אברהם מרדכי אלתר

רבי אברהם מרדכי הנהיג את עדתו בין שתי מלחמות העולם, אחת התקופות הקשות ליהדות פולין החרדית שנאבקה בתופעות המודרנה והחילון שחדרו לפולין בעוצמה רבה. הוא פעל לביצור חיי הדת בצד הקמת מוסדות וארגונים חדשים בהתאם לרוח התקופה. היה ממייסדי אגודת ישראל ועמד בראש מועצת גדולי התורה של התנועה. גבולות השפעתו חרגו אף מעבר לחסידות גור. לפעילותו במשך שנותיו הארוכות כאדמו"ר יש חלק מרכזי בעיצוב פניה של חסידות גור ושל היהדות החרדית כולה עד היום.

ביקר בארץ ישראל חמש פעמים והתכונן לעלות אליה, אבל נאלץ לחזור בלחץ חסידיו בפולין. בהשפעתו עלו מאות משפחות מחסידי גור בתקופת העלייה הרביעית. ב-1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מפולין ולעלות לארץ ישראל, ובשנותיו האחרונות התגורר בירושלים. רבים מצאצאיו ומחסידיו נספו בשואת יהודי פולין.

שנותיו הראשונות

נולד בעיירה גור הסמוכה לוורשה בז' בטבת ה'תרכ"ו (1866) לרבי יהודה לייב אלתר וליוכבד רבקה (קמינר), ונקרא על שם סבו. אבי סבו, רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר הראשון מגור, עדיין היה חי והוא שימש כסנדק בברית. כעבור כמה חודשים נפטר רבי יצחק מאיר ורבי יהודה לייב שהיה אז בן 19 החל לכהן כרב העיירה גור ולאחר ארבע שנים גם כאדמו"ר של חסידות גור. אברהם מרדכי גדל בחצר אביו ששכר עבורו מחנכים ומורים מיוחדים שעוד זכו להסתופף בחצרו של רבי מנחם מנדל מקוצק.

בשנת 1881 בגיל 15 נישא לחיה ראדא יהודית, בתו של רבי נח שחור מביאלה. החתונה התקיימה בי"ז באדר א' ואורחים רבים באו לאירוע החשוב. לימים סיפר ידידו, ישראל ארטן על דברי ה"שפת אמת" לבנו תחת החופה: ”זכור בני, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך“. אחר חתונתו עבר להתגורר בביאלה כאשר חותנו מפרנס אותו בשנים הראשונות. בתקופה זו היה שקוע בלימוד ובכתיבה. כבר בתקופה זו החל להתפרסם כגדול בתורה, בעל כישרון והתמדה מפליאים. בשנת תרמ"ב (1882) נולד לו בנו הראשון מאיר וכעבור חמש שנים נולד בנו יצחק. לפרנסתו החל לעסוק במסחר במקביל ללימודיו שמילאו את רוב יומו.

במכתב נדיר משנת תרמ"ו (1886) אשר כתב לו אביו ונשלח כתגובה למכתב קודם, ניתן ללמוד על עיסוקיו ועל הלך רוחו באותה תקופה. בדברי ה"שפת אמת" במכתב זה מצויים כמה מאפיינים המגדירים את שיטתו ואת דרכה המיוחדת של חסידות גור, אותה המשיך גם בנו, רבי אברהם מרדכי, כאשר התמנה הוא לאדמו"ר. .mw-parser-output .HeQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .HeQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}

"...ואני מבקשך בני אהובי שלא תלך כלל בדאגות רק לשמוח בחלקך. תהילה לאל אשר זכית להיות עוסק בתורה ומצות ולא שם חלקך מיושבי קרנות... ולא נכון לאברך כמוך לילך תמיד בהתבוננות ומחשבות רק לעסוק בתורה ומצות כי הרבה יותר ויותר זוכה האדם על ידי תורה מעל ידי שכלו ורעיונותיו בפרט בימי הנעורים. כפי רוב עסק התורה יטהרו מחשבותיך ולא תדאג רק קוה אל ה' תמיד כי הוא בוראך והוא יעזור לך בוודאי, ותשמור הפשוט של כל מצווה ומצווה ולא לבקש גדולות רק לשמוח בקיום מצות ה' כעל כל הון... ותקח לך מידת הזריזות... שלא לילך בטלית על הכתף ברעיונות רק לזכור בזריזות שהיא מצות הבורא ב"ה. כי ברגע אחד בזריזות יעלה לך יותר מכל אלו החשבונות. רק איזה מינוטין ביום להתבונן ביראת ה'... ובטוח אני שאם תלך בדרך הזה תעלה ותצלח בכל אשר תפנה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ולא לפרוש מן הציבור, כי כדאי לבטל אף דבר טוב בעבור שיהיה שווה לכל, כי ה' בוחן לבבות וכל התנועות שמבחוץ יצא שכרן בהפסדן; ואשר אמרת שתלך לבית החסידים אם כי אינך מרגיש תועלת - טוב מאוד להיות מעורב עם החסידים..."

בה' בשבט תרס"ה (1905) נפטר ה"שפת אמת" בפתאומיות כשהוא בן 58 שנים. החסידים רצו להכתיר את רבי אברהם מרדכי מיד אך נתקלו בסירוב. כעבור ארבעה חודשים בשבועות של אותה שנה החל לנהל "שולחנות" ולומר דברי תורה לחסידים. הוא סירב לקחת כסף מהחסידים והמשיך להתפרנס ממסחר.

תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לאחת החסידויות הגדולות בפולין, ואולי הגדולה שבהן. על פי אומדנים הגיע מספר החסידים ערב השואה ליותר ממאה אלף. כדי להנהיג את העדה הגדולה ברחבי פולין ובארצות אחרות נעזר רבי אברהם מרדכי באחיו ובבני משפחתו ששימשו כרבנים ובתפקידים נוספים. הוא עודד את חסידיו למעורבות בחיים הציבוריים בתוך הקהילה ומחוצה לה. הקשר עם חסידיו הרבים נשמר גם על ידי אגרות ששלח בעניינים ציבוריים ופרטיים.

בשבתות ובחגים הייתה העיירה גור מתמלאת באלפי חסידים. קו רכבת מיוחד שהעמידה ממשלת פולין המה חסידים שמגמת פניהם הייתה לגור בעיקר ערב החגים ובימים הנוראים. רבי אברהם מרדכי היה ידוע בייחסו המיוחד לבחורים ולילדים רכים אותם טיפח במיוחד ודאג לחינוכם. אחד המשפטים המפורסמים שנאמרו בתקופת הנהגתו היה: ”לגור נוסעים כעשרת אלפים חסידים שאוכלים ביום הכיפורים ואינם מניחים תפילין“ על חינוך האברכים הצעירים היה מופקד בנו, רבי ישראל אלתר שהיה החוט המקשר בין האדמו"ר לראשי החבורות ("קומנדנטים") בבתי החסידים של גור ברחבי פולין.

הדבר הראשון שעשה כאדמו"ר היה להנהיג תפילת שחרית בזמן המתאים לפי ההלכה, ולא כמנהג שהשתרש עוד מימי פשיסחא וקוצק לדחות את התפילה עד לשעה מאוחרת כדי לאפשר הכנה מתאימה. תקנה נוספת שתיקן ונהוגה עד היום היא ההפסקה באמצע התפילה בשבת לצורך לימוד תורה. שינויים אלו לא התקבלו בכל מקום בבת אחת, אך בכוח מנהיגותו הפכו במשך הזמן להרגל. הוא עצמו היה מודע לקושי בקבלת התקנות והבין את הצורך שלא לכפות את שינוי הסדרים באופן מיידי. במכתב משנת תרפ"ו הוא כותב לחסידיו באחת העיירות: "והנני לדרוש ולבקש לבל לגרום זה איזה מחלוקת, כי יודע אני כי לא בכל המקומות יש לנהוג כן ולא כל האנשים".

בשנת תרס"ח פנה בקול קורא לחסידיו גם לאלו "הטרודים רוב היום בפרנסה", לקבוע שיעור גמרא בכל יום בין מנחה למעריב. בפנייתו הוא מבקש "ולא יראה ולא ימצא על כל פנים בשעה זו בבתי החסידים שום הולך בטל, ואפילו הקובעים עיתים לתורה שעות הרבה בלילה אל יוציאו את עצמם מהכלל בשעה זו". במכתב אחר פנה לחסידיו ש"יקבעו שיעור בלימוד ביום שבת קודש" וביקשם "להודיענו אם מתמלא מבוקשי בכל הנ"ל".

אחד הדברים עליהם הקפיד במיוחד הוא מניעת מחלוקות ומריבות. לחסידיו במכתב משנת תרפ"ט כתב: "באתי הפעם לבקש מכולכם דרישה אחת ששקולה עלי נגד הרבה דרישות ובקשות... והוא האהבה ואחוה ושלום שיהיה ביניכם... כי הכל תלוי באחדות".

האדמו"ר היה מהתומכים הבולטים של אגודת ישראל עם היווסדה. כתב בעניין: "אגודת ישראל נוסדה על מנת לחזק את היהדות... מקום שיש בו מסית ומדיח, מן ההכרח להעמיד כנגדו את כוח הרבנים". כלומר תפקידה העיקרי היה להיאבק בחילון שגבר בימיו. כתב לרב יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר מחב"ד, שהתנגד לאגודת ישראל: "נתייסדה בוורשא ויתר ערי פולין אגודת האורתודוקסים הנקראת אגודת שלומי אמוני ישראל ומטרתה לשמור ולהכן בכל ענייני הדת שיהיה השגחה במאי דאפשר ומבלי לזוז בקוצו של יוד משמירת תורתנו הקדושה ומבלי להתחבר עם שונים ורשעים אפילו בדבר מצווה. ומצאתי לנכון להיות חבר לאגודה זו ולהשתדל גם אצל מכירי ליכנס בה ולקיים הפסוק "חבר אני לכל אשר יראום". הוא סבר שהמאבק העיקרי צריך להתנהל בזירה החינוכית ולכן פעל להקמת ישיבות, בתי ספר ותנועות נוער המחנכים ברוח אגודת ישראל.

רבי אברהם מרדכי אלתר נודע בגישתו החיובית כלפי התיישבות חרדית בארץ ישראל ובפעולותיו להגשמת מטרה זו, אך התנגד לציונות ולתנועת המזרחי. כבר בשנת ה'תרע"ג (1913) בכינוס אדמו"רי פולין שנערך בעיירה גרבטקה (מחוז ראדום) הביא להחלטה על הקמת יישובים חסידיים בארץ ישראל. בקול קורא שפורסם בשבט תרע"ח (1918) נאמר כי אחת ממטרות אגודת ישראל בפולין תהיה "להשתדל לטובת יישוב ארץ ישראל על ידי פעולות מעשיות" באמצעות הקמת מחלקה מיוחדת לצורך יישוב הארץ ברוח התורה. את הכרוז ניסח רבי יצחק מאיר לוין, חתנו של רבי אברהם מרדכי, שהיה החותם הראשון על הכרוז.

הראשון מבין חמשת ביקוריו בארץ ישראל היה באביב ה'תרפ"א (1921). מטרות הביקור היו הכנות מעשיות להתיישבות חרדית בארץ (ולצורך זה הצטרפו למשלחת אנשי מקצוע בתחום המסחר והתעשייה), חיזוק מעמד החרדים בארץ והשכנת שלום במחלוקות שנתגלעו בקרב הציבור החרדי בארץ, כדוגמת המחלוקת בין אנשי הרב קוק ובין ועד העיר האשכנזי. בביקור זה נפגש עם הנציב העליון הרברט סמואל, עם הרב קוק ועם הרב יוסף חיים זוננפלד. את רשמי הביקור ניתן למצוא במכתבו לחסידיו שכתב בז' באייר "מעל הספינה" בדרכו חזרה:

