אברהם אבן דאוד (ראב"ד הראשון)

חי ופעל בספרד במאה ה-12.

קורות חיים

נולד בקורדובה לדאוד, ולבתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180. יש הסבורים כי הוא המתרגם שעסק בתרגום מקורות ערביים ללטינית, המכונה בלטינית Avendauth.

חיבוריו

את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

סיפורם של ארבעת השבויים המופיע בספר, לפיו ארבעה רבנים מבארי שבאיטליה שיצאו בשליחות לאסוף כספים למען הכנסת כלה נשבו, ואחד מהם הובא לספרד וכונן את המרכז ההלכתי בקורדובה, נחקר על ידי חוקרים רבים לאורך השנים והעלה שאלות בדבר אמינותו של הספר מבחינה היסטורית. ישנם חוקרים הסבורים כי מדובר בסיפור בעל מוטיבים בדיוניים רבים ומסר דתי. לעומת זאת ישנם המביאים הוכחות היסטוריות לסיפור זה. כך או כך, מהווה "ספר הקבלה" מקור חשוב בחקר חיי היהודים בספרד של ימי-הביניים. הספר מעיד על תפיסת הדת ומקומה של קם קהילת ספרד בתפיסתם של בני התקופה. ספר הקבלה הוא רק חלק אחד מכלל יצירתו ההיסטוריוגרפית של אבן דאוד, הקרויה 'דורות עולם'. שלושת החלקים האחרים בספר דורות עולם מוקדשים ל'תולדות מלכי ישראל', תולדות מלכות רומי, ו'מדרש זכריה'. חלקים עבריים נשכחים אלה תורגמו אף הם לאחרונה (2013) לאנגלית והופיעו במהדורה מחקרית. אבן דאוד היה בין המחברים היהודיים הראשונים שהתייחסו וקראו בהרחבה ספרות נוצרית, למשל כתביהם של איזידור מסביליה (מאה 7) ואורוזיוס מבראגה (מאה 5).

בכתביו הפילוסופיים הוא שילב את מחשבת אריסטו ביהדות. ספרו "האמונה הרמה" נלמד רבות בקרב חוג תלמידיו של רב חסדאי קרשקש, וזכה באותה עת להעתקות רבות הכוללות גם הערות פרשניות בשולי הדפים, אך נזנח במרוצת השנים. לדברי מחברו, הוא נכתב בעיקר כדי להתמודד עם בעיית הבחירה חופשית, אולם לשם פתרון בעיה זו אין הוא עוסק במיוחד דווקא בה, אלא מנסה ליישב את הדת בכללותה עם הפילוסופיה.

ספרו, האמונה הרמה, מצוי כיום בשני תרגומים שונים. האחד, של לביא, מחוגו של רב חסדאי קרשקש, ממנו השתמרו 16 כתבי יד; והשני, של מוטוט, ממנו השתמר רק כתב יד אחד. עמירה ערן הראתה במחקריה, שנוסחו של מוטוט אינו תרגום נוסף של הספר משפת המקור בערבית, אלא הוא פרי פיתוח של נוסחו של לביא, הכולל גם שיפורי לשון שכבר היו לפניו, שחוברו בחלקם על ידי לומדים אחרים, והוא צירפם והוסיף עליהם. לרוב אין הבדלים תאולוגיים בין שני התרגומים.

פרופסור יהודה איזנברג ההדיר את השליש האחרון של הספר במהדורה בה מושווים זה לצד זה תרגומם של לביא ושל מוטוט. משך שנים רבות הייתה המהדורה השלמה היחידה של הספר, מבוססת על נוסח משובש של תרגומו של לביא, שיצאה לאור בברלין בשנת תרי"ג (1853). בשנת ה'תשע"ט - 2019 ראו אור שתי מהדורות חדשות של הספר, המבוססות שתיהן על כתבי היד. מהדורה אחת היא של עמירה ערן, בהוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, והיא כוללת את תרגומי מוטוט ואבן לביא, בתוספת מבואות והערות. המהדורה השנייה היא של מכון הגות ודעת בישראל, והיא כוללת מבוא, פרפרזה לעברית בת ימינו והערות השוואה לחלקים השני והשלישי, וליקוט לפי סדר פרשיות השבוע.

על משנתו הפילוסופית

לדעת אברהם אבן דאוד הלוי, קיימת התאמה מוחלטת בין האמת הפילוסופית האריסטוטלית לבין האמת הדתית. במקרים רבים הוא נטה אחר פרשנותו הפילוסופית של אבן סינא לכתבי אריסטו. רבי אברהם אבן דאוד הרחיק את התורה הניאופלטונית של האצלת העולם מן הבורא, שאומצה על ידי רבי שלמה אבן גבירול, והוא תוקפו במספר פעמים בספרו מתוך ביטויי זלזול. עם זאת, כאריסטוטלים נוספים בזמנו, קיבל את ההנחה שפרטי ההתרחשות בעולם מגיעים ומונהגים באמצעות ה"שכלים הנבדלים", שהם שכלי הגלגלים שבהם נמצאים הכוכבים, והם ממוצעים בין ה"סיבה הראשונה" - האל - לבין הנבראים; מתוך הנחה מוטעית שתפיסה זו מקורה בכתביו של אריסטו. רק מאוחר יותר התברר שכתבים אלו, המיוחסים לאריסטו, לא יצאו מתחת ידו.

אבן דאוד מוכיח את מציאות האל בהוכחות אריסטוטליות איסלאמיות, שיסודן בכתביו של אבן סינא, כמניע ראשון וכמחויב המציאות. זהו אחד הניסוחים של הטיעון הקוסמולוגי, המזהה את כל הנמצאים בעולם כאפשרי המציאות, דהיינו שהם יכולים להימצא ויכולים שלא להימצא, ולכן הימצאותם בפועל היא בהכרח תוצאה של פעולתה של ישות אחרת, שהוציאה מן הכח אל הפועל את המסובב. וכיון שגם סיבה זו דורשת סיבה אחרת שתוציא אותה מן הכוח אל הפועל, ומציאותם של סיבות לאין סוף מובילה לרגרסיה אינסופית שאינה אפשרית לדעתו, לכן בהכרח עומדת בראש היררכיית הסיבות ישות אחת, השונה לחלוטין מכל שאר הנמצאות, בכך שהיא אינה אפשרית המציאות הצריכה לצאת מן הכוח אל הפועל, אלא היא מחויבת המציאות, והייתה תמיד בפועל.

עמדתו גם חלקה על שיטת הפילוסופים הערבים ה'מותכלימון' (כלאם), שלשיטתם הנפש אינה אלא מקרה בגוף (דהיינו, לא מהות בפני עצמה; כדוגמת הצבע השחור של האריג). גם אין היא, לשיטת ר' אברהם בן דאוד, תולדת התערבות חומרי הגוף; לשיטתו, הנפש היא יסוד עצמי בלתי-גופני. הראב"ד אמנם הסכים לשיטה שהנפש היא 'צורת' הגוף (כל דבר בעולם, לשיטה האריסטוטלית מורכב מ'חומר', האלמנט הגשמי של הגוף, ו'צורה', הדבר הנותן לעצם את ייחודו), אך מכל מקום לשיטתו אין לדונה כצורות רגילות, היות שלא עמדה בנסיוננו; ומכאן, שכל הנפש היא בת אלמוות ולא רק הכוח השכלי שהאדם עבד עליו כדי לקנותו, ולהופכו ל'שכל בפועל'. עם זאת, הוא חלק על הצורה שבה הנאו-אפלטוניים תפסו את נצחיות הנפש, כיון שלשיטתו הנפש היא אישית ואינה חלק מ"הנפש העולמית". השכל הפועל (הנפש העולמית) הוא כללי, אחרון בנבדלים (היינו, המלאכים, או הצורות הרוחניות הבלתי-תלויות בגוף גשמי), והוא המעניק את ה'צורות'.

הנבואה היא הארתם של ה'נבדלים' ובפרט השכל הפועל, באדם; ומעלתה, מעבר לידיעת הנמצאות בהווה, היא ידיעת העתיד. השכל הוא ה'צינור' שדרכו עוברת הנבואה, והדמיון רק מעכירו, אך הנבדלים מסתגלים לכוח תפיסת הנביא ומתגלים לפניו במראה מוחשי. אף שתהליך הנבואה הוא טבעי (כשיטת אריסטו), מכל מקום אין הוא מתקיים אלא בבני אדם נבחרים (ישראל) שהועיד הבורא להדריך בני אדם.

בנושא ידיעה ובחירה, הראב"ד החזיק בתוקף בחירות הרצון האנושי, ושלל כל הכרחיות של גזירה קדומה. אלוהים צמצם את ידיעת הכול, ויכולת הכול שלו, לגבי מעשיו החופשיים של האדם ובחירתו, כדי לאפשר בחירה חופשית. מדבריו משתמע גם שאלוהים אינו יודע את האירועים הפרטיים בדרך פרטית, אלא רק כפי שהם אמורים לנבוע מתוך חוקי הטבע, מבלי להתייחס לבחירתו של האדם, ורק השכלים הנבדלים הם ה"משקיפים" על האדם.

המוסר הוא דרך האמצע והיחס הנכון בין חלקי הנפש והוא מוסר התורה. האירציונליות של מעשה חלק מן המצוות (ה"חוקים", כדוגמת פרה אדומה) נועדה להוכחת צייתנותו של האדם. כל המדעים האמפיריים הם הכנות למטאפיזיקה שתכליתה הכרת אלוהים ואהבת אלוהים המוטבעת בה, וזהו ייעוד האדם ואושרו.

השפעתו

חיבוריו של אבן דאוד לא זכו להשפעה רבה. העובדה העיקרית שתרמה לכך, היא צאתו לאור של הספר מורה נבוכים של הרמב"ם 30 שנה אחרי צאתו לאור של "האמונה הרמה", והדיונים שב"מורה נבוכים" מקיפים יותר, ברורים יותר וקוהרנטיים יותר, וגם סמכותו הרוחנית של הרמב"ם כמנהיג וכאיש הלכה הייתה גדולה בהרבה, וכך הועמדה שיטתו הפילוסופית של אבן-דאוד בצל.

ככל הנראה, לא תורגם הספר לעברית משך כמאתיים שנה, עד המאה ה-14, בתקופת רב חסדאי קרשקש וחוג תלמידיו. באותה עת, כחלק מעבודת ליבונה של הפילוסופיה היהודית-אריסטוטלית, התעוררה ההתעניינות בספר, והוא תורגם על ידי שני מתרגמיו לעברית. המתרגם שמואל אבן מוטוט, מספר בתרגומו שהריב"ש ביקש ממנו לתרגם את הספר, ועמירה ערן מפקפקת בדיווח זה, בין היתר משום שהמתרגם השני, שלמה אבן לביא, היה מקורב יותר לחוגו של הריב"ש שהפנה אליו שתיים מתשובותיו.

במהלך השנים שחלפו מאז תרגומו, הוא נלמד בחוגים שונים. על כתבי היד מופיעות הערות בשפות שונות: עברית, איטלקית, לטינית ואף ערבית. באיטליה אף נכתב פירוש מקיף על הספר, המצוי בכתב יד מאוסף משה מונטיפיורי. עם הדפסת הספר בברלין בשנת 1853 חלה התעוררות נוספת ללימודו, והפירוש על הספר חזר ונעתק על ידי מעתיק נוסף. ר' ישראל משה חזן כתב הערות וביאורים על הספר, שנדפסו ב"כרך של רומי", ליוורנו ה'תרל"ו, סימן כו.

בעשרות השנים האחרונות נחקרה שיטתו על ידי חוקרי ימי הביניים, וסדרה של מאמרים פורסמה בתחום, בעיקר באנגלית. עמירה ערן פרסמה על משנתו את הספר "מאמונה תמה לאמונה רמה". כמו כן פורסם ספרו במהדורות חדשות ומוערות.