beta

הבעל שם טוב

רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט; (נולד בי"ח באלול ה'תנ"ח (24 באוגוסט 1698) נפטר בו' בסיוון (יום א' של חג השבועות) ה'תק"כ (21 במאי 1760) היה מקובל ומנהיג ציבור יהודי במזרח אירופה, הנחשב לאבי תנועת החסידות.

רבי ישראל פעל כמרפא עממי בהשבעות ובקמיעות (בעל שם), ובשנות ה-1740 התיישב במז'יבוז' שבפודוליה, שם יצא לו מוניטין של בקיא בחכמת הנסתר שמשך אליו מעגל תלמידים. הוא הדגיש בתורתו מאפיינים כמו חשיבות הכוונה הנאותה בתפילה ובשמירת המצוות, קדושת האותיות המרכיבות את מילות הטקסטים, ועדיפות השמחה על פני הייסורים העצמיים כאמצעי לדבקות באל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיוו את שדרת ההנהגה של החסידות ופיתחו את האידאולוגיה שלה, ייחסו לו את ייסוד התנועה.

ילדותו

מעט ידוע על חייו של הבעל שם טוב, והמקור הישיר המפורסם ביותר הוא "שבחי הבעל שם טוב" – קובץ הגיוגרפי שהודפס בשנת ה'תקע"ה (1815). שמות הוריו שרה ואליעזר, ועל פי המסורת נולד להם בזקנותם. תאריך לידתו הוא נושא להשערות שונות. לפי מסורת מאוחרת של חב"ד הוא נולד בי"ח באלול ה'תנ"ח, ושמעון דובנוב נקב כנראה בטעות בשנת ה'ת"ס. לפי מסורת מרבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (הראשון), נולד בשנת ה'ת"נ.

בכמה מקורות מצוין מקום הולדתו כעיירה אוקופ, שאותה זיהה משה רוסמן כאוקופי סווייטיי טרויצי (אנ') הסמוכה לקמניץ-פודולסקי. המיקום מדווח רבות, אך משה אידל ציין שאף כי הוא מוזכר כתושב העיירה, שום מקור מוקדם לא נוקב בה כמקום היוולדו. בהתבסס על ניתוח ספרות השבחים על אודותיו, טען אידל שנולד סמוך לשם, בסְפַר הצפוני של נסיכות מולדובה (שאליה, ולא לוולאכיה, הכוונה ב"במדינת וולחאי בסמוך לספר" הנזכרת ב'שבחי הבעל שם טוב'), מדרום לנהר פרוט. האזור היה הגבול בין מדינת-החסות העות'מאנית מולדובה לחבל פודוליה באיחוד הפולני-ליטאי. התקיימו בו השפעות רוחניות מגוונות: במערות שבקרפטים המזרחיים התבודדו הסיחאסטרים - נזירים אורתודוקסים מיסטיקנים, וקבוצות אתניות מיוחדות כמו הצ'אנגואים וההוצולים שימרו במקביל לדתם הנוצרית גם מסורות שמאניות עתיקות.

נשא אישה מבנות המקום באוקופ, והתמנה לשמש בבית המדרש העירוני. אחר זמן קצר נפטרה אשתו ולא הותירה ילדים. הוא שימש באותן שנים גם עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ.

נישואיו לחנה

אחרי שהתאלמן עבר לגור בברודי, ושימש שם כמלמד תינוקות ואף כבורר בסכסוכים. בברודי נישא לחנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב, והתבודד שנים אחדות באזור ההררי שבין קיטוב לקוסוב, שבו נמצא כיום הפארק הלאומי גוצולשינה. גיסו רבי אברהם גרשון לא ראה את נישואיו לאחותו בעין יפה, משום שבאותה תקופה נראה רבי ישראל בור ועם הארץ, וגרם לעזיבתו את העיר. ישראל וחנה עברו לגור באזור הררי, והתפרנסו כחופרי טיט. לו ולחנה נולדו בן ובת: צבי ואדל.

