ברברה טוכמן

קורות חיים

טוכמן נולדה בניו יורק, נכדתו של הנרי מורגנטאו (האב), שגריר ארצות הברית לטורקיה בעת מלחמת העולם הראשונה, ובתו של מוריס ורטהיים, בנקאי שרכש את כתב העת The Nation (אנ'). בשנת 1933 קיבלה תואר ראשון במכללת רדקליף (Radcliff), ולאחר מכן עבדה כשנה כעוזרת מחקר. עבדה כעיתונאית בזמן מלחמת האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה, בכתבי העת The Nation ו-New Statesman (אנ'). היא הרצתה במוסדות אקדמיים שונים, ובהם אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קליפורניה.

ספרה הראשון יצא לאור בשנת 1938, ולאחר מלחמת העולם השנייה התמקדה בכתיבת ספרים. ספריה מאופיינים בכתיבה מרתקת, גדושה בפרטים רבים מאוד, ועוסקים במגוון רחב של תקופות ואישים בהיסטוריה, החל במאה ה-14 ("ראי רחוק") עבור בסיום המאה ה-19 ("המגדל הגאה") ותחילת מלחמת העולם הראשונה ("אוגוסט 1914", "מברק צימרמן"), וכלה במלחמת וייטנאם ("מצעד האיוולת").

על כתיבתה ההיסטורית זכתה טוכמן בשני פרסי פוליצר: בשנת 1963 עבור "אוגוסט 1914", ובשנת 1972, עבור "סטילוול - אמריקאי בסין".

חוק טוכמן

ברברה טוכמן ניסחה בספר "ראי רחוק - מבט למאה ה-14" את ראיית העולם ההיסטורית שלה ואת החשיבות שיש לייחס למאורעות ההיסטוריים ב"חוק טוכמן":

אסונות אינם מצויים לרוב כפי שמצטייר מדיווחים מסוימים. העובדה שמאורע מתואר בכרוניקות גורמת לו להיראות מרוכז ושכיח, ואילו המאורעות בפועל נוטים להיות בלתי סדירים הן בזמן והן במקום. בנוסף, ההתמדה של המציאות הנורמלית חזקה יותר מאשר השפעתה של ההפרעה, כפי שניתן להתרשם מתקופתנו. לדוגמה, לאחר שמיעת החדשות היום, עלול המאזין לחשוב שהעולם כולו מלא שביתות, פשעים, הפסקות חשמל, פריצת סכרים, תקלות רכבת, השבתת מערכת החינוך, שודדים, נרקומנים, ניאו נאצים ואנסים. העובדה היא כי יכול אדם, ביום טוב, לשוב הביתה בערב מבלי להיתקל בדיווחים כאלו יותר מפעם אחת או שתיים. עובדה זו הובילה אותי לנסח חוק של טוכמן, והוא: "העובדה שאירוע מצער מדווח, מכפילה את המשמעות המיוחסת לו פי חמישה עד עשרה (או כל מספר אחר שהקורא מעוניין לתת)".

ביקורת

בסקירה משנת 1985 הגדיר המגזין האמריקאי "סאטרדיי רוויו" את טוכמן כ"אחד האנשים הכי מוערכים יתר על המידה בתחום האמנות והספרות האמריקאית", וציין כי "במשך השנים [היא ביצעה] מעבר אומלל מכתיבת היסטוריה כלקח מוסרי לכתיבת לקחים מוסריים כהיסטוריה". על ספרה "מצעד האיוולת" נטען כי הסבריה הם בגדר חוכמה שבדיעבד, ונגועים בכשל הנחת המבוקש.