיל שמונה עסק בענייני תכונה.

בהיותו צעיר לימים נשא את חנה בת יהודה לייב מקיידאן (1724–1782). אשתו דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה, כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימוד. לאחר מותה בשנת תקמ"ג, ביקש לחרוט על מצבתה: "ותמת חנה בשנת תקמ"ג, ה' כסלו. לא הניחה תמורה וערך / לספר שבחה אין נתיב ודרך". בהמשך נשא לאישה את גיטל בת מאיר לונץ מחלם, שהייתה אף היא אלמנה.

כבן 20 יצא לפולין ולגרמניה, עבר בליסא ובברלין ואולי אף באמסטרדם. הוא שב לווילנה בשנת ה'תק"ה (1745). במשך השנים התגורר הגר"א בווילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה, שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם בהתמדתו הגדולה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות, כדי לא לישון יותר משיתין נשמין, כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, תיאר כי כאשר העסיקה אותו קושיה בלימודו, לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

מעמדו

הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד של סמכות בלתי מעורערת ויוצאת דופן. גם בקרב מנהיגי תנועת החסידות שנרדפו מכוחו, היו שכינו אותו "יחיד בדורו". בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דִּמּוּיָו נעים בין בן-דרגתם של התנאים והאמוראים חכמי התלמוד, ובין זו של גאוני בבל.

רבי אברהם ישעיה קרליץ (החזון איש) כתב עליו כך: "אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו, עזרא, רבנו הקדוש, רב אשי והרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב אחד מהראשונים, מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם".

בשל הערצה זו, כונה בפי יהדות ליטא בתואר "הגאון" בלבד.

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף. מחותנו, בעל חיי אדם, כותב עליו כך: "כל התורה היה ערוך לפניו כשולחן ערוך, עד שאם היו שואלים אותו איזה דבר, היה עונה תוך כדי דיבור". התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל וחכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם המפרשים רש"י, רא"ש ורי"ף, בלימוד ישר המכוון להכרעה ולפסיקת ההלכה. הגר״א היה מקורי מאוד בפסיקת ההלכה ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד, גם נגד הראשונים והשולחן ערוך או בניגוד למנהג המקובל.

לימודו מבוסס על חתירה לעומק הפשט מהמקורות, אך גם על שינויי גרסאות, בפרט בספרים הפחות שכיחים, כמו התלמוד ירושלמי, התוספתא וספרי הזוהר. למרות חשיבותו בהיסטוריה של המתנגדים, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה באופן ניכר מדרכו. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו, אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות בעדי נוסח מדויקים.

במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. הוא עשה זאת על פי מאמר חז"ל: "מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי? ה' יתרה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק, ומכיוון שבמוצאי יום כיפור כולם הולכים לביתם לאכול, היה הגר"א ממשיך ללמוד עד שיהיו אנשים שיגמרו לאכול ויחזרו ללמוד. רעיון זה עמד גם בבסיסה של ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.

תורת הסוד במשנתו

כבר בגיל תשע החל הגר"א ללמוד את תורת הסוד.

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם, אך הפסיק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

הגר"א כתב פירושים לספרא דצניעותא, אותו ראה כספר היסוד של הקבלה, וכן לתיקוני זוהר ולתיקוני זוהר חדש, ולשאר חלקי ספר הזוהר, וכן לספר יצירה.

עם זאת, בניגוד למקובלים אחרים, התנגד הגר"א לקבל מגידים, בשל רצונו לעמול בתורה, וכך לקבלה ישירות מהקב"ה ולא דרך מתווכים. הוא גם שלח את תלמידו רבי חיים מוולוז'ין להזהיר את אחיו, רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, שלא יסכים לקבל מגיד שעתיד להגיע אליו, משום שהמגידים באותו דור, ובפרט מחוץ לארץ ישראל, "אי אפשר כלל שיהיה כלו קדש קדשים ובלי עירוב כלל".

תורת הגר"א בקבלה נחשבת לזרם בפני עצמו (אם כי היא משולבת לעיתים עם תורת הרמח"ל), ורבים מן המקובלים עסקו בה ופירשו אותה, כמו תלמידיו רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, רבי משה מטולשין, רבי מנחם מנדל משקלוב, ותלמידי תלמידיו רבי יצחק אייזיק חבר, רבי דוד לוריא, רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלב, רבי אליהו מקאליש, וכן רבי שלמה אלישיב בספרו "לשם שבו ואחלמה", רבי נפתלי הרץ הלוי מיפו, ואחרים.

בדורנו עסקו בכתביו רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי שריה דבליצקי, רבי ישראל אליהו וינטרוב, רבי יעקב עדס (דברי יעקב), והרב יוסף אביבי, שאף כתב ספר מיוחד לבאר את ייחודיות קבלת הגר"א וההבדלים בינה לבין קבלת האריז"ל.

במסגרת המאבק בין החסידים למתנגדים, הפיצו החסידים שמועה שלפיה הגר"א לא מאמין בתורת הקבלה ואינו עוסק בזוהר ובכתבי האר"י. בכך ביקשו ליטול את עוקצה של התנגדות הגר"א לחסידות.