במשך תקופה נדד בכמה מקומות והתפרנס בעיקר כעוזר למלמד, אחר כך עבר לטלוסט, וכשהיה בן שלושים ושש חשף את עצמו כבעל שם.

פעילותו

הבעל שם טוב פעל בעיקר בפודוליה, אז מחוז בדרום ממלכת פולין (כיום מרכז אוקראינה). באותה תקופה פרח אצל יהודי מזרח אירופה העיסוק בקבלה. מקורות פריחה זו היו התסיסה המשיחית השבתאית ותורת האר"י שהגיעה למזרח אירופה.

בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות. הוא נדד בין עיירות יהודיות. מסופר שפעל להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים.

בשנת ה'ת"ק (1740) עבר למז'יבוז', שהייתה אז עיר ראשית במחוז פודוליה, ובה התגורר עד פטירתו. עד לא מכבר היו חסרות הוכחות היסטוריות ביחס לבעש"ט, מעבר למצבתו וכתבי תלמידיו, אך בשנות השמונים של המאה ה-20 מצא משה רוסמן בארכיון העיירה מז'יבוז, את הכיתוב "בעל שם, דוקטור" כמי שנפטר מתשלום מיסים, ועמו מופיעות דמויות נוספות הנזכרות ב"שבחי הבעל שם טוב". הוא נזכר ברצף עד 1760.

באותה תקופה החל ללמד תלמידים, שחלקם הפכו גם הם למורים חסידיים, כמו רבי יעקב יוסף מפולנאה; רבי דב בער, "המגיד ממזריטש", שלאחר פטירתו הפך לממשיכו העיקרי; רבי מאיר הגדול מפרמישלאן ורבי פנחס מקוריץ. באותה תקופה גם חודש הקשר עם גיסו, רבי אברהם גרשון, שהפך לתלמידו. בשלב מסוים רבי אברהם גרשון עבר למז'יבוז' כדי לשמש מורה ומחנך לצבי, בנו של הבעש"ט.

בערוב ימיו פעלה באזורו, שהיה ספוג בהשפעה חזקה של השבתאות, גם תנועתו של יעקב פרנק. הבסיס הקבלי החזק שהיה משותף לו ולקבוצות אלה היה בין המניעים העיקריים של ההתנגדות לחסידות. במאמץ לבטל את הזיהוי יוחסה לו בדיעבד השתתפות בוויכוחים הפומביים עם הפרנקיסטים ב-1757 וב-1759, טענה הנדחית על ידי היסטוריונים. ב"שבחי הבעש"ט" נכתב שאמר על התקרית: ”השכינה מיללת ואומרת: כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה שיהיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה.“.

פטירתו

הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות ה'תק"ך (1760), ונקבר בבית הקברות היהודי במז'יבוז'. התאריך המקובל אצל רבים וד"ר יצחק אלפסי הביא לו ראיות מכתב יד שנכתב סמוך לפטירה, הוא שהיה זה ביום א' של חג השבועות (ו' בסיוון). לעומת זאת, ישנם הטוענים שפטירתו הייתה ביום ב' של חג השבועות (ז' בסיוון, יום טוב שני של גלויות).

נינו רבי נחמן מברסלב הביא כי הבעל שם טוב אמר "שנעשו לו שני נקבים בלבו על ידי המעשה של הש"צ ימ"ש, ומזה נסתלק" (ליקוטי מוהר"ן ח"א רז). יהודה ליבס סבור כי הכוונה להמרת הדת ההמונית של יעקב פרנק ותלמידיו, חודשים מספר לפני פטירתו של הבעל שם טוב.

תורתו

הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגותיו נרשמו על ידי תלמידיו ונדפסו בספריהם ובספרי תלמידי תלמידיו. תורות אלו מגוונות ולעיתים נראות כסותרות. יש התולים זאת בכך שהוא שינה את הדרכותיו עם השנים או שהנחה תלמידים שונים באופן שונה.

הבעש"ט ראה חשיבות רבה באותיות ובדיבור, ככלי להתגלות אלהית. הוא לימד את תלמידיו להתעמק באותיות המרכיבות כל מילה, במילה ("תיבה") עצמה, וכן באות א' המרכיבה לשיטתו כל הברה והברה, כדי לחשוף את האלוקות המתגלה בהן.

הדרכות אחרות שלו עוסקות ב"העלאת מחשבות זרות". לשיטתו, אין לדחות "מחשבות זרות" העולות לאדם בזמן התפילה או לימוד התורה, אלא לזהות את היסוד ("הניצוץ") החיובי, האלהי, החבוי בהם, ולהעלות אותו לשורשו.

עוד הדרכה מרכזית שלו היא ההתרחקות מסגפנות, ו"עבודה בגשמיות", דהיינו עבודת ה' בשיתוף הגוף. באיגרת שכתב לתלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, הוא דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", שאסור לו לאדם להתעלם מגופו, אלא עליו להעלות גם את הגוף לעבודת ה'. "עבודה בגשמיות", כוללת גם עבודת ה' בתחום החולין - כגון בעת משא ומתן. חלק מהתורות המובאת בעניין בשמו מציגות את ה"עבודה בגשמיות" בדיעבד וחלקן כלכתחילה. עבודת ה' בגשמיות משתלבת עם העיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו", שביקש הבעש"ט להנחיל לתלמידיו. תחת הסיגופים הנחה הבעש"ט להרבות בטבילה במקווה. את הטבילה ראה הבעש"ט לא כהכשרה לדבר מצווה, אלא כעניין מהותי ודרך לדבוק באל.

הדרכות אחרות שלו נוגעות לייחודים קבליים שונים אותם הוא ביקש להחיל גם על חיי החול - יחוד בדיבור (גם דיבורי חול), ייחודים המגינים מפני צרות, ועוד. הבעש"ט חיבר כמה כוונות בסגנון לוריאני, בהן מפורסמות כוונותיו לטבילה במקווה שנשמרו בסידור רבי שבתי מרשקוב. 

עוד לימד הבעש"ט שקודם הגאולה הכללית, חייב אדם לגאול את עצמו. "הגאולה הפרטית" היא מן המצרים האישיים של כל אדם, צרותיו ופחדיו. אם ידע לזהות את הבורא בכל נקודות החושך של חייו - יגאל את עצמו ויתרום לגאולת הכלל. נאמר בשמו כי כל אדם צריך לבנות את "קומת משיח השייכת לנשמתו".

אגרת לרבי גרשון מקיטוב

באיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בשנת ה'תק"ז (1747), ובה נכנס להיכלו של משיח. באיגרת נאמר: ”ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה והי' לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות“.

בין תלמידיו המפורסמים:

כמו כן, למדו אצלו בנו צבי, ונכדיו (בניה של אדל) רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב ורבי ברוך ממז'יבוז'. נינו, נכדהּ של אדל מבתה פייגה, היה רבי נחמן מברסלב.

חיבוריו

הבעל שם טוב לא חיבר ספרים, אך בידינו שלוש איגרות שכתב. בידינו גם סידור שהתפלל בו, ובו הערות בכתב ידו. תורות רבות מופיעות בשמו בספרי תלמידיו. המלקט הגדול של תורותיו הוא הרב יעקב יוסף מפולנאה, ששיבץ מאות רבות מאמרותיו בתוך ספריו "תולדות יעקב יוסף", "צפנת פענח" ועוד. מקורות אלו ואחרים לוקטו בספרים "כתר שם טוב" (נדפס לראשונה בזאלקווא תקנ"ד).

החיבור "צוואת הריב"ש", למרות שמו, לא נכתב בידי הבעש"ט. מקור החיבור, שראה אור בה'תקנ"ג (1794), בבית המדרש של תלמידו הבולט, המגיד ממזריטש.

בשנת תרצ"ח יצא בלודז' האוסף הגדול ביותר של האמרות המיוחסות לו, "בעל שם טוב" (לודג' תרצ"ח; מאוחר יותר זכה לשם: "בעל שם טוב על התורה"). המחבר מונה שם מאתים ועשרה ספרים שמהם ליקט.

ספרים

מאמרים

מידע נוסף


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00