בנימין נתניהו

בין 1984–1988 היה נתניהו שגריר ישראל באו"ם. לאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד, לאחר מכן כיהן כראש ממשלה במשך חמש כהונות, בשתי תקופות לא רצופות: הראשונה, בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע, בין 1996–1999; והשנייה, בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש. הוא ראש הממשלה הישראלי שכיהן במשך התקופה הארוכה ביותר בתפקיד זה.

במהלך התקופה הראשונה שבה כיהן כראש ממשלה חתמה ישראל על הסכמי חברון ווואי עם הפלסטינים. בתקופה השנייה בתפקיד יצאה ישראל למבצעי עמוד ענן, צוק איתן ושומר החומות ברצועת עזה, וגם התמודדה עם גל הטרור הפלסטיני בשנים 2015–2016. ישראל בהנהגת נתניהו המשיכה בפעילות המערכה בין המלחמות, בעיקר באמצעות תקיפות של חיל האוויר הישראלי, וכן הקדישה מאמצים לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. בתקופת כהונתו הוא קידם את הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל ואת הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן, וכן את העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים. נתניהו אף חתם על הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, עם בחריין ועם סודאן.

ב-24 במאי 2020 החל להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים משפט נתניהו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות מרמה והפרת אמונים בשלושה תיקי חקירה (תיק 1000, 2000 ו-4000), ובאחרון הוא נאשם גם בשוחד.

נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל) (1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אמו הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בין 1963–1969, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט.

שירות צבאי

בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, ושירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בעת ביצוע פעולה עלומה בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981.

לאחר השחרור מצה"ל

לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) ב-1974 ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד לימודי מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ" ("BCG"). באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי" (ניתאי היה שם העט שבו נהג אביו לחתום לעיתים על מאמריו). לאחר שנים, בריאיון לתקשורת, הבהיר כי עשה זאת כדי שהסביבה שאינה דוברת עברית תוכל להגות את שמו ביתר קלות.[דרוש מקור]

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי מאמר באתר וואלה מ-2013 פיקד על מבצע של היחידה בצפון.

עם סיום הלחימה שב ללימודיו בארצות הברית.

ב-1976 שכל נתניהו את אחיו יונתן (יוני) נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל.

בסיום לימודיו (1977) שב לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בינלאומיים בנושא הטרור. בין 1980–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". ב-1980 זכה, עם אחיו עדו, בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון, תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד זה.

בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם, ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ולזה של פושעי מלחמה נאצים נוספים.

ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.

ראשית הקריירה הפוליטית (1988–1996)

לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות זכה במקום החמישי, וברשימת הליכוד שכללה את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ - הוצב במקום התשיעי ברשימה. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה, וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. בוועידת השלום במדריד ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. עקב המתח בינו ובין לוי עבר נתניהו לאחר הוועידה מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה.

לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות, הוא התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה, במקום שמיר שפרש. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52% מהקולות.

במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות טען נתניהו, כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו, המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי[דרוש מקור].

כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993, והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. נתניהו ביקר באתרים של פיגועי טרור (כגון באתר הפיגוע בקו 5 ב-19 באוקטובר 1994), והשתתף בהפגנות של הימין, קטנות וגדולות, כנגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה, שבה נישא ארון קבורה עליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", והוצג בה חבל תלייה - זכתה לפרסום רב. נתניהו אמר שלא ראה את הארון.

ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס (שהחליף את רבין לאחר הירצחו), ברוב של 50.5% לעומת 49.5% לפרס, ובהפרש של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה על ידי הפרשנים הפוליטיים, לאחר שרוב הסקרים ניבאו ניצחון לפרס, חלקם בהפרש של יותר מחמישה אחוזים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר, התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר שנבחר בישראל, ולראשון שנולד בישראל לאחר קום המדינה.

פרשנים מציינים כמה גורמים שתרמו לניצחון נתניהו:

נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999.