תלמידו של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, תוקף את מפיצי השמועה במילים חריפות:

ומדי דברי בגדולות ונפלאות קדושת תורתו של רבינו הגדול נ"ע, זכור אזכרנו אשר תשוח עלי נפשי ויקד יקוד בלבי כאש בוערת. אשר לקחה אזני דבת רבים בורים ריקים בפלכים הרחוקים. אשר לא ראו אור תורתו וקדושתו מימיהם. אנשי בלי עול בפה ולשון מדברת גדולות להפיל מום בקדשי שמים. זבובי מות להבאיש ולהביע שמן רקח משחת קדש רבינו הגדול נ״ע. באמרם שהרב הקדוש די רוח אלהין קדישין ביה האריז"ל לא היה נחשב בעיניו ח״ו. זאת ועוד אחרת. מהם אשר מעמיקים יותר לדבר סרה לומר שגם הזוה״ק לא הוכשר בעיניו ח״ו לקבוע בו עסק לימודו מימיו. תאלמנה שפתי שקר הדוברות עתק על צדיק יסוד עולם. יתפרכון. יתחרשון. ישתתקון. לא תהא כזאת בישראל.

תורת הגאולה במשנתו

לפי המסופר בספר קול התור, שיש המייחסים את חיבורו לרבי הלל ריבלין משקלוב, בראש השנה שנת הת"ק (1739) החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. על פי שיטתו בעניין הגאולה, בשנה זו מתחיל בוקרו של "היום השישי" של העולם, שבו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת, שבה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף לח, עמוד ב), שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ', ד'), ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום שישי ולהכין את צורכי השבת, כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום השישי".

שולחן ערוך חדש

על פי דברים שכתב בנו של הגר"א, התכוון אביו לחבר מעין "שולחן ערוך חדש":

שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עימו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן

הגר"א תמך בלימודי חול שכללו חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים, ואף כתב ספר על מתמטיקה, אסטרונומיה וגאומטריה בשם "איל משולש". בהקדמה ל"ספר אוקלידוס" (בתרגום לעברית שנעשה על ידי הרב ברוך בן יעקב שיק משקלוב, האג תק"ם - 1780), מובא בשמו:

כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציוה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל.

דבריו של הרב ברוך שיק מקבלים חיזוק מתרגום שכתב בנו של הגר"א, רבי אברהם וילנר, לחלקים מתוך ה"היסטוריה של הטבע" של החוקר הצרפתי הרדיקלי, בופון.

על פי עדות של תלמידיו ועל פי הספרים שנכתבו מפיו, היה הגר"א בעל ידע במתמטיקה, בהנדסה, בביולוגיה, באסטרונומיה, בגאוגרפיה, בבלשנות ובמוזיקה, אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו. הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע בהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה.

וכך סיפר על הגר"א רבי ישראל משקלוב:

כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו… וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא… וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם, רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתן למעשה רצה ללמדם מרופאי הזמן וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו כשיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגמרה. וכן חכמת הכישוף… וידעה, רק היה חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשיה, מפני שהם ביד הגויים הכופרים לא היה יכול ללמוד גמר מעשיה מרוב מפנקותו

בניגוד ליחסו למדעי הטבע, יצא בחריפות נגד הפילוסופיה ולומדיה, כמובא בספר אבן שלמה (שהוא ליקוט מכתביו) פרק יא סימן ד. וכך אמר:

בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיא אלהית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד' (ישעיה ב' ו')

ושם מובא עוד בהערת שוליים, על פסקה זו:

עי' יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ג. שכתב ג"כ לגנות את הפילוסופיא הכוזבה ועי' בס' עליות אליהו י"ז ב'. ודלא כיש אומרים שמ"ש ביו"ד בסי' הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכי"ק ממש וכמו שמוכח כאן. ועי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ח

בביאור הגר"א לספר ישעיה פרק ב' פסוק ו', כתב:

כי נטשת עמך וגו' פירוש, בשביל הזכות שנטשת עמך, כמ"ש ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך: כי מלאו מקדם וגו' פירוש, בשביל שעמך מלאו מקדם לכן נטשת עמך וזכית לאור ה'. ואמר מקדם. ועוננים ובילדי נכרים המה פלסופיא אלהות ולמודית וטבעית. ומקדם הוא אלהית כמ"ש מעונה אלהי קדם. ועוננים היינו יודעי לכוון השעות כמו הוברי השמם. וילדי נכרים הוא טבעיות.

ביאור הגר"א על יו"ד סימן קע"ט סעיף ו סעיף קטן י"ג

הרמב"ם ... נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית. טענה זו הופרכה במחקרים מאוחרים יותר.

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו איגרת מהדרך בהגיעו לקניגסברג, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". עם זאת, ניסיונו זה לא צלח, הוא החליט לחזור לביתו באומרו שאין לו רשות משמים לעלות לארץ ישראל.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה שבה ניסה הגר"א לעלות לארץ ישראל. דב אליאך, בספרו "הגאון", מנסה להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת, כי ניסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים, לדבריו כנראה בחורף תק"כ (1760-1759). בספר 'קול התור' מופיע כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב (1782). לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הניסיון היה בסביבות שנת תקל"ח (1778), על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד המזכירים אדם בשם "ר' אליהו מווילנא", אולם לא ברור האם הכוונה במסמכים אלה לגאון. אלי אליאך הציע כי מדובר בקיץ של שנת תקכ"ז (1767).

כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר (1840), כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצנו" (על פי שיר השירים ב יב).

בעקבותיו וביוזמת תלמידו רבי חיים מוולוז'ין עלו רבים מתלמידיו לארץ החל משנת תקס"ח (1808), בעלייה הידועה כ"עליית תלמידי הגר"א" בראשות תלמידו רבי מנחם מנדל משקלוב. תחילה התיישבו בצפת והקימו בה את קהילת ה"פרושים". החל משנת תקע"ו (1816) עברו חלקם והתיישבו גם בירושלים, והקימו בה מחדש את הקהילה האשכנזית.

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת ה'תקל"ב (1772) מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת ה'תקמ"א (1781) הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".

יש דעות שונות לגבי העיוותים שהגר"א ראה בחסידות. שמעון דובנוב טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראו להלן). אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זלזול בזמני התפילות, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט.

יש הטוענים שההתנגדות נבעה בשל כך שהגר"א סבר כי בחסידות יש מאפיינים אשר שונים מהאמונה היהודית כפי שהייתה מקובלת עד אז. באיגרת מפורשת של הגר"א עצמו, הוא מכנה את החסידות כעבודת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן והתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שהוא אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן ויש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות, כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בווילנה, הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות האל בעולם הפיזי.

מתלמידיו

לגר"א לא היו תלמידים במובן הרגיל של המילה והוא לא כיהן בראשות ישיבה. עם זאת בחורף ה'תקכ"ח (1767) הוא הקים בית מדרש צמוד לביתו, שם מסר לעיתים שיעורים, בעיקר בצעירותו, בו למדו תלמידי חכמים מובחרים, שהיו מביאים לפניו את קושיותיהם וספיקותיהם. תלמידיו חשו את הפער העצום ביניהם ולא אבו להיקרא "תלמידיו".בני הגר"א בהקדמת ביאור הגר"א לשולחן ערוך ערכו רשימה של כמה מבחירי תלמידיו:

בני הגר"א כותבים שבסוף ימיו התקרבו אל הגר"א שני האחים בני שקלוב, רבי בונים ואחיו רבי מנחם מנדל:

מתורתו של הגר"א נדפסו ספרים העוסקים בחלקים רבים של התורה, ובהם ביאורים לתורה, לנביאים, למגילות, לספר דברי הימים, למשניות זרעים וטהרות, פירושים לתלמוד ירושלמי, לתוספתא, למסכתות קטנות, לתורת כהנים ועוד. בחכמת הקבלה נדפסו מתורתו פירושים לחלקי הזוהר, ספרא דצניעותא, היכלות, לספר יצירה ועוד. גם את אגדות חז"ל הגר"א מבאר פעמים רבות על דרך הקבלה.

הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד ערך ספר שלם אוצר ספרי הגר"א בו אסף את כל ספרי הגר"א למהדורותיהם, כפי שנדפסו עד שנת ה'תשנ"ח.

את עיקרי חיבוריו כתב עד גיל 40, ומאז מיעט בכתיבה.

תלמידו רבי חיים מוולוז'ין כותב כי "אף גם אם יזכו הדור שיתפשטו כל חיבוריו הקדושים, אפס, מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו, וכולם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו כי אין חקר לתבונתו וחכמתו ודעתו הרחבה מני ים, וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה".

חלק מספריו נערכו בשנים האחרונות בצורה מוארת ומוערת על ידי הרב שלמה ברעוודה.

משפחתו

הגר"א היה הבכור והיו לו ארבעה אחים:

כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה, חנה:

על שמו של הגר"א הוקמו בתי כנסת, בפרט בשכונת שערי חסד בירושלים. כמו כן הוקמה על שמו ישיבת הגר"א (כיום כולל אברכים) בחיפה, ישיבת אדרת אליהו וקהילת אדרת אליהו בעיר העתיקה בירושלים, השואפת ללכת על פי דרכו.

תמונות דיוקן של הגאון מווילנה החלו להתפרסם כהדפסי אבן בין השנים 1821–1825. הצייר המקורי היה ראש המחלקה הליטוגרפית באוניברסיטת וילנה, הצייר הליטאי-פולני ג'וסף הילרי גלובצקי.

המוזיאון היהודי הממלכתי של ליטא נושא את שמו של הגאון.

שנת 2020 שבה מלאו 300 שנים להולדת הגאון, הוכרזה על ידי הפרלמנט הליטאי כשנת הגאון מווילנה וכשנת ההיסטוריה היהודית.