דליה רביקוביץ

רביקוביץ' נולדה בתל אביב בשנת 1936, ללוי, מהנדס חשמל שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין ולמיכל, מורה במקצועה. אמה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, הנמנה עם הבונים הראשונים של שכונות ירושלים. בשנות חייה הראשונות עברה המשפחה לבית משפחת אימהּ ביישוב נחלת גנים שהסתפח בשנת 1943 לרמת גן. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים תאומים.

שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי נהרג אביה בתאונת דרכים. לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע, שם סבלה רביקוביץ' מנידוי והשפלה. בגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון "חוגים". היא התגייסה לצה"ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה בשל בעיות בריאות.

רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.

בגיל 24 נישאה לסופר יוסף בר-יוסף וכעבור שלושה חודשים נפרדו. כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו אך נשארה בחברות אמיצה איתו עד אחרית ימיה. בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את עידו קליר, בנה המשותף עם עו"ד חיים קליר, שאיתו חייתה כ-13 שנה.

בשנת 1982 הגישה רביקוביץ' תביעה כספית נגד קבוצת גבע על הפרת זכויות יוצרים, שכללו בחיזיון שערכו במסגרת ששים שנה לקבוצת גבע פרק מספרה "הטריבונל של החופש הגדול" תוך עריכת שינויים ללא רשותה. בינואר 1983 הגיעו להסכם פשרה שבו תקבל 155,000 שקלים פיצוי, והתנצלות בעמודים הראשונים בעיתונים מעריב, הארץ ודבר.

שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא אף זכתה בפרסים ספרותיים למכביר: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005). בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל ובשנת 2000 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.

חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם. דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות. על הדיכאון כתבה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר".[דרוש מקור]

ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים. ההשערה הראשונה, אשר דווחה בהרחבה בעיתונות, הייתה שככל הנראה שמה קץ לחייה. הניתוח שלאחר המוות, שנעשה ביוזמת משפחתה, שלל השערה זאת, מאחר שלא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות. הפתולוג הביע את דעתו ש"מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב". רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב".

עיריית תל אביב הנציחה זכרה בשלט שהציבה בחזית ביתה ברחוב יהואש 6.

ב-22 בנובמבר 2013 הוסר הלוט מעל הפסל "עמוד התיכון" של יגאל תומרקין, בגן מאיר בתל אביב, המוקדש לדליה רביקוביץ. בעקבות שיפוצים בגן מאיר, העתיקה עיריית תל אביב-יפו את הפסל וב-14 בנובמבר 2019 הציבה אותו בגן פינצ'וק ברחוב רופין 5, חמישים מטרים מדירתה של רביקוביץ.

רחובות על שמה ננצאים במספר ערים בישראל (כגון ראש העין, רמלה, הרצליה, מזכרת בתיה, עפולה, ויבנה).

שיריה הראשונים של רביקוביץ הופיעו בשנות החמישים ב"אורלוגין", ביטאונו של המשורר אברהם שלונסקי, שעודד אותה בראשית כתיבתה.

עם פרסום שני ספרי השירה הראשונים שלה זכתה לעידוד רב ממבקר הספרות ברוך קורצווייל, שאצלו למדה ספרות בבית הספר התיכון. על ספרה הראשון, "אהבת תפוח הזהב", כתב קורצווייל:

לדליה רביקוביץ נימה לירית משלה. אין היא נזקקת לדרכם של חקייני האופנה המודרניסטית משום ששיריה טבועים בחותם המקוריות. ואפילו האקסוטיות הסרבנית שבשיריה לא באה לה מהשאלות, אלא היא חלק בלתי־נפרד מעולמה הפיוטי, ממציאותה המיוחדת שמתעלה לשירת אמת ... קובץ צנוע זה של שירים עולה בערכו הפיוטי, במקוריותו ואמיתותו על עשרות ספרי שירה, הן נוסח מסורתי הן נוסח מודרניסטי שהופיעו אצלנו.

על ספרה השני, "חורף קשה", כתב קורצווייל מסה שכותרתה "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה", ובה כתב:

השיר 'חלומותיה של תרצה', הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: 'אל תאבד זמנך לבטלה – רוב המילים אין בן ממש'. והסיום: 'אהובי שלי, אהובי שלי – את כל אהבתי – לא יכולתי לספר לך'.

