אלי כהן

ראשית חייו

אלי כהן נולד לשאול וסופיה גינדי-כהן באלכסנדריה שבמצרים, אח לשבעה, וקיבל חינוך ציוני. הוריו הגרו למצרים מחלב שבסוריה. שפות הדיבור בבית היו ערבית וצרפתית. כהן למד בבית הספר התיכון היהודי ע"ש הרמב"ם באלכסנדריה. הוא נמנה עם חברי תנועת הנוער "מכבי". לאחר שסיים את התיכון התקבל ללימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת אלכסנדריה. בשנת 1944 הצטרף לתנועה הציונית בני ברית ולתנועת הבונים החופשיים.

מגעיו עם המודיעין הישראלי החלו כבר ב-1952, בגיל 28. הוא נשלח לראיון אצל אברהם דר אשר גייס מועמדים להפעלת תאים חשאיים במצרים. אולם זה לא הסכים לגייסו. לדברי דר הוא "היה בולט חברתית, כריזמטי, מצחיק, שנון, אחד שתזכור אחרי שפגשת אותו. בדיוק הפוך ממה שאני חיפשתי. בסוף הפגישה אמרתי לו שלא נעבוד ביחד ושהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות לדעתי זה לעלות לישראל". בשל ידידותו של אלי כהן עם הפעילים באחד התאים, הם ביקשו שישכור עבורם חדר בעיר, אשר שימש את חברי חוליית "העסק הביש". כהן נחקר על ידי המצרים כחלק מחקירת החוליה, אולם נוקה מחשד של ריגול נגד מצרים. עם זאת, לפרשה, ולכך שידידיו שלקחו בה חלק נשפטו והוצאו להורג, היה חלק משמעותי בהחלטתו להתגייס למודיעין הישראלי ולהמשיך את דרכם.

מבצע "קדש" בשנת 1956, הביא להידרדרות במעמד יהודי מצרים, ובעקבות כך בשנת 1957 עלה כהן לישראל עם בני משפחתו והתגורר בבת ים. הוא התפרנס כמתרגם עיתונות ערבית באמ"ן, ולאחר מכן בהנהלת חשבונות ב"משביר המרכזי". ב-31 באוגוסט 1959 נשא לאשה את נדיה, עולה מעיראק, אחותו של הסופר סמי מיכאל.

פעילותו כמרגל

בראשית 1960 פוטר מתפקידו במשביר וזמן קצר לאחר מכן, במאי 1960, גויס ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל והוכשר כמרגל. בראיון בשנת 2019 אמרה נדיה רעייתו, כי גם העבודה ב-'משביר', הייתה כחלק מהכשרתו במסגרת המוסד: מכיוון שהוא בנה דמות של סוחר, הוא היה צריך לצבור ניסיון בתחום הנהלת החשבונות בחברה קמעונאית. לפי נתן סלומון, שהיה מדריכו האישי בבית הספר לתפקידים מיוחדים, מפקדי המוסד דאגו שיפוטר מ"המשביר" כדי להפעיל עליו לחץ להצטרף לשורותיהם. במסגרת ההכשרה לתפקיד נשלח כהן בשנת 1960 לתקופה של מספר שבועות לכפר פסוטה בגליל, ולן אצל בעלת בית ממוצא סורי, שם למד אורחות חיים ופולקלור, תרבות ובישול. הוא הופיע בכפר בסיפור כיסוי של פליט ממצרים בשם הבדוי פתחי נאסר, וכונה על ידי אנשי הכפר שבאו במגע איתו בשם פתחי אל מאסרי (פתחי המצרי).

ב-1961 נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי, בשם כאמל אמין ת'אבת (בערבית: كامل أمين ثابت). כהן התערה בקהילה הערבית המקומית והתיידד עם כמה דמויות בולטות ומקושרות מבין יוצאי סוריה במקום. בינואר 1962 עבר לדמשק בדמות של בן סוריה השב למולדתו לאחר שנים ארוכות בניכר, ושכר דירה בסמוך למטה המטכ"ל הסורי. ממסמכי מודיעין אמריקאים עולה כי האדם שליווה אותו לדמשק היה סורי בשם מאג'ד שיח' אל ארד, ששימש מקור וקיבל שכר מהמודיעין האמריקאי. כאמל אמין ת'אבת בנה לו שם של איש עסקים נדיב ופטריוט לאומני, והתיידד עם אנשי צבא ועם אישים מהצמרת הצבאית והפוליטית הסורית. קציני צבא בדרגות גבוהות איתם התיידד שיתפו אותו במידע רגיש וחיוני והזמינו אותו לסיורים בבסיסים, במטרה לקדם את הקריירה שלהם. באמצעות קשרים אלה אסף אלי כהן מידע רב, על-פי הנחיות מפעיליו במודיעין הישראלי, ובהם יוסף יריב, על אודות הצבא הסורי וההנהגה הסורית והקשרים של סוריה לארגוני החבלה הפלסטינים. כהן גם העביר מידע רב בנוגע להקמת אש"ף וחימושם הצבאי של אותם ארגונים בידי הסורים. אחת לחצי שנה יצא לנסיעת עסקים לאירופה, שאפשרה לו להיפגש עם מפעיליו ולהגיע לישראל לביקור אצל משפחתו בבת ים. בשנת 1964 הועבר הפיקוח על פעילותו של אלי כהן מאגף המודיעין ל"מוסד", כחלק מארגון מחדש של זרועות המודיעין.

אלי כהן נכנס שלוש פעמים לרמת הגולן, שהוכרזה כשטח צבאי סגור שהכניסה אליו הותרה רק באמצעות אישור מהרמטכ"ל הסורי. אל הרמה הוא נכנס בליווי קצינים סורים בדרגות גבוהות. הקשרים שהצליח ליצור בדמשק היו כה רמים, שבשלטון הסורי ראו בו מועמד למשרת סגן שר הביטחון הסורי. כהן אסף מידע רב בנושא ניסיונותיה של סוריה לחבל במוביל הארצי, והעביר לשירותי הביטחון את המידע על המקומות המתוכננים לחבלה. מאוחר יותר, ניסתה סוריה להוציא לפועל תוכנית להטיית מי מקורות הירדן באזור הבניאס. כהן תרם מודיעין חשוב גם כאן, לאחר שדובב את הקבלן שהיה אחראי על בניית מתקן ההטיה, וישראל השמידה את הציוד הסורי עוד לפני שהושלמה היערכותם. בנובמבר 1964, לאחר שהצבא הסורי ירה על חקלאים שעיבדו קרקע בשטח המפורז ליד קיבוץ דן, הגיבה ישראל בירי מדויק על התעלות בתוואי ההטיה ועל צמ"ה שביצע את העבודות, על-פי נקודות ציון שמסר כהן. ישראל השתמשה גם בחיל-האוויר ללא חשש מהתנגשות עם חיל האוויר הסורי, הודות למידע שכהן העביר על קשיי קליטת מטוסי המיג 21 החדשים בסוריה.

לכידתו

עד כה, לא פרסמה ישראל פרטים על נסיבות לכידתו. על-פי אחת ההערכות, הסורים, שאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נחשפו זמן קצר אחרי הטמנתם, החלו לחשוד שיש מרגל שמעביר מידע.

על פי גרסה אחרת, בראשית ינואר 1965 הגיע לנמל לטקיה מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, אשר נועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. ב-7 בינואר 1965 נערכה ההחלפה. לשם ביצוע ההחלפה ובדיקת יעילותו של הציוד החדיש, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי לעשרים וארבע שעות. אלי כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו. כאשר כוחות הצבא פרצו אל ביתו, אלי כהן נתפס כשהוא משדר, ולא גילה כל התנגדות למעצר. גרסה זו היא המופיעה בעמוד ה"יזכור" הרשמי של משרד הביטחון המוקדש לכהן, אך יש הטוענים כי זו גרסה בעייתית, שכן דממת האלחוט שהוטלה על מערכות הקשר של הצבא הסורי לא חייבה את עובדי השגרירויות הזרות שהמשיכו לשדר לארצותיהם. יתרה מזאת, התדרים בהם שידר אלי כהן לא חפפו את תדרי השידור של הצבא הסורי.

בראיון של ראש המודיעין הסורי אחמד סוידאני ב–1 במרץ 1965, חודשיים וחצי לפני תלייתו של כהן, עם עיתונאי לבנוני, זוהיר אל–מרדיני, בשבועון הלבנוני "אל–אוּסבּוע אל–עַרַבּי" ומעדויות של קצין מודיעין שפרץ לדירה עלה, כי אלי כהן לא שידר בעת שנלכד. מניתוח עדותם עולה כי כהן נלכד בעת ששכב במיטתו והאזין לשידורי רדיו. מעדות קצין המודיעין עולה כי זמן הפריצה לדירה נקבע על פי צורך מבצעי. "חששנו שכהן יתאבד כשנפרוץ לדירה... ראינו שכהן הולך לישון מאוחר לקראת בוקר... ולכן תכננו את שעת הפריצה לשעה 08:00 זמן שהוא שוהה במיטתו. שלושה אנשים פרצו את הדלת והרביעי (המתאבד) רץ במהירות לחדר השינה במטרה להישכב עליו גם במחיר חייו." מעדות הקצין עולה כי לאחר שנתפס במיטתו הם בודדו אותו והחלו לחפש בדירה. "בתחילה נמצאו לבנות החבלה שהוסתרו בתוך חפיסות סבון יארדלי". הקצין הוסיף: "לאחר מכן ביצענו חיפוש מדוקדק בדירה ומצאנו את מכשירי השידור והקליטה".

אחד המדינאים הבכירים איתם התיידד כהן היה אמין אל-חאפז, שב-1963 ביצע הפיכה צבאית והפך לנשיא סוריה. בריאיון עמו ב-2001 טען חאפז כי הוא זה שתפס את אלי כהן, לטענתו לאחר שהאחרון כשל בלשונו ואמר לו כי הוא הולך להתפלל "במסגד של מוסלמים". אל-חאפז הסביר כי משפט כזה יכול לומר רק אדם שאינו מוסלמי ולכן התעורר חשדו. עם זאת, בראיון שנתן חמש שנים מוקדם יותר הוא מסר גרסה שונה, ואמר כי כהן נלכד בידי כוחות הביטחון הסוריים בעקבות שידור אלחוטי, שבו העביר לישראל החלטות של מפלגת הבעת' הסורית. ההחלטות פורסמו בפומבי בחדשות קול ישראל בזמן שהיו ידועות רק לקבוצה מצומצמת של חברי מפלגת הבעת' הסורית, דבר שהעלה חשד לקיומו של מרגל בצמרת הסורית.

בכתבת תחקיר שפורסמה ב"מעריב" נקב המחבר בשמו של סא"ל עאדל אל-סעידי (مقدم ال), קצין בכיר וגמלאי של משטרת ביטחון הפנים הסורית כמי שהפליל את כאמל אמין ת'אבת. אל-סעידי וכמה מחבריו של כהן חשדו בו שהוא אינו איש עסקים. אל-סעידי השתתף באפריל 1964 בנסיעתו השלישית של אלי כהן לאל-חמה ונכח שכאמל אמין ת'אבת מבצע עבירה ביטחונית חמורה. כאמל צילם בחזית ברמת הגולן והתעקש להמשיך על אף שחבריו ביקשו ממנו לחדול ואמרו לו שזה אסור. חשדו של אל-סעידי התגבר בעקבות מספר אירועים נוספים והוא אף הטיח בכאמל אמין ת'אבת שהוא חושד שהוא עוסק בפעילות מסוכנת. בכתבה נטען כי עאדל אל-סעידי הגיש את תלונתו לחבריו במשטרת ביטחון הפנים באוקטובר 1964 בעת שכהן שהה בחופשה בישראל ולכן אנשיו של אחמד סווידאני חיכו לחזרתו ועקבו אחרי אלי כהן מהרגע שנחת בדמשק ועד ליום מעצרו. מפרוטוקול בית הדין הצבאי המיוחד עולה כי חוקרי המודיעין הסורי עצרו, חקרו והעמידו לדין את כל האנשים (35) שהיו במגע עם כהן מרגע נחיתתו ב-26 בנובמבר 1964 ועד מעצרו - היחיד שלא הועמד לדין היה עאדל אל-סעידי.

בסרט תיעודי משנת 2021 שהופק על ידי רשת RT הרוסית, פורסם צילום של כהן מטייל ברחוב ראשי בדמשק, מתוך ארכיון של מומחה סובייטי למודיעין אותות בשם בוריס לוקין שהיה מוצב בסוריה. על פי הסרט נרמז כי לברית המועצות היה חלק בלכידתו.

ב-24 בינואר הודיעה סוריה רשמית על מעצרו של אלי כהן, אשר כונה "Master Agent". למחרת, פורסם מידע על תפיסתו בעיתון "אל בעת" הסורי. כהן עונה קשות במהלך חקירתו במשך ארבעה שבועות. משפטו נפתח ב-22 בפברואר 1965 בבניין המטה הכללי הסורי. תחילה נערך המשפט בדלתיים סגורות, ואף פרקליט או עיתונאי לא הורשה להשתתף. בקשתו של אלי כהן לסניגור שייצג אותו לא נענתה. לאחר שלושה ימים התחילו לשדר קטעים נרחבים מהמשפט ברדיו דמשק.מדינת ישראל עשתה מאמצים גדולים להציל את חייו ולשחררו. נשלחו מספר מתווכים לדמשק שהציעו הצעות שונות ובהן כסף, ידיעות על האופוזיציה החתרנית, תרופות ואף ציוד אזרחי רב, אך הסורים סירבו לכל ההצעות. כמו כן, לפי נתן סלומון, שהיה מדריכו האישי בבית הספר לתפקידים מיוחדים, מדינת ישראל הציעה לסורים מידע מודיעיני תמורת שחרורו של אלי כהן, אך סוריה דחתה את ההצעה הזו. נוסף על כך, לפי דני יתום, ראש המוסד לשעבר, מדינת ישראל הציעה לשחרר שבויים סורים תמורת שחרורו של אלי כהן, אך הסורים לא נענו להצעה.

מכיוון שכהן היה מקורב אישית לצמרת השלטון, תמכה האופוזיציה בסוריה בעריכת משפט פומבי, על פי הכללים, עם ייצוג של עורך הדין שנשלח לייצגו מצרפת, כדי לחשוף את מעללי צמרת השלטון ושחיתותו. לכן דאג המשטר הסורי, שהמשפט ייערך בדלתיים סגורות, ורק חלקים בודדים (וערוכים) ממנו הוצגו בטלוויזיה. בחלקים אלה לא הצליחו להסתיר את רעידותיו שנגרמו כתוצאה מהעינויים שעבר. בין השופטים היו ידידיו לשעבר של כהן, כמו צאלח ד'אלי. בנוסף, אף במשפט הסגור, הוא לא הואשם בגין ריגול. האישום המרכזי נגדו היה עבירה זניחה, על כך שבסיוריו בגבול ישראל עם בכירי הצבא (שהציגו לו את הביצורים והנשק) הוא נכנס לתחום שאסור לכניסת אזרחים. התחום סומן בשלט, הניצב עד היום סמוך ליישוב הנושא את שמו, אליעד, ובו כתוב: "אין מעבר לאזרחים דרומה מקו זה. העובר צפוי לעונש מוות". העילה לאישום הזניח היא עובדת קשריו הרבים והאישיים עם צמרת הצבא והממשל, ולכן בכירים רבים חששו שהמשפט יחשוף את הכשלים שלהם בשמירה על ביטחון שדה.

כארבעה חודשים לאחר שנלכד כהן, ב-18 במאי 1965 בשעה 02:00 לפנות בוקר, נעה שיירה צבאית קטנה ברחובות דמשק. לאחר נסיעה קצרה עצרה השיירה בתחנת המשטרה מול כיכר אל-מרג'ה שבלב העיר, ולמקום הובהלו קצינים רבים, כולל אלה שכיהנו כשופטים בבית המשפט הצבאי שדן את כהן למוות, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר ביותר שנלכד בסוריה. הרב נסים נדבו הכהן, הרב הראשי של דמשק, קרא עם כהן את תפילת צידוק הדין, קריאת שמע ווידוי. מאוחר יותר העיד הרב כי פגש אדם שבור, ועם זאת אדם נחוש שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו.

לאחר מכן הובל כהן למרכז כיכר מרג'ה, שבה המתין לו אבו סלימאן, התליין הראשי של סוריה, אשר תלה אותו. בשעה 3.30 לפנות בוקר, גופתו נותרה תלויה 6 שעות, כשהיא מכוסה בסדין לבן ועליה כתב האישום, לעיני העוברים ושבים בכיכר.

כהן השאיר אחריו אישה, נדיה כהן, ושלושה ילדים - סופי, עירית ושי.

חוקריו של כהן אילצו אותו לכתוב שני מכתבים מזויפים לפיהם אולץ לרגל, אולם דקות אחדות לפני מותו ביצעו הסורים טעות. אלי נשאל בנוכחות עיתונאים זרים האם יש לו בקשה אחרונה והוא ביקש לכתוב מכתב אחרון למשפחתו. את המכתב שכתב לאשתו זמן קצר לפני עלייתו לגרדום לא יכלו הסורים להסתיר וכך כתב:

"נדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו... יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נדיה יקירתי, אנא התחתני עם איש אחר שיהיה אבא לילדים שלנו, לפי רצונך. אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שקרה, אלא הביטי לעתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי."