הנושא המרכזי שהעסיק את נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה היה היחסים בין ישראל לפלסטינים, שידעו עליות ומורדות. כפי שהתחייב נתניהו מראש, הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו. עם זאת, הוא אמר שיש לדאוג להדדיות ולקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום הרשות הפלסטינית את התחייבויותיה. בהתאם לכך, המשיך את ההתמהמהות של קודמו שמעון פרס בביצוע מסירת חברון לידי הרשות, העיר היחידה שלא נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב', לשליטה פלסטינית. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות.

ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים; בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה, ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. לטענת הפלסטינים, המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, בתואנה שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון, ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים.

בעקבות מהומות מנהרת הכותל מיהר נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש.

בקיץ 1997 התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות, ובעקבותיהם הורה נתניהו על הריגתו, באמצעות רעל, של ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן, חאלד משעל (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). הפעולה לא עלתה יפה, וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, בכיר חמאס שנתפס בארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים.

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה, כאשר נתניהו מציג את מדיניותו על ידי הנוסחה: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.“

תקופתו של נתניהו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות על נסיגות ו"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח. בימיו לא חלה פריצת דרך משמעותית בתהליך כמו בימי רבין, אך גם לא החמרה ביחסים כמו בימי ברק.

במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו האישי, המיליונר האמריקאי רון לאודר, נשלח לסוריה מטעמו. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, כאשר תוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר.

בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה היה מספר הפיגועים נמוך משמעותית בהשוואה לתקופותיהם של שני קודמיו בתפקיד, יצחק רבין ושמעון פרס, ולשני ראשי הממשלות שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008.

שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997), ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור]

בשלהי תקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה הוא הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים שלא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו.

נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה, וחתר לממש תפיסה החל מכהונתו הראשונה כראש ממשלה, בכדי לחזק את הכלכלה הישראלית. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים:

במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית - כל אחד למשך פרק זמן של כשנה.

תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח רבין, ויש הטוענים שהתנגדותם לו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו. יש הטוענים כי השנאה כלפיו היא המשך השנאה של השמאל כלפי מנהיגי ימין כגון ז'בוטינסקי, בגין, שרון ושמיר". ויש הטוענים שהוא שיבש וסיכל את תוכניות השלום של השמאל. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים, והוא האשים אותה בהתנכלות לו. עם זאת, נתניהו זכה לאהדה רבה בחוגי החרדים והימין המסורתי.

במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו, ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית.

יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון, כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו.

אחרי חתימת הסכם ואי, ביצעה ממשלתו חלק קטן מהנסיגה שהתחייב לה. ההסכם גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה. מפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. סיבות אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור]

ב-21 בדצמבר 1998, הצביעה הכנסת על פיזורה בקריאה שלישית ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה.

בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו, ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים.

נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות, והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה, בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו, ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור]

לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת, ובאוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול".

עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאיפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו.

בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו תבוצע הפרדה זאת. רק מאוחר יותר היה מתומכיה של גדר ההפרדה. עם פירוק ממשלת האחדות בסוף שנת 2002, הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%.

עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת השוק יביא לצמיחה ולשיפור המצב הכלכלי במשק. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות.

צעדים בולטים של נתניהו כשר האוצר:

גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות.

בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי המדדים הכלכליים של המשק בישראל:

בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין, כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית, ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני.

בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק, ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה.

נתניהו ספג ביקורת מהארגונים החברתיים, בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות.

נתניהו הסתייג מתוכנית ההתנתקות ובפרט לנסיגה מציר פילדלפי, בנימוק שנסיגה משם תביא להברחת אמצעי לחימה לרצועה בהיקף גדול. בנוסף, הוא צידד בעריכת משאל עם בנושא. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה במסגרת המשמעת הקואליציונית, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום, באומרו שהחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת, שאירעה בינתיים, דורשת בדיקה מחדש של המצב. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם. עם זאת הצביע נתניהו יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. תומכי אריאל שרון טענו שעיתוי ההתפטרות והקישור שלה להתנתקות פוליטיים ואינם ענייניים.

בראשות האופוזיציה (2009-2005)

ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על התמודדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה מול אריאל שרון. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד.

נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, פעל נתניהו להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יו"ר הליכוד, במטרה להדיח את שרון מתפקיד יושב ראש המפלגה, אך ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד (ספטמבר 2005) בהפרש קולות קטן. למרות הפסדו, הצהיר נתניהו כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה.

בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". בבחירות הפנימיות שנערכו ב-19 בדצמבר 2005 נבחר נתניהו לראשות הליכוד בקולות 44% מן המצביעים (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ).

ב-2 במרץ 2006 הצליח לאשר במרכז הליכוד החלטה המעבירה את בחירות הרשימה לכנסת לפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה, ובכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב (לפי סקרים שונים) כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה ועל שהצליח לגרום למרכז לוותר מרצון על עוצמתו, משימה שנראתה עד אז כבלתי אפשרית; מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות.

הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון, ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן.

ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8%, וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20.

ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה ככישלון בציבור. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת.

אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביעו את עמדתו ביחס לשלטון החמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה".

בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים, והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה.

ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים.

מתחילת הקדנציה השנייה של נתניהו ועד סיום תפקידו של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית, הופעל לחץ רב מצד הממשל של אובמה כלפי ממשלת ישראל, להקפיא את המשך הבנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון ולפעול להקמת מדינה פלסטינית. במהלך הנאום של הנשיא אובמה בקהיר ב-4 ביוני 2009, פנה אובמה לעולם הערבי והצהיר בין היתר כי "ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות הנמשכות. הבנייה הזו מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה". עשרה ימים לאחר נאום אובמה, נשא נתניהו את נאום בר-אילן, שבמרכזו הביע לראשונה הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה ובהכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי. נתניהו הדגיש בנאומו כי יהיה מוכן לקבל מדינה פלסטינית מפורזת רק אם ירושלים תישאר בירתה המאוחדת של מדינת ישראל, אם לפלסטינים לא יהיה צבא, ואם הפלסטינים יוותרו על תביעותיהם לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. כמו כן הדגיש כי לישראל הזכות ל"צמיחה טבעית" בהתנחלויות ביהודה ושומרון והסטטוס הסופי שלהן ייקבע רק במשא ומתן. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדות כלפי תהליך השלום שהפגין לפני כן.

נתניהו יזם הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים, באישור הקבינט המדיני-ביטחוני, בעקבות לחץ מצד ממשל אובמה.

ראשי הרשות הפלסטינית הודיעו בתגובה שהחלטת הממשלה איננה ממלאת אחרי "מפת הדרכים" של הנשיא בוש, שמועצת הביטחון נסמכה עליה בהחלטותיה. פעולה זו ספגה ביקורת מהימין, בשל ההקפאה, ומהשמאל, על כך שההקפאה אינה מספקת.

בינואר 2010 החליט נתניהו לאמץ את תוכניתו של השר לביטחון פנים למלחמה במסתננים מהגבול הדרומי, ולהקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח, על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי.

בספטמבר 2010 הסכים נתניהו להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות הייתה להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל. עם זאת, ממשלת ישראל הצהירה בפומבי כי שלום בר-קיימא לא ייכנס לתוקף באופן מיידי בשל נוכחות ארגון חמאס וארגון חזבאללה, המאיימים על התקדמותו של תהליך השלום. בנוסף, ממשלת ישראל דחתה באופן ברור כל הסכם אפשרי עם הצד הפלסטיני כל עוד הצד הפלסטיני מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית.

עם תום תקופת ההקפאה הראשונה דרשו הפלסטינים תקופת הקפאה נוספת, אך ישראל דחתה דרישה זו, מה שהביא להקפאה עמוקה של המשא ומתן בין הצדדים.

לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, כאשר במקביל ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל ושיכלול את רוב היישובים הישראליים ברמה, וירדן תבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה בידי סוריה על הסף.

ביחסי החוץ של ישראל בלטו נושאים שונים, ובהם:

באוגוסט 2011 התמודד נתניהו עם הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום.

ב-23 בספטמבר 2011 נאם נתניהו באו"ם כנגד כוונתו של אבו מאזן לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל, ובו קרא נתניהו לאבו מאזן למשא ומתן מיידי, והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל נתניהו מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית אחרי נאום של ברק אובמה.

ב-11 באוקטובר 2011 הביא נתניהו לאישור הממשלה את ההסכם בין ישראל לארגון הטרור חמאס, שבמסגרתו שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים פלסטינים, בהם מאות מחבלים שנידונו למאסרי עולם בגין מעורבותם בתכנון ובהוצאה לפועל של פיגועים שבהם נרצחו מאות אנשים בישראל. "עסקת שליט" אושרה ברוב גדול, וב-18 באוקטובר שב שליט לישראל. ראש הממשלה נתניהו קיבל את פניו עם ירידתו מהמסוק בבסיס תל נוף.

סוגיה מרכזית שבה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו“. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית.

ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור, ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו.

ב-14 בנובמבר 2012 החליט נתניהו, בעקבות ירי בלתי פוסק על הדרום מרצועת עזה, על חיסולו של אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום.

חרף התנגדות ישראל, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם.

בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו היה השר לאסטרטגיה כלכלית, והיה מעורב בנושאים כלכליים. כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים. עקב כך, כמו גם עקב התחייבויותיו הרבות לשותפיו בקואליציה, החלה הממשלה את כהונתה בגל של העלאות מיסים, ששיאן העלאת שיעור המע"מ מ-15.5% ל-16.5%. צעדים אלה היו בניגוד לדברים שאמר נתניהו ערב הבחירות. כמה חודשים לאחר מכן, בתחילת 2010, צומצמה העלאת המע"מ, והוא נקבע על 16%. ביולי 2010, החל מהלך נוסף של העלאת מיסים, בהעלאה נוספת של המס על סיגריות. שלא כמו בתקופת כהונתו כשר אוצר, נתניהו נמנע מלהתעמת עם ההסתדרות, והגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני בנוגע לעסקת חבילה במשק.

במהלך כהונתו, קידם נתניהו רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה וכדי להגדיל את מספר יחידות הדיור בישראל ולהוריד את מחירי הדיור לצרכן. הרפורמה אושרה בממשלה במרץ 2010 למרות הביקורת שנמתחה עליה מכיוונים שונים. בעקבות חשיפת "פרשת הולילנד" הועלו חשדות כבדים בנוגע לאופן האישור של תוכניות בנייה בוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה. בתגובה לביקורת ולממצאי הביניים של המשטרה בפרשת הולילינד, הודיע נתניהו על הקפאת הרפורמה ועל בחינת שינויים בה.

במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD).

ביולי-אוגוסט 2011 התמודד נתניהו עם גל מחאת האוהלים שפקד את הארץ סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. נתניהו הקים צוות מומחים בראשותו של פרופסור מנואל טרכטנברג, לגיבוש תוכנית לטיפול בכלל הבעיות שהועלו במחאה זו ואימץ את רוב ההמלצות של ועדת זו.

אימוץ ההמלצות כמו חינוך חינם מגיל 3, הביא לסבב נוסף של העלאת מיסים החל ביולי 2012, ובמסגרתו הועלה מס קנייה על סיגריות ובירה, המע"מ הועלה ל-17% (החל מ-1 בספטמבר 2012) והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי (החל מינואר 2013).

בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות.

בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים, ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון.

בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות, והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה.

בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל, ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום, והוזמנו חברות בינלאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע.

בסוף ינואר 2012 נבחר נתניהו ברוב גדול לעמוד פעם נוספת בראש הליכוד, מולו התמודד רק משה פייגלין.

ב-9 באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013. ב-25 באוקטובר הודיע נתניהו על רשימה משותפת של "הליכוד" ו"ישראל ביתנו", שכונתה "הליכוד ביתנו", לבחירות לכנסת התשע עשרה. כחודש לפני הבחירות התפטר ליברמן מהממשלה ותיק החוץ הועבר לנתניהו. בבחירות עצמן זכתה הרשימה ב-31 מנדטים, ונשיא המדינה שמעון פרס הטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה.

לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. זו הושבעה ב-18 במרץ 2013 (ח' בניסן ה'תשע"ג). בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013.

ב-22 במרץ 2013 התנצל נתניהו בפני ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על תוצאות אירועי המשט לעזה ב-2010 בתיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה. השניים סיכמו על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם והחזרת השגרירויות לפעילות, זאת לאחר שהידרדרו היחסים בעקבות המשט. בתחילת 2014 הצדדים הגיעו להסכמות לפיוס ובסוף אפריל 2014 ארדואן אף הודיע שהסכם קרוב להיחתם, אך בעת מבצע צוק איתן, היחסים החמירו שוב לאחר שורת התבטאויות קשות במיוחד של ארדואן כנגד ישראל. התבטאויות אלו עודדו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה.

המשך מלחמת האזרחים בסוריה חייב דריכות בישראל, ופעמים אחדות נערכו תקיפות של צה"ל בסוריה.

כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי.

בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, הורו נתניהו ושר הביטחון משה יעלון לצה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון, ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים.

ב-8 ביולי 2014 הורה נתניהו על פתיחת מבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. תחילת המבצע הייתה בתקיפות אוויריות ברצועת עזה, והמשכו בכניסה קרקעית לרצועה ברוחב כ-3 קילומטרים לתוך רצועת עזה כדי להשמיד את המנהרות ההתקפיות שנחפרו לכיוון שטח ישראל. במהלך המבצע ירו מחבלי חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין שנהרגו במהלך המבצע וגופותיהם נחטפו. נתניהו הוביל את המבצע במתינות, והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע.

ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 10 ישראלים.

ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית, והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס.

על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת, וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014.

באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים.

במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותה של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות, ואלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט.

ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני, ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד", והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום".

בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לניצחון וזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד, ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בינלאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם, ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי“. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך.

ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו: ממשלה צרה, אשר נשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה, ומניין חבריה עלה ל-66 (חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס מישראל ביתנו נותרה באופוזיציה).

בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת, והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי.

בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. ב-20 ביולי 2019 הפך נתניהו לראש ממשלת ישראל אשר כיהן במשך התקופה הארוכה ביותר.

החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים שביצעו מחבלים פלסטינים, שכללו פיגועי דקירה, פיגועי דריסה ופיגועי ירי. הפיגועים בוצעו על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא. לצורך בלימת גל הטרור נקטה הממשלה צעדים שכללו פריסה מוגברת של כוחות הביטחון, פעילות אינטנסיבית של השב"כ, החמרת הענישה על מחבלים ומיידי אבנים וניטור ההסתה ברשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ. בסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן.

בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו פרעות שערביי ארץ ישראל ביצעו ביהודיה החל מ-1920, בעקבות דברי הסתה דומים של המופתי חג' אמין אל-חוסייני. הוא אמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל, וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה והסתה. נתניהו הבהיר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים, ולא לטהר את היטלר. ב-30 באוקטובר פרסם הבהרה נוספת בדף הפייסבוק שלו, ובה הטיל אחריות מלאה לשואה על היטלר והנאצים, אך גם גינה את המופתי על החלק שנטל בשואה, ועל ההסתה האנטישמית שלו ושל ממשיכי דרכו.

על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה התבצעו �