אפרים אילין

קורות חייו
שנותיו הראשונות

אילין נולד וגדל בעיר חרקוב שבאוקראינה. בן יוסף אילין ואסתר קוניקוב. נולד למשפחה מסורתית וציונית. אביו היה תעשיין ומפעילי הקהילה בחרקוב. מאז היותו בן שש דיברו בביתו עברית. בקהילה ייסדו בית ספר תרבות במחתרת, היו מדפיסים את הספרים בעצמם ולומדים בשפה העברית. אילין היה פעיל בקבוצת הצופים הציונים שהוקמה על ידי הקהילה בחרקוב. בשנת 1924 עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה במושבה נס ציונה, שם רכש אביו פרדס. אילין למד בגימנסיה העברית הרצליה, היה חניך מחזור י"ח שלה, אך את שנת הלימודים האחרונה שלו עשה בגימנסיה של ראשון לציון.[1] הוא ניגן בקרן יער בתזמורת הגימנסיה בניצוחו של המורה למוזיקה חנינא קרצ'בסקי, ובין היתר הופיע עם התזמורת בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים ב-1925.

בשנים 1926–1927 היה אילין פעיל בארגון בית"ר ושיתף פעולה באופן הדוק עם מנחם ארבר, נציב בית"ר הראשון בארץ ישראל. בשנים 1928–1929 היה פעיל באחת מקבוצות ההגנה האזרחיות שהוקמה על ידי ירמיהו הלפרן והיוותה את הגרעין לאצ"ל. ב-1929, בערב תשעה באב, שמר עם חבריו לארגון על שלום המתפללים בכותל המערבי הבריטי בירושלים, מהאירועים שהוליכו למאורעות תרפ"ט.

לאחר מאורעות תרפ"ט נסע אילין בתמיכת אביו לבלגיה ללימודים, שם התגוררה אחותו. בשנים 1929–1932 למד וקיבל תואר בכלכלה ומסחר Licencié en Science Commerciales באוניברסיטת לייז' שבבלגיה. בעת שהותו בבלגיה כיהן כיושב ראש המפלגה הרוויזיוניסטית בלייז' והיה חבר המרכז של המפלגה בבלגיה. במסגרת זו נפגש תכופות עם זאב ז'בוטינסקי בפריז והיה מקורב לחוגי המפלגה באותה תקופה. באותה שנה שב ארצה ועסק במסחר בפרי הדר עד שנת 1935. באותה עת שימש כמנכ"ל חברת "קולוניזישן אנד סטלמנט". בשנת 1934 נשא את צפירה בת מאיר אנטין לאישה.
פעילותו באצ"ל

בשנת 1938 גייס אברהם שטרן את אילין לארגון האצ"ל, והוא נמנה עם גרעין המייסדים שלו, כשהוא כפוף ישירות לאברהם שטרן ולדוד רזיאל. אילין שוגר כציר לקונגרס הראשון של הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה) והיה מפעילי הארגון הראשונים באירופה. היה קשור ישירות עם מפקד האצ"ל דוד רזיאל וחבר המפקדה אברהם שטרן (יאיר). הוטלו עליו משימות מיוחדות ובראש ובראשונה פריקת העולים בחוף נתניה, ובכך היה עוזרו של יוסף קרמין שהיה אחראי על תחום זה באצ"ל. אילין גייס את סרג'נט דייוויס וולשי, מפקד ספינות המשמר של המשטרה הבריטית, אשר שיתף פעולה עם הארגון.
חשדות בהסגרת דוד רזיאל לבריטים

ב-19 במאי 1939 טס אילין עם רזיאל מתל אביב לחיפה על מנת להיפגש עם פנחס רוטנברג, ראש הוועד הלאומי. על פי דברי אילין, קצין משטרה ערבי זיהה את פניו של רזיאל, ועצר אותו. בעקבות אירוע זה התעורר חשד בקרב אנשי אצ"ל כי אילין הסגיר את רזיאל לבריטים. החשד רדף את אילין במשך שנים.