"הנה פחד ורחב ללבי והתענגתי מזיו כבודה... הנני שבע רצון מאוד בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתענג שמה בדרכי היהדות כאשר הורונו אבותינו ואבות אבותינו. ומי אשר חננו השי"ת בהון, יוכל בלי שום ספק למצוא שמה פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור, אולם גם אלו שאין יכולין ואין חפצין להשתקע בארץ הקודש, דעתי - כדי לעזור לאחיהן בני ישראל החרדים להתיישב שמה - יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולהקנות לו שם חבל נחלה, והוא נושא פירות גם בעולם הזה... ולקשט עצמי מקודם עשיתי מיד עם החבורה שבאתי עמה ואיזה מיקירי ירושלים השתתפות על יסוד חברת מניות וקנינו בעיר יפו חלקת אדמה כעשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות ובמשך שנה יגמרו הבנינים. לכן אקוה ואבקש שממני יראו וכן יעשו, כי הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל, וגדולה מזאת הבאתי בכמה עניינים הצעות נכבדות עבור אגודת שלומי אמוני ישראל שעליהם להוציאם אל הפועל, ונכון שתהיה אסיפה של מועצת גדולי התורה... למען הגדיל עבודת היישוב בארץ הקודש בפעולות ממשיות... בטח כבר ידעתם, כי בוויען על האסיפה של מועצת גדולי התורה החליטו שהאגודה תעסוק בעבודה ממשית בכל המקצועות ביישוב ארץ ישראל, מבלי הבט על התנאים המתחלפים ובאים. וכן היא באמת דעתי, אשר מצוות יישוב ארץ ישראל... איננה דבר התלוי בזמן, רק בהיכולת והאפשרות, ולכן גם עתה צריכים להשתמש בהאפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז, כי בריבוי העולים החרדים לארץ ישראל תגדל השפעתם שמה, וזה יגרום שמירת קדושת הארץ..."

בביקורו זה הראשון רכש קרקע שעליה נבנו מחסנים בשכונת עג'מי ביפו. מאוחר יותר מושכן הנכס, הועמד למכירה פומבית ב־1942 ונקנה בידי אחד החסידים.

בהמשך המכתב סיפר על מפגשו עם הנציב העליון ועל ביקוריו בירושלים ובחברון. המכתב פורסם לראשונה ב"דגלנו", ביטאון צעירי אגודת ישראל בפולין ועשה רושם רב. באותה שנה החלה גם הפעילות להקמת העיר בני ברק ורבי אברהם מרדכי עודד את יצחק גרשטנקורן מייסד העיר להמשיך בתוכניותיו על אף הקשיים, והבטיח לעודד את חסידיו שיצטרפו לאגודה שהקים גרשטנקורן.

השתתף בכנסייה הגדולה הראשונה ב־1923, ודבריו שם פורשו כגישה מתונה יחסית המעודדת את השלום בעולם היהודי ואף מתירה שיתוף פעולה אפשרי עם תנועת המזרחי. עודד חסידים בעלי יכולת כלכלית לעלות לארץ ישראל, ובהשפעתו עלו מאות משפחות מחסידי גור בתקופת העלייה הרביעית. מנגד, פעילות זו שלו ושל אגודת ישראל הביאה להתנגדות מצד האדמו"ר מחב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון שסבר כי אין לשתף פעולה כלל עם התנועה הציונית החילונית. גם האדמו"ר מבעלז הביע התנגדות לעלייה ולהתיישבות בארץ, וכן התנגד האדמו"ר ממונקאטש.

בשנת ה'תרפ"ד (1924) ביקר פעם נוספת בארץ, והסביר כי "כמו חסיד שמוכרח למדי פעם לבקר את רבו" כך הוא "מוכרח בכל כמה שנים לבקר את האם - ארץ ישראל". לנסיעה זו הצטרפו גיסו רבי חנוך צבי לוין מבנדין, חתנו יצחק מאיר לוין והאדמו"ר מסוקולוב-קוצק רבי יצחק זליג מורגנשטרן. ביקור זה נמשך כשישה שבועות. הם ביקרו בירושלים, צפת, טבריה, חברון, ותל אביב ועודדו את החסידים העולים שנתקלו בקשיי פרנסה. במהלך הביקור רכש יחד עם חסידיו מקרקעין בשכונת קריית שמואל בטבריה, ומלוויו השתתפו בסיור במקומה העתידי של בני ברק יחד עם מייסד המקום, יצחק גרשטנקורן. לאחר חזרתו לפולין אמר: "דעתי היא שאם יעלו עכשיו לארץ ישראל כחמש מאות משפחות אמידות מאנשי שלומנו, נכבוש את הארץ בחומר וברוח". במהלך ביקורו זה ניסה ללא הצלחה לפשר במחלוקת בין הרב קוק והרב זוננפלד

בביקוריו בארץ קשר קשרי ידידות עם הרב קוק, אף שלא הסכים עם דרכו. לאחר ביקורו הראשון בארץ, כתב עליו במכתבו המפורסם מהאנייה בז' באייר ה'תרפ"א: "והרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כאותו שאמרו חז"ל בפרק קמא דעירובין על מי שלא היה בדורו כמותו ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו, ומזה באו הדברים הזרים שבחיבוריו".

