ארתור רובינשטיין

רובינשטיין נולד בלודז', פולין למשפחה יהודית והתחנך בוורשה. את קונצרט הבכורה שלו נתן בברלין בשנת 1900. לאחר מכן הופיע בגרמניה ובפולין והמשיך את לימודי הפסנתר עם איגנצי יאן פדרבסקי. בשנת 1904 נסע לפריז, שם פגש את המלחינים מוריס ראוול ופול דיקא ואת הכנר ז'אק טיבו. שם גם ניגן את הקונצ'רטו השני לפסנתר של קמיל סן-סאנס בנוכחות המלחין.

בשנת 1906 הופיע רובינשטיין לראשונה בארצות הברית, בקרנגי הול בניו יורק, משם המשיך בסיור הופעות בארצות הברית, אוסטריה, איטליה ורוסיה. בשנת 1912 הופיע לראשונה בלונדון.

מורו הידוע הוא קארל היינריך בארת.

בגיל 21 ניסה להתאבד. לאחר כישלונו כתב "בכיתי מרות, בלא ניחומים, במשך זמן רב, כשאני שוכב במקום שנפלתי בלא שום כוח. אחר, ביודעין למחצה, פסעתי בכבדות אל הפסנתר ונתתי פורקן לבכיי במוזיקה... כאשר אדם מפסיק לבכות שוכך הסבל... וכך, כיוון שהטבע תבע את שלו התחלתי לחוש רעב. 'הפעם אוכל שתי נקניקיות', החלטתי... בדרכי לאוטומט של אשלינגר לסעודה המפוארת שלי... גיליתי את סוד האושר ועדיין אני מחזיק בו: אהבו את החיים, והם יאהבו אתכם בחזרה. אנשים תמיד מציבים תנאים לאושר.. אני אוהב את החיים ללא תנאים."

במהלך מלחמת העולם הראשונה חי רובינשטיין בעיקר בלונדון, שם ליווה בפסנתר את הכנר והמלחין אז'ן איזאיי. משנת 1916 עד 1917 סייר בספרד ובדרום אמריקה, שם התוודע ליצירותיהם של המלחינים המקומיים אנריקה גרנדוס, אלבניס, דה פאיה ווילה לובוס. וילה-לובוס הקדיש לו את יצירתו Rudepoema, הנחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות ביותר לביצוע בפסנתר.

בשנת 1932 פרש רובינשטיין למשך מספר חודשים מחיי הבמה, במטרה לשפר טכניקת נגינה ולרענן את הרפרטואר.

בשנות מלחמת העולם השנייה חי רובינשטיין בארצות הברית, ובשנת 1946 ניתנה לו אזרחות אמריקאית. הוא סירב לנגן בגרמניה שלאחר המלחמה משום שכמה ממקורביו נספו בשואה. התדרדרות במצב הראייה והשמיעה אילצו אותו לפרוש מן הבמה בשנת 1976, ומאוחר יותר התעוור לחלוטין.

אף כי התפרסם בעיקר כסולן, גם במוזיקה קאמרית היה רובינשטיין משכמו ומעלה, וניגן עם מוזיקאים גדולים כמו הנריק שרינג, יאשה חפץ וגרגור פיאטיגורסקי. פרט ליצירותיו של שופן, אשר על ביצועיהן עיקר תהילתו, הקליט רובינשטיין גם יצירות משל בטהובן, ברהמס, שוברט, שומאן ודבוז'אק.

בשנת 1932 נשא רובינשטיין לאישה את אניאלה (נלה) מלינארסקה, בתו של המנצח אמיל מלינארסקי ואשתו לשעבר של מייצ'יסלב מונץ. היא הייתה בת 24 והוא - בן 45. לזוג נולדו חמישה ילדים ואחד מהם נפטר בצעירותו. רובינשטיין בגד באשתו פעמים רבות ואחת ממאהבותיו אף ילדה לו בת. לימים העיד רובינשטיין על עצמו: ”נאמר עלי כי בצעירותי חילקתי את זמני בין יין, מוזיקה ונשים. אני מכחיש זאת נמרצות.90% מהתעניינותי היה בנשים.“.

בשנת 1960 עורר רובינשטיין שערורייה בעולם המוזיקה כאשר שימש כאחד השופטים בתחרות שופן בוורשה. חבר השופטים החליט לתת את הפרס למאוריציו פוליני, אך רובינשטיין, שחלק על מסקנה זו, יצר בו במקום פרס על שם עצמו, "פרס ארתור רובינשטיין", ואותו העניק לפסנתרן שאותו העדיף באותה תחרות - מישל בלוק. לימים חזר בו רובינשטין משיפוטו וקשריו עם פוליני היו טובים.

בשנת 1977, בגיל 90, זנח רובינשטיין את אשתו בת ה-69 לטובת אשה צעירה בשם אנבל ווייטסטון (כיום ליידי אנבל וויידנפלד) ועבר להתגורר אתה בז'נבה עד מותו. היא עזרה לו לכתוב את החלק השני של האוטוביוגרפיה שלו - "שנותי הרבות" (1980) שאותה הקדיש לה.

רובינשטיין מת בז'נבה, שווייץ, ב-1982, בן 95. גופתו נשרפה, ועל פי בקשתו הובא אפרו לקבורה בישראל. ידידו הטוב ראש עיריית ירושלים טדי קולק דאג להטמנת האפר בכד באדמה ובמקום הוצבה מצבה עליה חרותים שמו ותאריכי הולדתו (1887) ומותו (1982) של רובינשטיין. הקבר שוכן בחלקת יער שנקראת על שמו של רובינשטיין, סמוך למושב עמינדב. מקברו נשקפת תצפית מרהיבה על יערות האזור, ובמקום הקרוי על שמו "מצפה רובינשטיין" הוקמה אנדרטה צנועה לזכרו, המתארת מקלדת פסנתר קמורה בצורת גלים.

רובינשטיין היה ידיד גדול ונאמן לישראל. הוא נודע בעולם כפסנתרן יקרן, אך את כל הופעותיו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית תרם ללא תמורה. במלחמת ששת הימים, כשהיה בן 81, שלח להיכל התרבות מברק:

ידידי היקרים, כל האנשים ההגונים אתכם בשעה זאת. אם תזדקקו לי אשמח לעשות כל אשר ביכולתי כדי להתחלק אתכם בעול.

בישראל נערכת אחת לשלוש שנים תחרות פסנתר בינלאומית יוקרתית על שמו.