אלי כהן נקבר בדמשק, ועד היום לא נענו הסורים לבקשה לאפשר את הבאתו לקבורה בישראל. לאחר מותו הועלה מדרגת רב-סרן לדרגת סגן-אלוף.

לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים, אמר: "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים".

במאי 2007 טען מונזר מוסלי, ראש לשכתו של נשיא סוריה באותה תקופה, כי כהן נקבר ברובע אל-מזה בדמשק, אך לא ניתן לאתר את קברו כיוון שנבנו עליו מאז בניינים ורחובות. בנוסף, ניסה מוסלי להמעיט בחשיבות תרומתו וטען כי המידע שהעביר כהן היה מידע כללי ולא משמעותי. הספר "אלי כהן - תיק פתוח" מנתח את תוכן הראיון ומפריך את טענותיו של מונזר מוסלי. הכותב מצביע על כך שמונזר מוסלי הודח מתפקידו בפברואר 1966, ולכן אין לו מידע כלשהו. מעבר לכך מצביע הכותב על כך שהראיון מלא בשקרים וחצאי אמיתות.

ב-30 במאי 2010 שודרה לראשונה בגלי צה"ל הקלטה מרדיו דמשק, שבה נשמע כהן. ההקלטה בוצעה ב-2 בדצמבר 1962, כשנה לאחר שהגיע אלי כהן לסוריה. המראיין, שאירח את כהן, הציג אותו בשמו הבדוי - כאמל אמין ת'אבת, איש עסקים סורי שחזר למולדת אחרי שנים רבות בדרום אמריקה.

באוקטובר 2011, ביקר בישראל פעיל כורדי מעיראק שישב בכלא בסוריה, שסיפר כי ראה על קירות תאו מילים בעברית ובערבית שחרט כהן, ככל הנראה בטרם הוצא להורג: "אני לא מצטער על מה שעשיתי. אם יש בי צער זה על מה שלא עשיתי ולא יכולתי לעשות. לעיתים אדם נכשל בגלל חברים שהכשילו אותו".

אחיו הצעיר של אלי כהן, מוריס כהן (1927 - דצמבר 2006) שירת ביחידה 220 וקלט מברקים עבור המוסד, ובשלב מסוים הבין כי אחיו אלי נמצא בסוריה, אך שמר זאת בסוד משאר בני המשפחה. מוריס פעל כדי להנציח את זכרו של אחיו, תוך ציפייה להחזרת עצמותיו לקבורה בישראל, בקשה שנדחתה שוב ושוב על ידי סוריה. ביולי 2018 פרסם המוסד הישראלי כי הצליח להשיב את שעון היד של אלי כהן.

בני משפחתו וגורמים נוספים טענו כי חשיפתו נבעה ממחדל של המוסד. הם סברו כי מפעיליו סיכנו את כהן לשווא, כאשר דרשו ממנו לשדר בכל יום ולפעמים פעמיים ביום ולדווח על הנעשה בפרלמנט הסורי, דברים שלא היו בעלי חשיבות. אשתו נדיה טענה כי הגיחה האחרונה שלו לסוריה הייתה מיותרת, הואיל וכהן מיצה את יכולתו המודיעינית, והסיכוי שייחשף הפך לגבוה מאוד. לאחיו, אפרים כהן, היו טענות על כך שהמשפחה לא קיבלה מידע אמין מגורמי המודיעין בארץ, ובזמן שהגורמים הישראליים שידרו אופטימיות ודיברו על כך שהוא יחזור, קול דמשק הודיע על תלייתו. ב-18 במאי 2015, חמישים שנה לאחר שנתלה, הודה ראש המוסד, תמיר פרדו, כי "בדיעבד, ברור שחזרתו האחרונה של אלי לסוריה הייתה טעות". על אף הנצחתו של כהן, טוענת משפחתו שלא נעשה די להבאתו לקבורה בישראל ולהנצחתו.

באפריל 2019 דווח כי יחד עם החזרת זכריה באומל, חיילים של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית איתרו את שרידיו של אלי כהן והביאו עמם לרוסיה, אבל משרד החוץ של רוסיה הוציא הודעה רשמית הדוחה טענות אלה. בפברואר 2021 התקשורת הערבית טענה שוב כי כוחות צבא רוסיה עמלים לאתר את שרידיו של אלי כהן במחנה הפליטים אל-ירמוכ.

אלי כהן מונצח באופנים רבים.