בתקופה זו הוציא איסור כנגד קרן קיימת לישראל. ב־1925 מונה לנשיא תנועת אגודת ישראל

בשנת ה'תרפ"ז (1927) ביקר פעם נוספת בארץ ישראל יחד עם גיסו רבי צבי חנוך לוין. במהלך הביקור ערך את חתונת אחיינו בירושלים, וכן ערך ביקור בצפת, מירון, חיפה ובבני ברק. במהלך הביקור בירושלים הוציאו נגדו קיצונים פשקוויל בשל קשריו עם הרב קוק. הרב יוסף חיים זוננפלד ואנשי "ועד העיר האשכנזי" שייצגו את סניף אגודת ישראל הירושלמית התנערו מפשקוויל זה. גם בביקורו זה חיזק חסידי גור שנתקלו בקשיי פרנסה. הוא הורה להם לא לעזוב את ארץ ישראל כל זמן שנותר חלק מכספם, מאחר שארץ ישראל נקנית בעקשנות.

בשנה זו פרסם בפומבי מכתב כנגד המזרחי, שבו ראה סכנה ליהדות. לדברי הרב זאב גולד, שהיה ממנהיגי תנועת המזרחי, האמרי אמת (יחד עם הרב דושינסקי) התנגד להסכם שיתוף פעולה בין תנועת המזרחי לתנועת אגודת ישראל שהתגבש באמצע שנות ה־30, והתנגדות זו, אף שהייתה דעת מיעוט בקרב מועצת גדולי התורה, סיכלה את ההסכם

ב־1928 הצטרף למתנגדים לחברות בכנסת ישראל, וקרא לכל 'ירא וחרד' לפרוש ממנה.

בשנת ה'תרצ"ב (1932) ביקר בארץ בפעם הרביעית. בפעם הזו הגיע דרך היבשה, דרך ווינה, קושטא וחיפה. לנסיעה הצטרף בנו רבי ישראל אלתר והיא נמשכה כחמישה שבועות. במהלך ביקורו בירושלים ביקר גם בוועד הלאומי ובבית הרב קוק, וכן בחברון, בתל אביב ובטבריה.

בקיץ 1935 התערערה בריאותו, ובעצת רופאיו החליט לעבור למשך החורף לארץ ישראל החמה. באלול תרצ"ה (1935) הגיע לארץ ישראל בפעם החמישית, כשאליו הצטרפו בניו מאיר וישראל (בנו הלב שמחה התגורר בתקופה זו בארץ). במהלך הנסיעה ביקר במערת המכפלה ובמקום התרחשה קטטה שבה נעצרו כמה מחסידיו, הועמדו לדין ונידונו לקנס. במהלך שהותו הגיש בקשה שהתקבלה לקבלת רישיון ישיבת קבע בארץ, ובפסח תרצ"ו (1936) נמנע מלחגוג יום טוב שני של גלויות כיון שראה עצמו כתושב ארץ ישראל. עם זאת לאחר הפסח שב לפולין, שם נשאר בלחץ חסידיו ועל רקע התדרדרות המצב הביטחוני בארץ עם פרוץ המרד הערבי הגדול.

בסוף 1937 דווח בעיתונות על תפיסת כנופיית עבריינים שניסתה לחטוף את האמרי אמת למטרת כופר, בזמן ביקורו בעיר לודמיר.

תקופת השואה - מבצע ההצלה

עם כיבוש פולין יצא עם בני משפחתו לוורשה, במטרה להסתתר בה מהגרמנים שהיו מעוניינים בלכידתו, בהנחה שבעיר הגדולה יקל עליו להתחבא מפניהם. בהפצצה האחרונה לפני כיבוש ורשה נפגע הבית ברחוב ואליצוב 10 שבו הסתתר הרבי, נהרג אחיינו שהיה גם חתנו, רבי יצחק מאיר אלתר, ונפגעה שמיעתו. הגרמנים אכן חיפשו, גם בגור וגם בוורשה את "ה-Wunderrabbi אלתר" (האדמו"ר אלתר). בנו הבכור, רבי מאיר נחשד על ידי הגרמנים כי הוא הרבי ושלחו לו הזמנה לחקירה. הוא הסתתר, ובתגובה חתם הגסטפו את ביתו עד להתערבותו של אדם צ'רניאקוב וחברים נוספים ביודנראט ששכנעו את הגרמנים שאין זה הרבי אותו הם מחפשים. ב-20 בינואר 1940 כתב צ'רניאקוב ביומנו: "הזמנה אל האס-אס יחד עם הרב אלתר, שלא מצאוהו בביתו. את דירתו של אלתר סגרו וחתמו. המשפחה נעלמה". כעבור ארבעה ימים כתב: "נאמר לי שעליו להופיע בין-שבוע ושלא יעשה לו כל רע. כמו כן ליוויתי את הרב אלתר אל האס-אס. יצא בשלום".

אירועים אלו הגבירו את חששם של החסידים כי לנאצים יש עניין מיוחד בתפיסתו של הרבי. הוא נרשם בשם בדוי והועבר מדירה לדירה. במקביל הועברה ידיעה על מצבו לארצות הברית באמצעות מכתב שהעביר ד"ר חיים שושקס שיצא מפולין לארצות הברית. במכתב נאמר כי "נחוץ להציל בהקדם את אדמו"ר שליט"א. זהו פיקוח נפש ממש". מכתב זה גרם לחסידיו בארצות הברית בראשות רבי מנחם מנדל כשר לפעול להצלתו. הם גייסו רבנים (בכללם הרבנים הראשיים לישראל), סנטורים ודיפלומטים שונים כדי לפעול להצלת הרבי. הם הצליחו להעביר עשר ויזות איטלקיות עבור הרבי, אשתו, בניו רבי ישראל ורבי פנחס מנחם, שלושת חתניו (יצחק מאיר לוין, הרב שלמה יוסוקובץ' והרב יצחק אהרון היינה), אחד הנכדים שהתייתם מאביו בהפצצה על ורשה, רופא מלווה, משה פראגר ואדם נוסף שהיה מעורב ביוזמת ההצלה. בנו רבי שמחה בונים היה תושב ארץ ישראל ששהה בפולין בפרוץ המלחמה, ולא נזקק לויזה. בורשה נותרו בנו הבכור רבי מאיר שסירב לעזוב, בנותיו, כלותיו ועשרות נכדיו.

למרות ניסיונות לשמור על הדבר בחשאיות, דבר יציאתו התפרסם ומאות חסידים המתינו ליד ביתו וליד תחנת הרכבת. בראש חודש ניסן ת"ש (אפריל 1940) יצא רבי אברהם מרדכי ברכבת מורשה, דרך קרקוב, וינה וטריאסטה, ובחול המועד פסח עלה על אונייה בדרכו לארץ ישראל. ב־3 במאי הגיע לחיפה. על פי דיווחים שהתפרסמו בעיתונות, מבצע ההצלה התבסס על שוחד רב ששולם לאנשי הגסטפו ואנשי ממשל איטלקים.

לאחר הגיעו לארץ התיישב בדירה בירושלים בסמוך לישיבת שפת אמת. באוגוסט 1940 הרים תרומה למגבית שנועדה לרכישת מטוסי קרב לחיל האוויר הבריטי להגנת ארץ ישראל.

בתקופה זו הפך לאחד מנשיאי אגודת ישראל בארץ (יחד עם חתנו יצחק מאיר לוין שהפך לאחד מראשיה), והשתתף בוועידתה ב־1941. ב־1944 פרסם את התנגדותו להשתתפות בבחירות לאספת הנבחרים.

בשלהי 1942, לאחר שהחלו להגיע לארץ ישראל השמועות הראשונות על רצח יהודי פולין כונסה ביוזמתו (ובסיוע בנו שמחה בונים) ובשיתוף כנסת ישראל הרבנות הראשית לישראל עצרת זעקה, צום ותפילה בבית הכנסת החורבה בירושלים, לה היו שותפים מרבית הרבנים בארץ ישראל. רבי אברהם מרדכי שהיה ראשון הנואמים אמר: ”צריך לעורר רחמי שמיים... צריך להתחזק בעצמנו... צריך לקוות להשם יתברך על הישועה השלימה“. על העצרת העיבה היעדרותו של הרב דושינסקי, ממנהיגי אגודת ישראל בארץ, שהחרים את הכינוס וקבע יום צום נפרד, בשל התנגדות עקרונית של אנשי העדה החרדית לשיתוף פעולה עם מוסדות ציונים ועם הרבנות הראשית. הדבר יצר קרע בתנועת אגודת ישראל בארץ, ואף גרר תקרית אלימה בבית כנסת.

על הכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית התבטא במאמר חז"ל לפיהם גאולתם של ישראל באה קמעה קמעא כמו אילת השחר שזורחת מעט מעט. כעבור זמן קצר הרים תרומה לקרן 'ביטחון העם'.

בשמונה שנותיו האחרונות בארץ ישראל סבל רבי אברהם מרדכי אלתר מחולשה וממחלות, ובהתנהלותו היום-יומית הסתייע בבניו רבי ישראל ורבי שמחה בונם. נפטר בשבועות תש"ח בעיצומה של מלחמת העצמאות. בגלל המלחמה לא ניתן היה לקוברו בבית הקברות בהר הזיתים במערה שרכש שנים קודם לכן, והוא נקבר בקבורה זמנית בחצר ישיבת שפת אמת במרכז העיר ירושלים סמוך לשוק מחנה יהודה. בנו וממלא מקומו, רבי ישראל אלתר, הספידו במילים: "לא היה בדורות האחרונים כמוך, שהכניס כל כך הרבה אמונה בלבות כל כך הרבה המונים". עשרות שנים לאחר מכן חפץ בנו רבי שמחה בונים אלתר להעביר את קברו ל"מערת גור" בהר הזיתים, אך לבסוף חזר בו. לימים נקבר לצידו בנו הצעיר, רבי פינחס מנחם אלתר.

בצוואתו המקורית שנכתבה בשנת ה'תרצ"ו כתב כי את מקומו צריך למלא אחיו, רבי משה בצלאל אלתר, אך בצוואתו האחרונה שבה ציווה גם לשרוף את כתביו, הוא מסר את ההנהגה לבנו ר' ישראל. בשנת ה'תש"א אחר בואו לארץ ישראל הוסיף לצוואתו: "כל זה נכתב קודם השערוריות אולם כאשר פנים חדשות בא אני מוסר ההנהלה לבני מ' ישראל שיחיה".

על שמו המושב בדרום בני רא"ם הסמוך לצומת ראם ('מסמיה'), "ישיבת אמרי אמת" בירושלים, "ישיבת אמרי אמת" בבני ברק ורחוב "אמרי אמת" בבית שמש.

משפחתו

רבי אברהם מרדכי אלתר היו נשוי פעמיים. היה נשוי לחיה ראדא בת נח שחור מביאלה. בשנת 1922 נפטרה אשתו והוא נישא בשנית (בגיל 56) לאחייניתו פייגה מינטשע, בתו של הרב יעקב מאיר בידרמן, שילדה לו את בן זקוניו פנחס מנחם כשהוא בן 60. אשתו השנייה תוארה כבעלת נטייה ציונית, מודרנית (חבשה פאה נוכרית במקום שביס), משכילה ודוברת מספר שפות. יוחסו לה השפעה על בעלה בנושא ארץ ישראל ועל התארגנותה של הכשרה מקרב 'בנות אגודת ישראל' בוורשה.

לרבי אברהם מרדכי היו חמישה בנים וארבע בנות. שלושה מבניו שימשו כאדמו"רים זה אחר זה. האדמו"ר הנוכחי, רבי יעקב אריה אלתר הוא נכדו.

ספרייתו וכתביו

ה"אמרי אמת" התפרסם גם כאיש ספר. בספרייתו היו עשרות אלפי כרכים והוא היה בקיא בהם. רבי שאול משה זילברמן מוויערושוב העיד בשמו שלא היה מכניס אף ספר לספרייה לפני שהיה עובר עליו. ביבליוגרפים מקצועיים התייעצו עמו.

כתבי יד רבים שכתב במשך כחמישים שנה, הוחבאו באדמה בוורשה בפולין בפרוץ המלחמה, אך לא נמצאו עד היום למרות המאמצים והחיפושים הרבים שנערכו במקום. לאחר פטירתו הוציא נכדו, רבי בנימין אלתר ליקוטים מתורתו כפי שרשמו החסידים בסדרת הספרים "אמרי אמת", הכוללת חמישה כרכים על חמישה חומשי תורה ושני כרכים נוספים בעניינים שונים בשם "אמרי אמת - ליקוטים".