שנים אחר כך, לבקשת אילין, הורה מנחם בגין בשנת 1960 על הקמת ועדת בדיקה פנימית של תנועת החרות, בראשות יוחנן בדר, אליהו לנקין ואליהו מרידור. שני האחרונים פרשו מהוועדה, ובדר שהמשיך לבד ניקה את אילין מכל חשד. יוחנן בדר כתב במסקנות הוועדה: "נעשה לאפרים אילין על ידי השמועות הנ"ל שלא היה להן שום יסוד, עוול עמוק. הצטערתי שלא אוכל למלא את התפקיד שהוטל עליי כיוון שהרכילות מעדיפה להישאר אנונימית. הודעתי למנחם בגין שלא אוכל להפעיל את הוועדה שמינה מן הטעמים הנ"ל. זמן מה אחר-כך הוזמנתי לפגישה. היו נוכחים מנחם בגין, יעקב מרידור, שלום רוזנפלד ועוד. בפגישה זו מסר בגין או מרידור (בשם שניהם) שהגיעו לדעה ברורה שבהאשמות הנ"ל נגד אילין אין שום יסוד, שהוא ראוי לאמון כולנו – כחבר טוב ונאמן אני שותף לדעה זו." אולם החשדות כלפי אילין נמשכו בקרב אנשים שונים הקשורים לאצ"ל כמו אלי תבין, ואברהם חייכמן שהיה מפקד אצ"ל תל אביב. לטענת קצין המודיעין של האצ"ל, יעקב עמרמי, חלק מהמוטיבציה לסיוע לאצ"ל שהציע אילין ב-1948 הייתה רצון לטהר את שמו וחשש מגזר דין מוות המחכה לו.[2] מנגד, יש יוצאי אצ"ל ולח"י הפוסלים מכל וכל את האפשרות שאילין הסגיר את רזיאל.[3]

לפי גילי חסקין, ניסה איש לח"י להתנקש בחייו של אילין, ששירת בבולשת הבריטית. אילין סיפק מידע לאצ"ל אך סירב לספק מידע ללח"י על קצין הבולשת וילקין. בחורף 1944 המתנקש כיוון את אקדחו לאילין כשהיה בביתו בת"א, אך נמנע מלירות מכיוון שאימו של אילין נכנסה לקו האש.[4]
בתקופת מלחמת העולם השנייה

אילין ניתק את הקשר עם ארגון האצ"ל לאחר הפיצול עם לח"י. הוא רצה להתנדב לצבא הבריטי והפעיל את קשריו כדי להתקבל לקורס קצינים, אולם תאונת דרכים מנעה את גיוסו. הוא עסק רבות בסחר עם השלטונות הבריטיים ונכנס לעסקי הטקסטיל.

ב-1944 נעצר אילין וישב בבית הסוהר המרכזי בירושלים ובמחנה המעצר בלטרון, בחשד שהיה מעורב בגניבת בדים המיועדים לצבא הבריטי. הוא שוחרר לאחר מספר חודשים.
עסקי כותנה באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה התיישב אילין במילאנו ועסק ביבוא כותנה ממצרים למטוויות בעמק הפו. הדבר היה כרוך בקשיים, כיוון שלאיטליה לא היה אז מטבע בר המרה. אילין עקף את הבעיה על ידי ארגון סחר חליפין – חוטים תמורת כותנה. עסקיו עלו יפה והוא הרוויח למעלה משני מיליון לירות שטרלינג תוך שנתיים.
פעילויות רכש בזמן מלחמת העצמאות

בתקופת מלחמת העצמאות היה אילין באירופה. לפי תיאורו היה מעורב במספר עסקאות ומשאים ומתנים הקשורים ברכש ואספקה למדינה הצעירה. פעילותו הייתה חיונית ברכישת אניית הנשק 'נורה' שהעבירה את הרכש מצ'כולסלובקיה לישראל באפריל 1948 הגעתה בשלב קריטי בקרבות שינתה את מאזן החימוש.[5] תיאורים אלה שנויים במחלוקת ולמעורבים אחרים יש לעיתים עדויות שאינן עולות בקנה אחד עם גרסתו.
הבאת ספינות נשק לישראל במלחמת העצמאות

בינואר 1948 רכשה משלחת בראשותו של אהוד אבריאל נשק מצ'כוסלובקיה. נשק זה הועבר בהשטה בדנובה דרך הונגריה ליוגוסלביה ומשם בסיועו של שייקה דן אל נמל שיבניק שבחוף הים האדריאטי. בחודש מרץ הנשק נתקע שלושה שבועות משום שלא נמצאה אונייה שתשיט אותו. לפי יהודה בן צור[6] בחודשי אפריל-מאי 1948. עוד בינואר 1948 יהודה ארזי ועדה סרני הכינו שתי אוניות שחיכו לנשק. ואכן השתמשו בשתי האוניות – רקס (או רסורקציה) ובוריאה – אבל רק לאחר ההפלגה של "נורה".

הממונים על מערכת הרכש של ההגנה באיטליה, מוניה מרדור ואליהו סחרוב, נמנעו משימוש במנגנון קניית הספינות של המוסד לעליה ב' כיוון שהלה היה נתון למעקב של המודיעין הבריטי. איש הפלמ"ח-פלי"ם יוסקה ריבקינד (יוסף יריב) היה איש הקשר עם אילין. אילין רכש כאיש עסקים פרטי את אוניית הנשק "נורה" באיטליה, וגייס צוות איטלקי. האונייה הפליגה מוונציה בפקודו של בן ירושלמי אל נמל שיבניק היוגוסלבי ושם הועמס עליה הנשק שנרכש, היא הוסוותה כנושאת תפוחי אדמה ובצל. אך יהודה בן צור[7] ומאיר פעיל[8] גורסים כי הספינה נרכשה ומומנה על ידי מערכת הרכש, שיוסקה יריב היה נציגה והצוות האיטלקי הקודם המשיך. תרומתו של אילין הייתה רק עזרה ברכישת האונייה. לפי יוסקה יריב, חשכו עיניו כשאילין סיפר על כך לאצ"ל, מהחשש שהפרטים ידלפו ויסכנו את המבצע.

היה זה משלוח הנשק הגדול הראשון במלחמת העצמאות, שהגיע לארץ ישראל ב-1 באפריל 1948 ערב מבצע נחשון. מטען האונייה כלל 4,500 רובי "מאוזר", 200 מקלעים מסוג מ.ג. 34, ו-5 מיליון כדורים 7.92 מ"מ. מטען נשק זה איפשר לצייד את שלושת גדודי מבצע נחשון במלוא הנשק האישי שהיה דרוש להם, והוא איפשר את פריצת הדרך לירושלים. חלק מנשק זה ניתן לכוחות הפלמ"ח וההגנה שהדפו את המתקפה על משמר העמק והדפו את כוחותיו של קאוקג'י.

אחר כך אילין עזר לדבריו להביא שלוש ספינות נשק נוספות לישראל: אוניית "שיו", אוניית "רסורקציה", שהביאה 25 תותחי נ"מ אוטומטיים שהגיעו אל חיל התותחנים שזה עתה קם בצה"ל ואוניית "בוריאה" שנשאה עמה שישה תותחי 65 מ"מ, עשרת אלפים פגזים, 200 מקלעי "שאטו" צרפתיים, 3 מיליון כדורים למכונת הירייה "הוצ'קס" ועוד. אולם גרסה שונה יש לעדה סרני (ראו ביבליוגרפיה) שרכשה את האוניות. אילין לא היה קשור לנשק שבאוניות, אלא סייע ברכישת מטעני הכיסוי, ירקות ופרות.

לפי יהודה בן צור (ראו קישור חיצוני – רקס ובוריאה) סיפק אילין שקי בצל, תפוחי אדמה וארטישוק שכיסו את הנשק על מנת להסוותו. פנחס ספיר אמר כי אילין נתן את הכיסוי לאוניות והרוויח. פרט לאילין, כל הפעילים האחרים לא הרויחו באופן אישי. לפי בן צור כשיוסק'ה יריב טס לארץ בזמן הפלגת "נורה", הוא הביא איתו מכתב לישראל גלילי שמספר על חלקו של אילין ב"נורה", ומבקש להשתדל לחון את אילין.[9]
הקשרים עם יוגוסלביה

יוגוסלביה הייתה חלק מהגוש המזרחי אך נותקה מהקומינפורם, וכך הייתה מדינה מבודדת בעולם. מחד בסכנה של כניסת כוחות צבא סובייטים ומאידך המערב הטיל עליה אמברגו. יוגוסלביה הייתה עשירה במחצבי טבע אך חסרת יכולת תעשייתית לפיתוחם ופנתה לישראל לפיתוח כלכלת ארצה. היישוב היה זקוק לה כתחנת מעבר לנשק ממדינות שונות באירופה וכתחנת מעבר לעולים מרומניה. שייקה דן שהיה מקושר ביוגוסלביה שמע מאהוד אבריאל על יכולותיו של אפרים אילין לפתור בעיות וקשריו העסקיים הענפים ופנה אליו. גרסה אחרת יש ליהודה בן צור (ראו מקורות חיצוניים) המצטט את מוניה מרדור: אהוד אבריאל ושייקה דן פנו לשלטונות ביוגוסלביה, והיוגוסלבים הסכימו להעברת נשק לאחר השהיה של כחודש, שכנראה נגרמה עקב רצון לאזן אספקת נשק ליהודים עם נשק לערבים. אילין כלל לא הוזכר.

אילין הגיע לבלגרד ונהפך ליועץ כלכלי ועסקי לממשלת יוגוסלביה בתחומים שונים. אחד מהם היה יצירת קשר עם התשלובת האמריקאית 'ברסארד', הוא קיבל את הסכמת החברה והסכמת ארצות הברית לפעול ביוגוסלביה למרות האמברגו האמריקני. החברה הקימה את תעשיית הפלדה היוגוסלבית בזרניצה. שייקה דן השיג דרך אילין תנורים להתכת פלדה. משנוצר הצורך ברכישת צינורות לקידוחי נפט הציע שייקה דן להקים חברה משותפת ישראלית-יוגוסלבית, אילין רכש ציוד לקידוחי נפט שהגיעו ליוגוסלביה מאנטוורפן חודשים אחדים לאחר מכן. לוי אשכול הפגיש את הלל דן, שהיה מנכ"ל סולל בונה, עם אילין על מנת להקים חברה בחו"ל שתסייע ליוגוסלבים לרכוש סחורות. במאי 1948 טס הלל דן ביחד עם דוד הכהן לפריז. הם חתמו בשם "סולל בונה" על הקמת חברה מסחרית בשותפות שווה של אילין ואברהם פרידמן. החברה השיגה ציוד באירופה ומכרה אותו ליוגוסלביה ורומניה. משדרשו היוגוסלבים שלוש מכוניות פאר חסינות לכדורים מסוג פקארד ו-12 סטודיבייקרים שנבנו לשימושם של שומרי ראשו של טיטו, דאג לכך אילין. אילין גם רכש את משלוח הפניצילין הראשון ליוגוסלביה אותו קנה במחיר עתק באיטליה.

מבחינת היוגוסלבים היתרון של אילין היה בנכונותו להפר את האמברגו האמריקאי, והם שילמו בהתאם, כך שלאילין זכה ברווחים גבוהים בעסקאות האלה.

ישראל רכשה מצ'כוסלובקיה את חמישים מטוסי הספיטפיירים הראשונים שלה ובתמורה לעזרתו של אילין התירה יוגוסלביה שימוש בנמלי התעופה שלה. הספיטפיירים היו משומשים ועליהם הורכב מכל דלק נוסף, שאיפשר טיסה מנמלים דרומיים ביוגוסלביה ישירות לישראל, ללא תדלוק ביניים. יוגוסלביה גם התירה מעבר של יהודים מארצות אירופה דרך שטחה.

לפי שייקה דן, אין קשר בין אילין ובין האישור היוגוסלבי לשימוש בשדה תעופה להטסת הספיטפיירים לישראל או מעבר של עולים דרך אדמתה.

לפי בוריס סניור בספרו,[10] לאחר הריב של יוגוסלביה עם סטלין נוצר מחסור חמור בדלק למטוסי חיל האוויר היוגוסלבי. במסגרת ההסכם שהושג בבלגרד לקחה על עצמה מדינת ישראל לספק לחיל האוויר היוגוסלבי דלק מטוסים, תמורת נחיתת הספיטפיירים הישראלים ביוגוסלביה, בדרך מצ'כוסלובקיה לארץ. (מדובר על מטס בספט' 1948 ) שמו של אילין לא מוזכר.

לפי אבי כהן בספרו,[11] ישראל שילמה 2,800 דולר עבור כל נחיתה של ספיטפייר ישראלי ביוגוסלביה, בדרך מצ'כוסלובקיה לארץ. (מדובר על מטס בדצמ' 1948 ) שמו של אילין לא מוזכר.

גם לפי מוריס מאן,[12] יוגוסלביה הציעה זכויות נחיתת ביניים של הספיטפיירים בדרכם לישראל, תמורת כסף. שמו של אילין לא נזכר.
סיוע בהבאת סירות קומנדו מאיטליה

בהיות אילין במילאנו לרגל עסקי הכותנה שלו, פגש את זאב הים, עליו הוטל לרכוש סירות טורפדו, סירות מוטור וספינות פלישה לצורכי חיל הים. זאב הים סיפר לו כי שמע שבסוף מלחמת העולם השנייה המציאו האיטלקים נשק סודי "אמצעי התנפלות", אשר הצליחו להטביע מספר אוניות מלחמה בריטיות בים התיכון. לדברי אילין (ראו גרסאות אחרות המשך), הוא פנה לנשיא חברת הספנות גדולה בעניין. הנשק עצמו הושמד אולם בעזרתו איתר את הממציא ויצרן הספינות, המהנדס קטניו. אילין הצליח לשכנע את קטניו ושכנע לחדש את הפעילות במפעל החרב שייצר אותן ושלח את הסירות לישראל. פרט לכך הוא פיתח במפעלים נשק נוסף בשיתוף עם מהנדסים איטלקים. גרסה אחרת יש לזאב הים בספרו[13] – "רק לאחר רכישת הסמ"רים והנחתות הנ"ל התפניתי לטיפול בסירות הקטנות. מזלי שיחק לי, ללא כל קושי איתרנו במילאנו את ביה"ח אשר בנה את הסירות." עוד כותב זאב הים כי חלקו של אילין היה הלוואת אלפי הדולרים הראשונים לקניית הסירות והובלתן ארצה. לא היה לאילין חלק באיתור המפעל, או הפעלתו. גם לפי לובה אליאב[14] לא היה לאילין קשר לאיתור המפעל אלא מתווך איטלקי הציע זאת לאנשי הרכש.

לדברי אילין, הוא הביא לישראל את פיורנצו קאפריוטי, מדריך האימונים הראשי שהיה אחראי על הפעלתן. אולם לפי מקורות אחרים קאפריוטי לא היה קשור לאילין. קאפריוטי עצמו כותב בספרו[15] שאת ההצעה להדריך בישראל קיבל ישירות מחיל הים האיטלקי (ציטוט מספרו). Nino Buttazzoni כותב בספרו[16] שעדה סרני דיברה איתו על הצורך הישראלי במדריך לסירות הנפץ. הוא לא קיבל את ההצעה ולכן הוצע התפקיד לקאפריוטי, שנאות לקבלו. לפי לובה אליאב, הם פנו למטה הצי האיטלקי ברומא ושם הפנו אותם לקאפריוטי. אליאב וזקימוביץ נסעו מיד לדירתו של קאפריוטי ברומא וסיכמו איתו את נסיעתו לארץ.[17] בסירות נפץ אלה נעשה שימוש בפעולת הקומנדו הימי ב-22 באוקטובר 1948, במסגרת מבצע "עשר המכות" להטבעת אוניית הדגל של הצי המצרי "האמיר פארוק".
סיוע בהעלאת יהודי רומניה

Gnome-edit-clear.svg פרק זה דורש עריכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולערוך אותו. הסיבה לכך: מתי זה קרה?.

הרומנים נזקקו לציוד לקידוח נפט על מנת לשקם את שדות הנפט בפלוישט שנפגעו בזמן המלחמה, רומניה פיגרה באספקת הנפט לארצות הקומינפורם. שייקה דן טס לרומניה עם אילין. אילין סיפק לרומנים אונייה שלמה עם ציוד לקידוח נפט. דן נשא ונתן עם הרומנים ובתמורה לכך קיבל מרומניה היתר להעלות מאה וחמישים אלף יהודים משטחה.

לפי שייקה דן, ההיתר לעלית היהודים הושג תוך שילוב של תשלום מס גולגולת לשלטונות, שיחוד פקידים מקומים, ניסיונות לשכנוע אנשי מפתח (למשל אחיה הישראלי של שרת החוץ הרומנית אנה פאוקר), ועוד. עסקת ציוד הקידוח שולבה באמצעי השכנוע האלה.[18]

לפי אורי בייאלר, מאוקטובר 1948 השליחים הישראלים הוסיפו את עסקת ציוד הנפט כאחד התמריצים לרומנים כדי שיתירו עלייה מרומניה. השליחים הישראלים ידעו כי ניסיון להתניה ישירה של עזרה לרומניה תמורת עלייה לא יתקבל ולכן נקטו בשילוב השיטות הנזכרות. ציוד הנפט סופק עד סוף 1949.[19]
הקמת תעשיית הרכב במדינת ישראל
יצוא מכוניות מתוצרת קייזר פרייזר לפינלנד
דופין, מבט מבפנים, כולל לוח מחוונים
הינו קונטסה 1300
קייזר מנהטן דה-לוקס,1951

עם קום המדינה היא נעדרה תשתית של תעשייה כבדה, פרט ייצור רכב. מכיוון שהיה זה אחד המוצרים להם נזקקה, הן לצורכי הצבא והן לצרכים אזרחיים, היא הייתה מעונינת בפיתוחו. לאחר שחברת פורד נכנעה ללחץ של ארצות ערב (החרם הערבי) וביטלה את התחייבותה להקים מפעל הרכבת מכוניות בישראל, ראתה הממשלה לשים בראש סדר העדיפיוית לעניין מפעל דומה, בעל מוניטין בינלאומי. הקושי הרב הטמון בכך היה בעובדה כי חלק הארי של מפעלי המכוניות בעולם נמנעו משיתוף פעולה כלכלי עם ישראל.

אילין התיידד עם היקמן פרייס, סגן נשיא "קייזר-פרייזר"; הלה ראה חשיבות בהעברת ייצור חלקי לפחות למדינות הרוכשות את כלי הרכב של חברתו כדי ליצור איזון מסחרי. אילין נכנס לשותפות עם "קייזר-פרייזר", ולפי תנאי העסקה קייזר-פרייזר השקיע חצי מיליון דולר ואילין השקיע שני מיליון דולר. חברת "קייזר פרייזר לישראל בע"מ (קפריש)" הקימה את המפעל בנשר תוך שנה וחצי.

בשנים 1950–1955 היוו מפעלי "קייזר-אילין" כ-28% מכלל היצוא התעשייתי של מדינת ישראל ועל כך קיבל המפעל תעודת הוקרה ממשרד המסחר והתעשייה, כיצואן מצטיין. בשנת 1952 קיבל המפעל אות הצטיינות משר המסחר והתעשייה, דב יוסף.

דרכו של המפעל לא הייתה קלה, בפרט לאחר שהחברה האמריקאית חדלה לייצר מכוניות נוסעים. באוגוסט 1959, ולכאורה כדי שיתאפשר לה להתמודד על מכרז להרכבת רכב במצרים, ביטלה חברת רנו, שהייתה בבעלות ממשלת צרפת, את חוזה הייצור עם מפעל "קייזר-אילין". לעומת זאת, עמדת רנו הייתה שהחוזה תם, והבעיה הייתה מסחרית בלבד, כפי שאמר דרייפוס, מנהל רנו.[20]

במשך 18 השנים בהן פעל המפעל הורכבו בו כחמישים ושישה אלף כלי-רכב. כשליש מהם יועדו ליצוא. בין המותגים שהורכבו ניתן למנות מותגים תוצרת קייזר-פרייזר : קייזר מנהטן, ג'יפ ויליס, ויליס ג'יפ סטיישן, ויליס ג'יפ טנדר, הנרי ג'יי, 2 מותגים של חברת רנו הצרפתית : קטר שבו ו- דופין, סטודיבייקר, לארק[21] והינו, קונטסה 900, קונטסה 1300, ו- הינו בריסקה[22] ב-1963 הורכבו במפעל ארבע מכוניות מדגם ב.מ.וו 700.[23] במפעליו של אילין נעשה גם ייצור והרכבה של ג'יפים לצורכי חילות השדה, שעל חלקם הורכב תותח ללא רתע 106 מ"מ. המפעלים גם הסבו טנקי שרמן שרכש צה"ל מעודפי מלחמת העולם השנייה ושדרג אותם, כולל הרכבת תותח 75 מ"מ. מפעל "עשות אשקלון" של אילין ייצר גלגלי שיניים ששימשו בין השאר להרכבה על טנקי צנטוריון שרכש צה"ל מעודפי הצבא הבריטי.

לצורך הרכבת המכוניות בישראל, בנוסף להתקשרות עם "רנו", אילין התקשר ליצרנים מפסידים (קייזר פרייזר, סטודיבייקר) או שעמדו לסגור את קו היצור (הינו). הינו וסטודיבייקר, שני הספקים של מכוניות הנוסעים והטנדרים הקלים של אילין בשנות השישים, הגיעו לסוף דרכם (העצמאית, במקרה של הינו) בשנת 1966, ואילין הפסיק להרכיב סטודיבייקר בשנת 1966 וקונטסה, (קונטסה 900 ו- קונטסה 1300) של הינו ב-1968. בינואר 1969 סגר אילין את המפעל ושלח את הפועלים הביתה.[24] חודשיים אחר-כך הממשלה באה להצלת המפעל ובעליו, בהלואה נדיבה ושנויה במחלוקת למתחרהו שובינסקי, שקנה מאילין את המפעל הסגור שלו תמורת שלושה מיליון דולר.[25] אילין הצליח לייצא את עיקר התוצרת בשנות ההקמה של המפעל, כשניתן היה ליבא רכב רק ברישיון ממשלתי, שניתן במשורה. הממשלה עזרה ליצוא[26] על ידי אישור עסקות חליפין (בארטר) שבזכותן אילין יכול היה, למשל, למכור מכוניות לצרפת, ובתמורה הממשלה כפתה על "אגד" לקבל אוטובוסי "שוסון" גרועים.

אילין היה זה שהביא לחיפה, עוד בשנת 1952, את הג'יפ האמריקני, המורכב בישראל לצרכים צבאיים עד היום, במפעל תעשיות רכב שבנצרת עילית.
עסקי אמנות ופטרון אמנים

בשנות ה-60 הקים אילין מפעל להכשרה מקצועית לאריגת שטיחי קיר אמנותיים בנצרת עילית. שטיחים שנארגו בהדרכתו ובפיקוחו של הצייר הצרפתי Jean Lurcat, אשר זכו להכרה בינלאומית והוצגו במספר מוזיאונים מרכזיים בעולם.

בשנת 1972 הקים אפרים אילין קרן נאמנות בשם "Modern Art - Modarco Collection" בשיתוף עם "Banque Paris-Bas Geneve et Bruxelles" וחברת ההשקעות של ג'אני אניילי, מבעלי חברת פיאט. החברה השקיעה ביצירות אמנות של המאה ה-20, נושא שהיה תחביבו של אילין כל חייו. הוא ייסד את הקרן עם מספר בנקים מהגדולים באירופה וכיהן כנשיאה. המדובר היה השקעה בעיקר באמנים מבטיחים שניבאו להם עתיד. אילין הציע להשקיע בציוריו של וילם דה קונינג. לאחר מספר שנים מכר את חלקו בחברה. ב-2002 תרם את רוב אוסף האומנות שברשותו לאוניברסיטת בן-גוריון. מאחר שהוותיקן היה שותף בחברת אניילי, פנה מזכירו האישי של האפיפיור Monseigneur Macchi, אל אילין בבקשה שיהיה יועץ הוותיקן לאמנות המאה העשרים. אילין סייע להם ברכישת תמונות שונות. כמו כן, בהמלצתו, רכש הוותיקן תמונה של הצייר ראובן רובין, אשר נמצאת באוסף הוותיקן.
פעילות ציבורית ואותות כבוד

1952 - אות הצטיינות משר המסחר והתעשייה דב יוסף.
1955 - אילין היה ממייסדי התזמורת הסימפונית חיפה, בהנהלתה של מיכל זמורה-כהן.
1957 - ייסד את לשכת המסחר ישראל-בלגיה ולוקסמבורג. היה נשיא לשכה זו מספר שנים ולבסוף נבחר לנשיא הכבוד של הלשכה לכל ימיו. קיבל כאות הוקרה מדליה ממלך בלגיה בודואן Officier Ordre De la Couronne Belge, שהוא אות ההצטיינות השני בחשיבותו בבלגיה.
1957 - היה חבר במשלחת של רצון טוב של תעשיינים ישראלים שנשלחו על ידי משרד האוצר ומשרד המסחר והתעשייה לארצות הברית והופיע בפני לשכות מסחר, ארגונים פיננסיים, ותעשייתיים ב-14 ערים בארצות הברית וקנדה.
1958 - חבר (עד למותו) בחבר הנאמנים ובוועד הפועל של מכון ויצמן למדע.
מאי 1961 - הופיע פרופיל שלו בהוצאה החודשית של כתב העת Fortune.
1965 - ייסד את לשכת המסחר אמריקה-ישראל ובשנת 1986 קיבל תעודה של חבר כבוד בלשכה.
1967 - אות מלחמת ששת הימים הוענק לקייזר אילין על חלקו במערכה.
1968 - היה בין היוזמים, המייסדים והתורמים הראשונים של בית הספר לרפואה בחיפה, המסונף לטכניון.
1984 - יזם והשקיע מכספו ליצירת "חלונות ארדון", ויטראז' שהוא בין הגדולים ביותר בעולם ואשר מפאר כיום את המבואה לאולמות הקריאה בספרייה הלאומית בירושלים. שמה של היצירה הוא "ויהי באחרית הימים", והיא בוצעה בצרפת לפי ציוריו של מרדכי ארדון.
1990 - שליחות מיוחדת על ידי השר רפאל איתן, שר החקלאות, לברית המועצות ולקירגיזיה.
1992-1993 - כיהן כנשיא העמותה של התזמורת הקאמרית (קאמארטה), אשר קלטה כ-30 נגנים עולי רוסיה. התזמורת אומצה על ידי עיריית ירושלים ונקראת היום "הקאמרטה הישראלית ירושלים", תחת ניצוחו של אבנר בירון.
1995 - קונסול כבוד של רוסיה בישראל.
2003 - קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[27]
2005 - אות הגבורות מיהודה אראל, יו"ר חברי ההגנה בתל אביב.
תואר עמית של ההגנה.
מאז קום המדינה ועד היום היה פעיל ותורם למוסדות תרבות כגון תיאטרון גשר, משכן לאמנויות והתזמורת הפילהרמונית הישראלית. כמו כן תרם את כל האוסף האמנותי שאסף עם אשתו המנוחה צְפִירָה, במשך יותר משבעים שנה, לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בנוסף ל-460 ספרי אומנות, מהם ספרים רבים נדירים ביותר.[28]

אפרים אילין נפטר בגיל 98 ונטמן בבית העלמין ברחובות. הוא הותיר אחריו שני בנים - ארנון ורם, נכדים ונינים.
אוטוביוגרפיה

"על החתום", הוצאת מעריב - הד ארצי, תשמ"ו, 1985. הספר נכתב ונערך בידי זאב גלילי כסופר צללים.

מקורות

הלל דן, דרך לא סלולה, הוצאת שוקן, תשכ"ג, עמ' 271
עמוס אטינגר, צניחה עיוורת: הצניחות העיוורות של שייקה דן, זמורה ביתן, 1986, עמ' 293, 294, 300, 322 - 324, 341, 342, 414
אריה נאור, דוד רזיאל: המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל ; חייו ותקופתו, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"א
מייק אלדר, שייטת 13: סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, תשנ"ג 1993, עמ' 138 - 139
בת ציון קרמין, יוסף קרמין-נבון-מרדכי-לוחם מחתרת האצ"ל ופעיל עליה, 1998
רם אורן, ימים אדומים: סיפור אמיתי על שתי אהבות ומלחמה אחת, עורך: יוסף שביט; תחקיר: דניאלה רייך, אודי רוזן; קשת, 2006

Radu Ioanid, The ransom of the Jews : the story of the extraordinary secret bargain between Romania and Israel; with a foreword by Elie Wiesel and an afterword by Ion Pacepa, Chicago, Ill. : I. R. Dee, 2005

טוביה פרילינג, "על עבר ועל ייצוגי עבר: היכן הם 'חוגי הימין' בהיסטוריוגרפיה ובזיכרון הישראליים של היישוב והשואה", ישראל 12, 2007, עמ' 39 - 79
עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975

ראו גם

תעשיית רכב בישראל

קישורים חיצוניים

דוד תדהר (עורך), "אפרים אילין", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3713
אתר תעשיית הרכב הישראלית
צבי לביא, הפוליטיקה הרגה את המכונית הישראלית, באתר ynet, 10 במאי 2008
אמנון ברזילי, שכחו אותו בבית, באתר הארץ
טוביה פרילינג, לא הוכר ולא נזכר, באתר הארץ
אסף בר-שי, ראיון. מר מכוניות הישראלי, באתר מוטוקאר, 26 באפריל 2004
אפרת שקד, מכוניות תוצרת הארץ/סקירה
יורם דורי, ציונות מהלכת על שתיים, באתר nrg‏, 26 בפברואר 2007
דוד שליט, ‏יד ראשונה מתעשיין, באתר גלובס, 9 בנובמבר 2008
יהודה בן צור 'רקס' ו'בוריאה' – אוניות הרכש שפרצו את ההסגר הבריטי
ראיון עם לובה אליאב, עמ' 13
מפקדת חיל האוויר, ענף היסטוריה, "מרגל בחיל האוויר" קובץ DOC
תני גולדשטיין, התעשיין אפרים אילין הלך לעולמו, באתר ynet, 19 בספטמבר 2010
זאב גלילי, "אנחנו זקוקים לאובמה משלנו" (ראיון עם אילין)
זאב גלילי, "אפרים אילין – האיש שהציל את המדינה ב-48"
ראיון וידאו עם אילין חודשים ספורים לפני מותו
צבי לביא, אפרים אילין: טייקון מסוג אחר, באתר ynet, 25 בספטמבר 2010
בני אביעד, אפרים אילין ותעשיית הרכב – מונולוג

הערות שוליים

לפי ספרו "על החתום: אפרים אילין"
"שכחו אותו בבית", מוסף הארץ, 14 במאי 2004
לדוגמה בתגובה במוסף הארץ כתב יעקב בנאי (מזל): "בכתבה 'שכחו אותו בבית' צוין כי נגד אפרים אילין הוצא פסק דין מוות על ידי מחתרת הלח"י. לא היה אף מבצע של הלח"י שלא הייתי שותף בתכנונו או בביצועו... ואני קובע בצורה חד משמעית ונחרצת כי מעולם לא הוציאה מחתרת הלח"י פסק דין מוות נגד אפרים אילין. בין יתר תפקידי במחתרת הייתי גם איש הקשר עם אפרים אילין מטעם הלח"י ואני קובע כי פרסום מסוג זה הינו עיוות האמת ההיסטורית וגרימת עוול לאילין, שהיה אוהד פעיל אשר הגיש כל עזרה שנתבקש למרות הסיכונים הרבים."
גילי חסקין, מעשי נקם בחזית היהודית הפנימית, בתקופת מלחמת העולם השנייה, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
אורי מילשטיין, משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים, news1 ינואר 2018.
יהודה בן צור, 'נורה', 'רקס' ו'בוריאה' – אוניות הרכש שפרצו את ההסגר הבריטי
יהודה בן צור, מחקר על ספינת הנשק נורה
מאיר פעיל, אוניית הנשק נורה
יהודה בן צור, מחקר על ספינת הנשק נורה
בוריס סניור, "שמיים חדשים", הוצאת זמורה ביתן, 1998, הפרק "רכש ימי באיטליה", עמ' 139 - 140
אבי כהן, ענף היסטוריה בחיל האויר, "תולדות חיל האויר, חלק ב", הוצאת משרד הביטחון, 2004, הפרק "לד -ולווטה 2", עמ' 218
ספר זמין ברשת ג'ק שוורץ ודינה שמיר, ‏THE MAURICE MANN BIOGRAPHY, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר, הפרק "ולווטה", עמ' 72
זאב הים, "ספינות מספרות", הוצאת אחיאסף, 1968, הפרק "רכש ימי באיטליה", עמ' 226 - 232
לובה אליאב, "טבעות שחר", עמ' 218
Fiorenzo Caprioti, Diario di un Fascista alla corte di Gerusalemme 1948 - 2002,page 76
Nino Buttazzoni, "Solo per la bandiera. I nuotatori paracadutisti della marina", Mursia, Milano 2002, p. 125
קטע מתורגם לאנגלית מספרו של Nino Buttazzoni
לובה אליאב, "טבעות שחר", עמ' 222
שייקה דן, חילוץ יהודים מרומניה
Uri Bialer, Between East and West: Israel's foreign policy orientation, 1948-1956, page 116-119
אורי דן, דרייפוס (רנו) מציע שיתוף עם ישראל בשווקי אפריקה, מעריב, 1 ביולי 1966
לארק 1964, (3:49 דקות), יו-טיוב
אתר תעשיית הרכב הישראלית, הרוזנת מיפן מגיעה לאילת
אתר תעשיית הרכב הישראלית, ב.מ.וו. 700 בא. אילין
יוחאי שנער, "כרוניקה של כישלון כחול-לבן", הגה, מאי 2003
דני בלוך, ההלואה לאוטוקרס, מחיר יקר תמורת מפעל מיותר, דבר, 24 באפריל 1969
אתר אגד, עידן השוסון
תואר ד"ר של כבוד להולברוק, יונת, אילין ואלאלוף