אבא קובנר

ראשית חייו

קובנר נולד בשנת 1918 לישראל ורחל (לבית טאובמן) בסבסטופול שבחצי האי קרים, אז חלק מהרפובליקה הסובייטית הרוסית. למד בגימנסיה העברית "תרבות" שבווילנה, והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו, בר קובנר (לימים מאיר וילנר), ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה), ואחר כך גם ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. בנעוריו חלה אביו ונפטר. קובנר החל בלימודי אמנות פלסטית ב-1940 באקדמיה לאמנויות שליד אוניברסיטת וילנה ובסמינר למורים. לפרנסתו עבד במשמרות לילה בבית חרושת לצעצועי ילדים. במהלך לימודיו באוניברסיטה החל קובנר בכתיבה ובפרסום של שיריו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אולם קובנר נאלץ להפסיק את לימודיו בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא (וילנה נכבשה בידי הנאצים ב-24 ביוני 1941).

בשואה

בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרוורי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו לימים אותות חסידי אומות העולם. תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב-2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. בתוך ימים אחדים הוקמו בווילנה שני גטאות, ובהם רוכזו כל יהודי העיר, בהם קובנר. אחר כך המשיך בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר.

לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה שהתכנסה בליל 31 בדצמבר 1941 את הכרוז "אל נלך כצאן לטבח!", "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".

הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת נגד כל יהדות אירופה. בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת שהוקמה בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ–פּ–אוֹ; FPO) (כינויו המחתרתי היה "אוּרי"). לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.

ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, יצא מהגטו דרך תעלות הביוב בראש קבוצת צעירים מחתרת ארגון הפרטיזנים המאוחד שכללה גם חברו שלמה גורפינקל. חלק מצעירי הגטו הצטרפו לקבוצת המילוט מהגטו על אף שקובנר סירב לכך מחשש שקבוצה גדולה מדי עלולה להיתפס. חברי הקבוצה נמלטו מהגטו ליערות רודניקי (Rudninkai) שבקרבת וילנה והצטרפו לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער. אחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים. אבא קובנר פיקד על גדוד 'הנוקם' במחנה היהודי ביער.

תנועת הבריחה וארגון "הנקם" בתום המלחמה

לאחר המלחמה, היה בין מארגני תנועת "הבריחה", וגם הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר", "הנקם". הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 (באונייה שמפוליון) כדי להשיג אמצעי לחימה לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו, יצחק אבידב (רייכמן), כמפקד "הנקם", אך נתפס ונעצר על ידי הבריטים. קובנר ישב - יחד עם ידידיה צפריר וחגי אבריאל - כמה חודשים במאסר, תחילה בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ולכלא במגרש הרוסים שבירושלים. בתום המאסר, בראשית מרץ 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, שבו היה חבר עד יום מותו. קובנר ייצג את הקיבוץ בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי.

פרשת הדף הקרבי לאחר נפילת ניצנים במלחמת העצמאות

בראשית מלחמת העצמאות גייס אותו שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", לתפקיד קצין התרבות, ה"פוליטרוק", של החטיבה, ועימה שירת עד תום המלחמה. קובנר התפרסם בשנות המלחמה בעיקר בשל ה"דפים הקרביים" שכתב. אחד הדפים האלה שחוללו סערה, היה הדף שכתב בעקבות כניעת ונפילת ניצנים. נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבת גבעתי, והשפיעה קשות על היישובים בדרום. בחטיבה נוצר הרושם המוטעה שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקיצין. רושם זה הוליד חשש פן יחדור הלך רוח מסוכן ותבוסתני של הליכה בשבי ללוחמים ולתושבי היישובים שבמרחב החטיבה. החטיבה החליטה להילחם נגד הלך רוח זה באמצעות הדף הקרבי הראשון שכתב קובנר ואושר בידי מפקד החטיבה שמעון אבידן. הדף נכתב בצורה תוקפנית ולא סלחנית, ברוח דפי הקרב של הצבא האדום. אחת השורות בדף הקרב נוסחה כך:

מבקריו של קובנר, איש השומר הצעיר, ובהם שרה אוסצקי לזר ואורי מילשטיין, מאשימים אותו בצביעות ובהתחשבנות אידאולוגית עם בני ניצנים, משום שנמנו עם תנועת העובד הציוני.

חברי ניצנים לא סלחו לקובנר על דבריו עד יומו האחרון. ניסיונות לפיוס בין הקיבוץ לקובנר, שנעשו ברבות השנים, לא צלחו.

פרשה זו, על המורכבות שבה, מוצגת בסרט תמונת הניצחון בבימויו של אבי נשר משנת 2021 .

לאחר מלחמת העצמאות

באמצע שנות ה-50 הביא להפסקתה של ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון בטענה שאינה עושה צדק עם חטיבת גבעתי. בשנת 1959 הביא להפסקת קונצרט שנערך בקיבוצו, עין החורש, כמחאה על התחמקות האמן משירות צבאי בעת מלחמת העצמאות. בקונצרט הופיע הפסנתרן יהלי וגמן, בן למשפחת שלונסקי שיצא לארצות הברית בעיצומה של מלחמת העצמאות להשלים את לימודי המוזיקה שלו. וגמן לא השתתף במלחמה וגם לא מיהר לשוב. קובנר לא שכח ולא סלח והחליט למחות באופן בלתי-שגרתי.

במאי 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן, ועדותו הותירה רושם עז והפכה לאירוע מכונן, אף שלא הועילה למשפט. במרץ 1965 החזיר קובנר את אות הקוממיות שלו לנשיא זלמן שזר, כמחאה על קבלת השגריר הגרמני הראשון לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.

בשנת 1972 החל לעבוד בפרויקט בית התפוצות שנפתח בשנת 1978. הוא היה האדם המרכזי בצוות, והוא זה שגיבש את הרעיון המרכזי המוביל את התצוגות. קובנר יצר וכתב את התכנים, אצר את התערוכות והיה אחראי על התצוגות.

קובנר נפטר ביום השני של ראש השנה ה'תשמ"ח, 25 בספטמבר 1987. נקבר בקיבוצו עין החורש שבעמק חפר. רעייתו, ויטקה קובנר, שהייתה אף היא חברה בקבוצת הפרטיזנים של גטו וילנה, הלכה לעולמה בפברואר 2012. בתו שלומית, ובנו הוא הצייר מיכאל קובנר שנקרא על שם אחיו של אבא קובנר, שנפל בשורות הפרטיזנים הסובייטים.

כתיבתו

קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני המלחמה ובמהלכה, כשהיה בווילנה. בתקופת מאסרו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.

הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור" מ-1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום" מ-1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום במלחמת השחרור. יש המחשיבים יצירה זו לטובה מבין יצירותיו.

בראשית שנות החמישים ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953. בספר, שכבש והסעיר לבבות, התגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.

קובנר יכול היה לקבל פרטים רבים על אירועים שונים מכך שהיה במטה החטיבה. הספר אכן מתבסס על אירועים אמיתיים, אולם קובנר ניפח מצד אחד תוך הכנסת אירועים שלא היו ומצד שני החסיר אירועים שקרו. כך למשל בפרשה הטרגית של השיירה לגת-גלאון סיפר קובנר שהשיירה נאלצה לעבור שמונה מחסומים בעוד שבפועל עברה רק אחד בדרך לגת, ואילו בדרכה חזרה נתקלה במחסום ענק ליד הכפר עיראק אל-סוידאן, אירוע שאינו מוזכר כלל. (עמודים 169–193).

בשנת 1961 נדפסה הפואמה שלו "אדמת החול", ובה נתן את רשמי ביקורו בברזיל הפאגאנית.

בשנות השישים והשבעים פרסם גם את שירתו הלירית, שמרביתה כונסה בשני הספרים "מכל האהבות", ו"תצפיות". לאחר מכן מיעט בכתיבת שירה לירית וחזר לכתיבת הפואמות הגדולות. אך בכרך העיזבון, הכרך הששי בכל כרכי שירתו, הובאו שירים ליריים רבים שלא היו מוכרים. כמה מיצירותיו, "חופה במדבר", "אחותי קטנה" תורגמו גם לאנגלית.

שירתו של אבא קובנר לא זכתה להלחנות רבות. המלחינים אריאל הורוביץ, מיכאל וולפה, משה וילנסקי ושלמה עומר הלחינו כמה משיריו. יצירות מוזיקליות ארוכות ולא עממיות לשיריו כתבו המלחינים בן-ציון אורגד ובנימין ברעם.

קובנר היה חבר במליאת המערכת של ספרית פועלים, חבר בוועדה לספרות יפה על ידי מוסד ביאליק, וחבר הנהלת מכון מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'..

ספריו תורגמו לספרדית, לאנגלית, לצרפתית וליידיש.

בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה". בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה. ב-1986 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על שם ראש הממשלה לוי אשכול.

מורשתו

קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.

כל כרכי שירתו של קובנר, ששה במספר, יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. בשנת 2011 הושלמה הוצאת הכרך האחרון, "מן העזבון". על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.

הקריאה (הכרוז)

...והנה, בתוך עולם כזה, מסימטאות דם וחלאה ההם, עלתה הקריאה: הקריאה

1 בינואר 1942. ווילנא, בגיטו.

נוסח ראשון בעברית, שקובנר עצמו תרגם מיידיש, מהכרוז הידוע "אל נלך כצאן לטבח". הובא בעיתון "משמר", 16 בדצמבר 1945.

תרגומיו משירת יידיש

אבא קובנר תרגם את שירו הידוע של אברהם סוצקבר "אחי התאום". השיר נדפס בעיתון "דבר". כמו כן, תרגם שניים משיריה של מרים אולינובר, מתוך ספרה "דער באבעס אוצר", האוצר של סבתא.

מבחר מאמרים עליו ועל יצירתו

על יצירתו של אבא קובנר נכתבו מאמרים רבים, ביקורות ומסות. בין המבקרים והחוקרים ניתן למצוא את דבריהם של: בנימין יצחק מיכלי, דן מירון, רחל פרנקל-מדן, אורי ש. כהן, ישראל חיים בילצקי, הלל ברזל, גרשון שקד, חגי רוגני, ראובן שהם, לוי אריה שריד, אלי שביד, צביה גינור בן-יוסף, עפרה יגלין, פנינה להב, נתן זך, משה שמיר, מאיר עוזיאל, נפתלי הרץ טוקר, זיוה שמיר, הראל פיש, אליעזרה איג, אלי פפרקורן, חנה יעוז, יעקב בסר, שלום לוריא, צבי ניימן ומבקרים נוספים.

מבחר קצר:

מכתביו