כתיבתה מתאפיינת בשירים הרומנטיים שכתבה, שבהם חשפה את רגשותיה באופן חופשי. אחדים משיריה הולחנו לשירים פופולריים.

במאמר העוסק בקשרים שבין רביקוביץ לקורצווייל מתאר שמואל אבנרי את השתקפות הסבל בשירתה:

כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל. דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה. אולם מעבר לכך – בדומה לקורצווייל – ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.

לאחר מותה כתב המשורר מאיר ויזלטיר על לשון שירתה:

בלשון השיר שלה היה משהו שהזכיר את רחל המשוררת: למרות שכתבה בלשון הדורה ואידיומטית מאוד, עברית שורשית בעלת עומק, עברית מעוגנת בלשון המקרא ולא חפה מהשפעתו של רטוש, הייתה בלשון הזאת גם פשטות גדולה, שנבעה אולי בעיקר מאותה עוצמה וידויית מבעבעת שבקעה משיריה החל בספר הראשון".

ספרה האחרון, "באה והלכה", שיצא לאור בשנת 2005, מכיל סיפורים קצרים שעוסקים בפרקים מחייה בצורה ישירה ומרומזת. סיפורים אלה ייחודיים בצורת הביטוי ה"יבשה" עובדתית, נטולת דימויים, ואפילו יש שיגידו "מרושלת". ייחודם הוא בקשרים שיש להם לשירתה האישית והפוליטית, והם מאפשרים לקורא לחוות הבשלה, התבגרות, אירוניה ואירוניה עצמית. נדמה ששירי "אהבת תפוח הזהב", ובפרט אלו העוסקים בילדות המוקדמת, מקבלים בספר "באה והלכה" ממד ואופן ביטוי אחרים. נעלמו רסיסי המקורות המקנים ממד מיתי לחוויות האישיות. דמות האב עוברת "מסננת" של ראייה בוגרת, פחות האשמה וכאב, ויותר חרטה, למידה וגעגוע.

בנוסף לשירה כתבה רביקוביץ גם סיפורת וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של משוררים זרים, כגון: אדגר אלן פו, ויליאם בטלר ייטס וט. ס. אליוט. בצעירותה תרגמה לעברית גם ספרי ילדים. לעיתים אף כתבה טור ביקורת על שידורי הטלוויזיה בעיתון "מעריב".

שיריה תורגמו ל־26 שפות: איטלקית, אנגלית, אסטונית, בולגרית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, וייטנאמית, יוונית, יידיש, יפנית, סינית, סלובנית, סלובקית, ספרדית, סרבו-קרואטית, סרבית, ערבית, פולנית, פורטוגזית, פינית, צ'כית, צרפתית, קטלאנית, ורוסית.

התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לרביקוביץ בשנת 2006.

דליה רביקוביץ הזדהתה עם השמאל הישראלי. עם זאת, לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות כיבוש עמק דותן מידי הלגיון הירדני, כתבה את השיר "עמק דותן".

בעקבות מבצע שלום הגליל, בשנת 1982, החלה לכתוב שירה פוליטית תוך הבעה של ערכים הומניסטיים, ולאו דווקא ערכים כלכליים, מפלגתיים או מדיניים. היא הייתה פעילה במסגרת תנועות שלום שונות, אך ללא השתייכות פורמלית לארגון כלשהו.

רביקוביץ הביעה הזדהות עם סבלו של העם הפלסטיני ברבים משיריה, ובין השאר כתבה מונולוג מנקודת מבטו של מחבל מתאבד בדרך לפיגוע. המונולוג התפרש כהזדהות עם פיגועי ההתאבדות ולכן זכה לתגובות נזעמות רבות.[דרוש מקור]

בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, רביקוביץ קיבלה דירוג כבוד כמספר 117 ברשימת המועמדים של מפלגת שינוי.

בינואר 2000 הופיעה רביקוביץ ב־CNN, והביעה את התנגדותה למדיניות ממשלת ברק שכללה הפקעת קרקעות פלסטיניות בסביבת הר חברון. הפקעת הקרקעות גרמה לפינוי תושבים שגרו במערות באזור ורביקוביץ הצטרפה לקבוצת סופרים ומשוררים שהגיעו להזדהות עם המפונים.

64

בעריכת דנה אולמרט ועוזי שביט

בעריכת גדעון טיקוצקי

The window : new and selected poems עם הקדמה על ידי רוברט אלטר

120

1964 (מהדורה ראשונה) 1993 (מהדורה שנייה)

מיצירתה:

על יצירתה: