ג'ודית באטלר

ביוגרפיה

ג'ודית בטלר נולדה בקליבלנד, אוהיו, למשפחה יהודית ממוצא הונגרי ורוסי. אימה גדלה במשפחה אורתודוקסית, ואחרי מות הסב עברה לבית-כנסת קונסרבטיבי ולבסוף לרפורמי. אביה של באטלר היה חבר בקהילה רפורמית מילדותו. כילדה וכמתבגרת היא השתתפה בפעילותו של בית הספר היהודי, בו ערכי היהדות קיבלו מקום חשוב בחינוך והיוו עבורה "התנסות ראשונה בפילוסופיה". באטלר הצהירה בשנת 2010, בריאיון לעיתון "הארץ", שתורת המידות עבורה התחילה כבר בגיל 14, ושהם הונחלו עבורה בבית הספר היהודי, בצורה של עונשים על ידי הרבי של בית הספר, משום שהייתה "יותר מידי פטפטנית" בכיתה, ולא התנהגה כראוי וכמצופה ממנה. כמו כן, באטלר הצהירה שהייתה "נרגשת" מהשיעורים ובחרה להתמקד במרטין בובר. בנוסף לכך, היא נתקלה בכתיבתם של עמנואל קאנט, גיאורג הגל וברוך שפינוזה, בזמן השיעורים המיוחדים הללו.

באטלר היא פעילה ותיקה למען קהילת הלהט"ב. היא מבקרת חריפה של הציונות ושל מדינת ישראל, וטוענת כי מדיניותה לא מייצגת את כל היהודים. היא פעילה כיום בארגון ה-BDS.

על פי באטלר המגדר אינו הפרשנות שהתרבות מטילה על המין הביולוגי, אלא הוא מנגנון של השיח המבנה את המין כמהות טבעית הקודמת לשיח. הפעולה באמצעותה הבנייה זו מתבצעת היא הפרפורמנס - הביצועיות - התנהגויות ושימושים לשוניים שיש להם ממד שחוזר על עצמו, שמשתחזר על ידי חיקוי, שנתפס כביצוע של תסריט ידוע מראש.

באטלר טענה בריאיון כי היא מבקשת מאנשים לחשוב מחדש על מהו מגדר באופן כללי וכיצד כל אחד מהקוראים שלה מגדיר את עצמו.[דרוש מקור] לטענתה רוב האנשים חושבים ש"נשיות" או "גבריות" הן תכונות הנובעות ממציאות פנימית טבעית. לטענתה, למגדר אין קטגוריה ברורה, אלא סוג של הופעה, תפקיד שאנו מגלמים, המיוצר על ידי הזהות התרבותית שלנו. לכן היא מנסה, באמצעות השפה, ליצור בעייתיות בשפה הרגילה דהיינו במושגים הנתפסים כמובנים מאליהם. לטענתה, הקשיים שתציג בנורמות, בדברים שאנו לוקחים כמובן מאליו יגרמו לנו לחשוב שוב על הדברים ואולי לשינוי בתפישה.

צרות של מגדר (1990)

בספרה הפופולרי ביותר, "צרות של מגדר" ("Gender Trouble",‏ 1990), היא דנה במושג הפמיניזם. היא מעלה מספר שאלות כגון, את מי מייצגת התנועה הפמיניסטית? האם התנועה פועלת בשם הנשיות או בשם כל מי שהיא נקבה? מהם הערכים הנשיים ומהי אותה נשיות? באטלר טוענת כי הפמיניזם ביצע טעות חמורה בניסיון להגדיר את הנשים כקבוצה. היא רואה בחלוקה זו ביטול האינדיווידואל של כל אחת מהקבוצות בכך שהגדירו אותן כך, במקום שיאפשר לכל אדם לפעול כפי שירצה מתוך אינטרסים אישיים ולפי מאפייניו. באמצעות ההבחנה הברורה לשתי קבוצות שהן שונות, סגר הפמיניזם דלתות בפני נשים רבות. בניסיון להוכיח את טענתה, מתבססת באטלר על העובדה שבפעמים רבות נשים אומרות שהן "חשות כמו גבר" (ולהפך), בכך היא מוכיחה שמגדרו של אדם הוא רק חלק מזהות המובנת על ידי תרבות ונורמות חברתיות. היא טוענת כי העולם מוגדר כבינארי, כלומר - עשוי משני חלקים. המערכת מתבססת על מין המורכב משני חלקים: זכר ונקבה, אלו מקושרים באופן אוטומטי למגדר - גברי ונשי. בין בני המין השונים אמורה להיות משיכה למען ההמשכיות. לא כך חושבת באטלר, היא אומרת כי התפישה לפיה קיימת המשכיות מתבקשת בין מין, נטייה ומגדר היא תפישה מוטעית מיסודה. בספרה היא כותבת כי אין שום זהות מגדרית מלבד הביטוי מגדר, הזהות באה לידי ביטוי בהתנהגות שיחסו לה בעבר. באטלר מציעה שינוי - היא מציעה לפרוץ את ההגדרות הקשיחות למושג מגדר באמצעות בלבול ביניהם. לדוגמה: בנות שמדברות בלשון זכר, בנים עם שיער ארוך, בנים שמסדרים גבות ועוד. כל אלו נראו בעבר כחלק מזוהה עם מגדר אחד בלבד, באטלר מנסה להפקיע את אלו מהשיוך על פי הגדרה קיימת ולשייך כל דבר למקום אליו שייך כאינדיבידואל ולא ככלל. הכוונה שלה היא שהמילים המגבילות (נשי וגברי) של ההגדרה הטבועה בנו ייעלמו ממילון המונחים וינוסחו על פי כל אדם, לפי נטיותיו ובחירותיו.

גופים נחשבים (1994)

בספרה "גופים נחשבים" (Bodies that Matter,‏ 1994) חוזרת באטלר למוטיב של פעולות חוזרות, עליהן תדבר גם בספרה "קוויר באופן ביקורתי", אך הפעם היא מתמקדת בנושא הגוף. אותן פעולות לטענתה הופכות את הכוח המופעל על הגוף לטבעי. למעשה, הכוח הוא אותן נורמות חברתיות המפעילות כוח על הגוף שהופך את אלו לטבעיות ומקובלות. היא מראה כיצד חזרה על פעולות הקשורות לגוף, מסייעות ליצירת התפיסה כי המין הוא הטרוסקסואלי בלבד. אותה תפיסה דוחקת את צורות החיים האחרות אל מחוץ לנורמה החברתית. היא משתמשת במושג "מלנכוליה" על מנת להמחיש את כוונתה. לטענתה בכל קשר הומוסקסואלי ראשוני נוצרת מלנכוליה הנובעת מהניסיון להשתקה עצמית. קשר הומוסקסואלי יכול להיות קשר בין ילד להורה מאותו המין. אותו הקשר מודחק בגלל שורת האיסורים שהחברה מכתיבה לנו ולכן המלנכוליה הופכת להיות אחד ממרכיבי האישיות של כל אחד מאיתנו. באטלר דורשת מבני האדם לפתח מודעות לגמישות זהותם.

טענת אנטיגונה (2001)

בספרה "טענת אנטיגונה" (2001) סוקרת באטלר פרשנויות קודמות של הוגים כגון פרידריך הגל, ז'אק לאקאן ולוס איריגארי, ועל רקע זה ממשיגה מחדש את הטאבו על גילוי העריות ופותחת את מושג השארות לאפשרויות של שינוי חברתי. היא מחדשת את המורשת של אנטיגונה, מאירה את היבטיה המהפכניים ורותמת אותם לקידומן של מחשבת הפמיניזם ושל פוליטיקת מיניות רדיקלית. באטלר מנסה לברר האם המרד של אנטיגונה, בתו של אדיפוס והמורדת הנודעת ממחזה של סופוקלס, שנחשבה עד אותה עת למופת של התרסה פמיניסטית, הצליח להשתחרר מצורות הכוח שנגדן יצאה. באטלר מתארת את אנטיגונה כדמות אמביוולנטית, מכיוון שמעשה המרד שלה הביא למותה. כלומר, העובדה שהיא מתה בסוף מחזקת את הטענה כי הנורמות החברתיות קובעות איזה סוגי חיים ראויים ויכולים להמשיך להתקיים. באטלר מבקשת לברר האם סיפור העלילה מנקודת מבט של אנטיגונה ולא מנקודת מבט של קריאון יכול היה לשנות את סוף הסיפור. אולי אם הסיפור לא היה מסופר מנקודת מבט הטרוסקסואלית הייתה הכרה בצורות חיים שונות ממה שאנו מחשיבים כנורמלים. באטלר טוענת כי המאבק של אנטיגונה דומה למאבק אלה שנמצאים מחוץ לנורמות החברתיות המקובלות. הספר מדגים כיצד המסגרות הקיימות כיום מונעות מאיתנו לראות נכונה את מושגי החירות המינית והפעולה הפוליטית.

קוויר באופן ביקורתי (2004)

ספרה "קוויר באופן ביקורתי" (2004) נשען על תאוריות קודמות שלה המופיעות בספריה "Gender Trouble" ו-"Bodies that matter”. במאמרה "Critically Queer" היא טוענת, תוך הסתמכות על מושג ה"כוח" של מישל פוקו, כי שפה היא מדיום של כוח באמצעות יצירת קטגוריות המחלקות את העולם ויוצרות תנאים להשתייכות. השפה היא תוצר של הבנייה חברתית, לכן ההגדרות שהיא מספקת אינן יכולות להיות טבעיות. על כן אין לקבל אותן כמובן מאליו. הנורמות החברתיות שהשפה מגדירה לנו אינן בהכרח נכונות. אישה אינה חייבת להיות אישה במובן שאנחנו מכירים אותה כמו גם הגבר. הקטגוריות "זכר" ו"נקבה", כאמור, מכוננות באופן חברתי, ושאחת הדרכים לשינוי המצב הקיים היא פרודיה מגדרית, בנוסח הופעות דראג, בהן גברים מתחפשים לנשים, ומדגימים בכך כיצד תפקידים מגדריים הם לא יותר מקונוונציות חברתיות. פארודיות אלו מעקרות, לטענתה, את כוחן של הקונוונציות המגדריות, ומציגות אותן כשרירותיות, ומכאן פתוחה הדרך לשוויון. באטלר טוענת כי, אנו משחזרים בפעולות שאנו מבצעים, פעולות קודמות ובכך אנו מחזקים את סמכותן של אותן הפעולות. לדוגמה, אם אישה בוחרת להתחתן היא בעצם מעצימה את הכוח של מוסד הנישואין. היא טוענת שלכל הפעולות יש היסטוריה שנותנת להן משמעות. בניגוד לפמיניסטיות אחרות עליהן הסתמכה באטלר, מדגישה הכותבת את השימוש במונחי השפה הקיימים אך בדרך שונה כך שתסייע להרחבת המשמעות שלה.

לכתיבתה של באטלר הייתה השפעה מכרעת על תאוריות פמיניסטיות ותאוריה קווירית, כמו גם על לימודי תרבות ופילוסופיה קונטיננטלית. באטלר מצוטטת במגוון של דיסציפלינות, כמו ספרות, קולנוע, פסיכואנליזה, ולימודי פרפורמנס.

הביקורות המרכזיות על באטלר קשורות להשלכות הפוליטיות של תפיסתה. יש הטוענים כי התפיסה של באטלר את הסובייקט כפיקציה הנוצרת על ידי השיח פוגעת באפשרות של פעולה פוליטית ממשית ומעודדת עמדה של השלמה ופסיביות. תיאורית הפרפורמטיביות של באטלר מספקת אמנם תיאור של המנגנון שבאמצעותו שינוי חברתי נוצר, אך אינה מסבירה מהם התנאים שיכולים לאפשר או למנוע אותו. ביקורת נוספת (על ידי סוזן בורדו) טוענת שההתייחסות של באטלר למין הביולוגי כפיקציה הנוצרת על ידי השיח גורמת להתעלמות מהמטריאליות של הגוף ומההבדלים הפיזיולוגים בין נשים לגברים היוצרים צרכים שונים ורמות פגיעות שונות. השאלה שהועלתה הייתה האם התעלמות זו אינה פוגעת במטרות התנועה הפמיניסטית. באטלר עצמה שאלה: "אם הכל הוא שיח, מה קורה לגוף? אם הכל הוא טקסט, מה עם אלימות ופגיעה גופנית?".

בקורת מסוג אחר שהופנתה כלפי באטלר התייחסה לסגנון כתיבתה שנתפס כלא נגיש, כבעל סרבול סגנוני, וכמשתמש בעמימות הבאה להסתיר את החולשה של הטיעונים. כמו כן נטען כי באטלר אינה מספקת מידע מספיק לגבי מקורותיהם של המושגים והרעיונות בהם היא משתמשת, ובכך אינה מאפשרת לקוראים לשפוט באופן עצמאי את טענותיה.

ספריה: