אבא חושי

אבא שנלר נולד בשנת 1898 בעיירה טוּרְקָה (טורקא) שבגליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (לימים במחוז לבוב באוקראינה), בנם של ליבה ואלכסנדר שנלר. ליבה הייתה עקרת בית, ובבעלותה היה משק קטן, ערוגת ירקות וחלקת עצי שזיף. אלכסנדר, בעלה השני של ליבה, היה מוכר סדקית בכפרי הסביבה, ושמו היה זישה. לאחר גירושיה עברה ליבה לטורקה ושם פגשה אותו, ומאחר שחששו לגיוסו לצבא הקיסר הסתתר בעליית גג במשק של ליבה, ותעודותיו שונו – שמו הפרטי שונה לאלכסנדר, והוא לקח את שם המשפחה של ליבה – "שנלר". אבא היה השני מבין ששת ילדיהם של ליבה ואלכסנדר: אטיה, אבא, הינדה, יעקב, רוזה ומלכה.

לאחר תום לימודיו בחדר למד אבא בגימנסיה המקומית והצטיין בלימודיו. הוא דיבר יידיש, גרמנית, עברית, אוקראינית ופולנית, ואף ידע מעט יוונית ולטינית. לאחר תום לימודיו התכוון ללמוד רפואה באוניברסיטה, ואף רכש מחברות שעליהן כתב "שייך לסטודנט למדיצינה אבא שנלר", אולם בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, והמשפחה ברחה לבוהמיה שבצ'כיה.

חברות ב"שומר הצעיר"

לאחר שובה של המשפחה לטורקה בשנת 1918 עברה העיר לשליטה פולנית, והאנטישמיות בעיר גברה. בעקבות זאת, התארגנה בעיר קבוצה של חברי "השומר הצעיר" והקימה ארגון הגנה עצמית של יהודים, שהצליח להגן על יהודי העיר מפני פוגרום, אולם בערים אחרות בפולין נערכו באותה עת פוגרומים רבים. בימים 4–5 באוגוסט 1918 התקיים בעיר טרנוב כנס של "השומר הצעיר", בו היה אבא אחד מראשי הכנס ובו גם קרא לעלייה לארץ ישראל.

באביב 1920 הקריא אבא שנלר לראשונה בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב את מילות השיר שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל-חי, "בגליל בתל חי" (”בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל“). ואכן, ההחלטות שנתקבלו שיקפו בלבוב את רוח מאורעות תל חי – הוחלט שהשכבה הבוגרת של "השומר הצעיר" תעלה מיד לארץ ישראל, ומאמצי התנועה יתמקדו בהגשמת מטרה זו.

ביולי 1920 עלה אבא שנלר לארץ ישראל עם קבוצה של 130 חלוצים, כולם חברי אגודת "השומר הצעיר", שהגיעו מלבוב, סטניסלבוב, יארוסלב, זלוצ'וב וטורקה. בליל עלייתם לארץ הגיעו העולים למחנה עולים שהוקם במקום בו נמצא לימים רחוב מזא"ה בתל אביב. באותה עת היו במקום כרמי גפנים, והעולים שוכנו בצריפי עץ שהיו בין הגפנים. באותו לילה כינס אבא את הקבוצה והודיע לכל חברי הקבוצה: ”חסל סדר גליציה, גמרנו את חיי הגלות ומעתה אנו יהודים המגשימים את האידאלים שלנו בארץ ישראל“. אבא השליך את דרכונו הפולני אל המדורה ודרש מחבריו לעשות כמוהו. כמו כן, דרש מחברי הקבוצה לעברת שמותיהם. הוא עצמו שינה שמו מ"שְׁנֶלֶר" ל"חוּשִׁי" – תרגום חופשי של השם "שנלר", שמשמעו בגרמנית וביידיש "מהרו" או "חושו". בקבוצה נכחו גם האחיות מרים וחנה מונטג, והוא דרש מהן לשנות את שמן מ"מונטג" ל"רקעית" מאחר שלדבריו "מונטג" הוא "היום השני" שבו נברא הרקיע. האחיות סירבו לדרישתו, אולם לימים עִברת אחיהן, משה, מפקדה הראשון של חטיבת גולני, את שמו ל"מן".

לשכת העבודה של תנועת "הפועל הצעיר" דאגה לקבוצות חברי "השומר הצעיר" שהגיעו לארץ למקומות עבודה, והקבוצה שאבא חושי עמד בראשה מצאה עבודה בכבישים שנסללו אז במימון המנדט הבריטי וביוזמת הנציב הבריטי הראשון הרברט סמואל. חושי עבד בסלילת כבישים שהובילו אל המושבה ראש פינה, ובשנים 1920–1921 עמד בראש גדוד שומריה, שסלל את כביש חיפה–ג'דה (לימים רמת ישי), וכך כתב חושי על עבודתו בכביש:

בסוף הקיץ 1920 באנו קבוצת פועלים ופועלות מראש פינה לכביש חיפה-ג'דה. תקענו את יריעות האוהלים על גבעת חרושת הגויים (עתה נישאים עליה בתי קריית טבעון), מצאנו שם עשרות בחורים שירדו זה עתה מן האנייה, עובדים יומית בניפוץ גל אבנים משותף ומוציאים תוצרת זעומה. מצב הרוח שלהם היה מזופת. אנו, שלמדנו את מלאכת הניפוץ בכבישי ראש פינה ונחשבנו כבר למומחים לניפוץ חצץ ולעבודות סילול, ביקשנו מהנהלת המקום לעבוד בקבלנות במשך שבוע ימים. כאשר הראנו בתום השבוע כי בעבודה קבלנית (בניגוד ליומית) אפשר להספיק לנפץ מטר מעוקב לפחות ולהשתכר 30–40 גרושים ליום עבודה של 8 שעות (גם הבחורות), השתפר מצב הרוח. ביטלנו את גל החצץ המשותף, כל אחד עבד לעצמו בהספק גדול יותר, והעבודה התקדמה. כאשר גמרנו כעבור מספר שבועות את הקילומטר הראשון של הכביש, החליטה הנהלת העבודה לחוג את המאורע בנשף מיוחד... ליל שבת, ליל ירח נהדר. מחיפה באו אורחים, הפועלים המעטים שהיו בעיר והבורגנים המעטים איתם. בתקופה ההיא נחשב ל'בון טון' להתערב בפועלים ולהתקרב אליהם. מהגליל באו גם כמה מוותיקי העלייה השנייה, גם א"ד גורדון היה בין הבאים, בא אפילו מנהל המשרד הממשלתי לעבודת ציבוריות – הגנרל גרנד. בעגלה רתומה לפרדות, ששימשה כרגיל להובלת מים – הובאה חבית יין, ואנו, חניכי “השומר הצעיר” שחונכנו על התנזרות מיין ומעישון, שתינו בפעם הראשונה יין... הנשף נמשך עד אור הבוקר.

על תנאי החיים של הגדוד כתב חושי:

האוהלים הפנימיים ללא שוליים, הרוח שורקת והגשם דולף. בלילות קר, המטבח וחדר האוכל הותקנו באוהל מרובע שאף הוא פתוח לרוח, הרוח מכבה את הפרימוסים, האוכל ספוג עשן... המזון מורכב בעיקרו משימורים, שיירי הצבא הבריטי אותם מספק "המשביר". רבים חולים בצהבת. מסביב למחנה ביצות, היתושים מזמזמים, רבים חולי קדחת ורופא אין.... אף על פי כן היה מצב הרוח מרומם, היינו יוצאים לעבודה בשירה ושבים ממנה בשירה.

קופת פועלי ארץ ישראל קיבלו חוזה לפריקת פחמים. חושי וחברי הקבוצה שלו התנדבו לעבוד בפריקת הפחם – עבודה קשה, מאחר שהפחם שהיה בתפזורת כיסה את העובדים באבקה וגרם לדלקות עיניים.

בדצמבר 1920 שלח "גדוד שומריה" שני צירים, אחד מהם חושי, בשם "השומר הצעיר", לוועידה הכללית הראשונה של פועלי ארץ ישראל. בסיומה של הוועידה הוחלט על הקמתה של הסתדרות כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל היא ההסתדרות, וכך כתב חושי:

קבוצתנו, שבמשך כמה חודשים גדלה מ-18 חברים למחנה בן 110 בחורות ובחורים והפכה ל"גדוד שומריה", שלחה שני צירים לוועידה כללית הראשונה של פועלי ארץ ישראל. שליחי המפלגות ביקרו במחנה, הסבירו את עמדותיהם, כל אחד מהם השתדל לרכוש את ליבנו ולהשפיע על "הנוער הרומנטי". אך אנו נשארנו עצמאיים. "אנו הולכים לוועידה" משמעו כפשוטו: הולכים שני הצירים של גדוד "השומר הצעיר" ואיתם יותר ממחצית חברי הגדוד. אולם המכונות של בית הספר למלאכה שליד הטכניון הומה אדם. ותיקים, פועלי הגליל, חברי שתי המפלגות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה", צעירים חלוצים, אנשי "השומר הצעיר", "גדוד העבודה", "החלוץ" – כולם נפגשים יחד. באולם המקושט בירק נפתחת הוועידה הכללית הראשונה של פועלי ארץ ישראל. לכולנו הייתה הרגשת קדושה, כזו שאופפת יהודים אדוקים בליל "כל נדרי". למחרת עברה הוועידה לבית הספר העממי שברחוב ההר... הולך ומתקרב ליל הנעילה. בעיני הצירים, צעירים כוותיקים, מתעוררות הציפייה, החרדה והאמונה כי יקום הנס הגדול של איחוד כל פועלי ארץ ישראל... וכאשר יושב ראש הוועדה המתמדת מציע סוף סוף את ההצעה, "ועידת פועלי ארץ ישראל יוצרת הסתדרות כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" פורץ רעם של מחיאות כפיים המקיף את כולם בלי יוצא מהכלל.

ב-1921 עברו חברי הקבוצה לנהלל, וסללו את כביש הגישה ליישוב וכן עבדו בייבוש וניקוז הביצות סביב נהלל. חושי דרש בשם הקבוצה שיתנו לה אדמה ויאפשרו לה להקים יישוב בעמק יזרעאל, וב-1922 נענתה הדרישה וחושי היה ממקימי קיבוץ בית אלפא.

לאחר הקמת קיבוץ בית אלפא יצא חושי עם מאיר יערי לפולין, לגייס כספים עבור הקרן הקיימת לישראל. כמו כן עברו בסניפי השומר הצעיר שבפולין ובמחנות הקיץ של התנועה כדי לעודד את הנוער לעלות לארץ ישראל. ב-1924 הגיעו חושי ויערי לדנציג, שם השתתפו בשתי ועידות עולמיות של הנוער הציוני: ועידת "השומר הצעיר" וועידת "ברית הנוער" (בה נכח גם דוד בן-גוריון). בוועידת השומר הצעיר נבחר חושי להנהגה העליונה של תנועת "השומר הצעיר" העולמית. בוועידת הנוער הוא נבחר לוועד הפועל של ברית הנוער.

בכל משך שליחותו התכתב חושי עם אהובתו, חנה, שנותרה בבית אלפא, וכך כתב לה באחד ממכתביו:

בלבוב חיכתה לי הפתעה נעימה יוצאת מן הכלל. הגעתי ללשכת הקרן הקיימת ושם מסרו לי שני מכתבים ממך. התחלתי לקרוא בהם וכה גדולה הייתה התרגשותי, עד כי לא יכולתי לשלוט בעצמי. האנשים בלשכת הקרן הקיימת הביטו עלי בהשתוממות בשעה שדמעות זלגו מעיני.

במהלך שליחותו הגיע חושי לטורקה, ושם שכנע את משפחתו לעלות לארץ ישראל; בפברואר 1925 עלתה המשפחה לארץ.

לאחר שהתיישבה משפחתו של חושי בחיפה, הוא לקח בשנת 1925 חופשה מהקיבוץ על מנת לסייע למשפחה להתאקלם בעיר, ויזם הקמת מסעדה שבה יעבדו בני המשפחה וממנה יתפרנסו. בהיותו בחיפה המשיך בפעילותו הציבורית. ב-19 באפריל 1925 יזם פגישה של נציגי הקיבוצים שהייתה להם זיקה לתנועות הנוער בגולה. באפריל 1926 החל לעבוד בהסתדרות בחיפה וכן הפך לפעיל מרכזי במפלגת אחדות העבודה ומאוחר יותר במפא"י.

בעקבות הצלחתו בשליחותו הקודמת, הציעה לו ההנהלה הציונית לצאת לשליחות נוספת בפולין. הפעם התעקש חושי שחברתו חנה תבוא עמו. חברי הקיבוץ העלו ביקורת נגד הנסיעה שלו ושל חנה. וכך כתב לה:

חנוש יקרה שלי. אתמול בלילה שבתי מירושלים. התחלתי שם בסידור הדרכיה בשביל שנינו. מסרתי את הדרכיה הקודמת שלי ותמונות של שנינו... החלטתי לנסוע ויהי מה... יש לי מעט מאוד כסף וכמעט לא נוכל לקנות כלום. אני אסע במכנסים קרועות אבל כל זה לא חשוב. לאנשים המתרעמים בקיבוץ תסבירי, אם תרצי, כי לא יכולתי אחרת להחליט. אני מוכרח לשאת באחריות שהטילו עלי אנשים.

הקשר בין אבא לחנה החל עוד בטורקה (על אף התנגדותו של אביה של חנה). כאשר החליט אבא לעלות לארץ הוא שכנע את חנה בת ה-17 (שהייתה צעירה ממנו בחמש שנים) לעלות עמו. לאחר עליית משפחתו לארץ החליטו להתחתן, ובל"ג בעומר תרפ"ו (1926) השיא אותם רב העיר חיפה – הרב יהושע קניאל. ב-29 במרץ 1927 נולדה בתם, רות. חנה התגוררה עדיין בבית אלפא, ואילו אבא המשיך לסייע למשפחתו בהפעלת המסעדה בחיפה וכן היה פעיל בהסתדרות. ביוני 1927 עברה חנה לגור עמו בחיפה. בספטמבר 1930 נולד לחנה ולאבא חושי בנם הראשון, גדי, אשר נהרג שנה לאחר מכן, ב-12 בינואר 1932, בתאונה. שנה לאחר מכן נולד הבן דן.

בתפקידו הראשון בהסתדרות החליף חושי את יעקב רזילי, שנכשל בטיפול בעימותים בין הסוורים הוותיקים בנמל לבין העולים החדשים שנשלחו על ידי ההסתדרות לעבוד בנמל. לאחר מאמצים רבים שכנע את ראשי הסוורים לחתום על הסכם עם ההסתדרות.

בסוף שנות ה-20 נקלע מטבח הפועלים שהוקם על ידי ליפקה ליבשיץ לקשיים כספיים בגלל המשבר הכלכלי, ומפני שליבשיץ לא היה יכול לשאת מראה פועל עברי רעב והאכילם ללא תשלום. בתחילת שנות ה-30 פשט רגל. חושי, שהבין את המשמעות הפוליטית של בסיס כוח הנשען על מקום המספק ארוחות לאלפי אנשים ביום (בשיאו הסעיד מטבח הפועלים החיפאי 8,000 איש ליום), והבין במסעדנות, שכנע את ליבשיץ לפנות להסתדרות ולהפוך את מטבח הפועלים לחברת בת של חברת העובדים.

בשנת 1932 נבחר אבא חושי לתפקיד מזכיר מועצת פועלי חיפה (תפקיד שאותו מילא עד שנת 1950). הוא האמין שעל מועצת הפועלים לקיים קשר עם כל פועל ופועלת המתגוררים בתחום השיפוט של המועצה (דהיינו בתחום העיר חיפה), ודאג שבכל מקום עבודה יוקמו ועדי עובדים (במקומות העבודה הקטנים נבחרו "נאמנים"), אשר דאגו לקשר בין פועלי מקום העבודה לבין ההסתדרות. פעולותיו של אבא הביאו לגידול רב במספר הפועלים בארגונים השונים.

בשנת 1934 נעשה ניסיון מצד קבלנים עבריים בעיר להעסיק פועלים ערבים שהיו זולים יותר ולא פועלים עבריים. ההסתדרות הגיבה בשביתות פועלים ובמשמרות מחאה. שיא העימותים היה בבית בורובסקי – הקבלן העביר את הבנייה לפועלים ערבים בלבד, ולא "שריין" מקומות עבודה לפועלים יהודיים. בתגובה שלח חושי לבניין משמרות של פועלים, שהפריעו למהלך העבודה. הקבלן התלונן במשטרה והפועלים נאסרו, אולם חושי המשיך לשלוח פועלים שיפגינו. 684 ימים שמרו הפועלים בכניסה לאתר הבנייה, והשובתים השונים ישבו בסך הכול 2259 ימי מאסר. בסופו של המאבק נכנע הקבלן והתחייב להעסיק פועלים עבריים המאוגדים במועצת הפועלים.

בשל המשבר הכלכלי שהיה בארץ ישראל בשנות ה-30 דאג חושי למצבם של הפועלים המובטלים בעירו. כמזכיר מועצת הפועלים שכנע את חברי המועצה לקיים בעיר מנגנון הדואג למובטלים על ידי גיוס ימי עבודה במקומות העבודה וחלוקתם; משמעות הדבר הייתה שפועלים במקומות העבודה הקבועים ויתרו על עבודות מסוימות, והן ניתנו למובטלים. שיטות אלה היו שונות מהמקובל במועצות פועלים אחרות בארץ. בין היתר כפתה המועצה על פועלים צעירים ובעלי סיכויים גבוהים למצוא מקום עבודה חליפי לוותר על מקום עבודתם לטובת פועלים מבוגרים שאיבדו את מקום עבודתם.

אחת הפעולות הראשונות שיזם אבא חושי בחיפה הייתה הקמת ארגון הספורט "הפועל" בחיפה. הוא נעזר בחברי ארגון זה, שנקראו פלוגות הסדרן, על מנת לשמור על מוסדות ההסתדרות ועל ציות למוסדות ההסתדרות ולמועצת הפועלים. הוא תמך בקבוצת הכדורגל של הארגון בעיר, הפועל חיפה. חושי לקח חלק ביחסים המתוחים בין הפועל ומכבי בחיפה. הוא ביקר את מכבי על שהיא הולכת במסלול של מעבר לספורט מקצועני במקום להתרכז בספורט עממי בלבד. אולם באוגוסט 1927, כחבר מרכז הפועל, הוא חתם על הסכם שיתוף פעולה בין הפועל ומכבי.

עם הקמת נמל חיפה שכנע ברוך עוזיאל, יוצא סלוניקי שהתגורר בחיפה, את מועצת הפועלים להעלות פועלים סלוניקאים לחיפה, במטרה שמרבית פועלי הנמל יהיו פועלים עבריים. בעקבות פנייתו של עוזיאל נסע חושי לסלוניקי שביוון, והצליח לשכנע פועלי נמל יהודיים לעלות עם בני משפחותיהם ארצה. לאחר ביקורו בסלוניקי הוא כתב בדיווחו לוועד הפועל של ההסתדרות:

ישנם בסלוניקי כמה מאות פועלים העובדים בעבודות הנמל לסוגיהן. החל מסבלות פחמים, סוג עבודה אשר בארץ הערבים המקומיים אינם רגילים בה ומביאים לשם כך סודנים מפורט סעיד וגומר בסבלים המסוגלים לשאת על גבם 400 ק"ג... מבין אלה בחרתי כ-100 איש בשביל העבודות בחיפה. שוחחתי עם כל פועל לחוד, הסברתי לו הסבר היטב את כל הקשיים בחיי העבודה בנמל חיפה...

בעקבות הצלחתו נסע חושי לפולין והצליח להלהיב סבלים יהודיים לעלות לארץ ולעבוד בנמל. עלייתם של פועלי הנמל מסלוניקי הביאה להעברת רוב עבודות הנמל בחיפה לידי היהודים, ואפשרה את הפעלת הנמל והמשך הייצוא של התוצרת היהודית בארץ בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. ב-1 במאי 1936 משהיה חשש שהפועלים הערביים ישביתו את הנמל, הורה חושי שהפועלים יעבדו באחד במאי על אף היותו חג הפועלים, ונמנעה השבתה של הנמל. ב-8 באוגוסט 1936 הפסיקו הפועלים הערביים לבוא לעבודה בנמל, והנמל הופעל על ידי פועלים יהודיים בלבד במשך מספר חודשים.

ב-29 בדצמבר 1938, תוך כדי הטענת פרי הדר על האונייה הגרמנית "במברג" בנמל חיפה, אמר הקצין השני באונייה לאחראי על הטענת הפרי כי "ליהודים אין כל מקום בעולם, אפילו לא בקוטב הצפוני, ... הדרך היחידה היא לשלוח את כל היהודים 'לעולם השני'". הפועלים היהודיים ששמעו את דבריו העבירו את הדברים ליתר הפועלים בנמל, ובהמשך הודיעו אלה על האירוע למזכירת מועצת פועלי חיפה והוחלט להשבית את העבודה. נציגי מועצת פועלי חיפה הורו גם לפועלים הערביים בנמל להפסיק לעבוד, ונמל חיפה הושבת. אבא חושי הודיע לדב הוז, ראש המחלקה המדינית בסוכנות, על ההחלטה שלא להמשיך ולטעון אוניות גרמניות בנמל חיפה. דוד הכהן הודיע לו על התנגדותו למהלך, מאחר שלא התקבל על ידי מוסדות היישוב הרשמיים, אולם הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית אישר את המהלך.

למחרת, ב-30 בדצמבר פנה קונסול גרמניה בעיר לבאי-כוח התאחדות עולי גרמניה בחיפה וביקש מהם שישפיעו על חושי לחדש את הטעינה. הקונסול הגרמני הודע שהקצין השני הגרמני יתנצל וייענש, אולם אבא חושי הודיע כי לא תחודש הטענת אוניות גרמניות בנמל, והאונייה הפליגה לגרמניה ריקה.

על מנת לא לפגוע באינטרסים של היישוב היהודי בארץ, פנה חושי באותו יום ל"מרכז פרי הדר יפו" בבקשה למצוא אוניות חלופיות למשלוח פרי ההדר לאירופה, וכתב להם:

אין אנו רוצים לגרום לכם הפסדים ועל כן אנו נותנים אפשרות וזמן לסדר את הדבר. אין ביכולתנו להתגבר על רגשותינו ורגשות הפועלים ולהמשיך בטעינת אוניות גרמניות.

בשנת 1927 התקיימה הוועידה השלישית של ההסתדרות, ובה הוחלט לעודד את שיתוף הפעולה בין הפועלים היהודים והערביים ולהקים לצורך זה את ברית פועלי ארץ ישראל. חושי היה פעיל בסניף החיפאי של ברית זו, וסייע לפועלים הערביים בעיר לשבות על מנת להעלות את שכרם ולשפר את תנאיהם. מועצת פועלי חיפה עזרה להצלחת השביתות, הפועלים היהודיים תרמו ימי עבודה על מנת לסייע לשובתים ומועצת הפועלים עזרה לשביתות במימון ובייעוץ משפטי, אולם הארגון הערבי המקביל להסתדרות – אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית – התנגדה לברית פועלי ארץ ישראל, ובכנס של אגודת הפועלים הערבית הוחלט שלא לשתף פעולה עם ברית זו.

במהלך פעולותיו קשר חושי קשרי ידידות עם ערבים, דרוזים ובני עדות אחרות המתגוררים בחיפה ובקרבתה.

כמו כן פעל אבא חושי לשם יצירת קשרים עם הדרוזים בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון. הוא ביקר פעמיים בהר הדרוזים, בשנת 1937 ובאוגוסט 1938, ויצר קשרים ידידותיים עם מנהיג הדרוזים סולטאן אל-אטרש (שהנהיג את המרד נגד הצרפתים בסוריה). יחד עם יצחק בן-צבי (לימים נשיא מדינת ישראל) הגיע חושי לסיכום עם סולטאן אל-אטרש על שיתוף פעולה בין הדרוזים ובין היהודים. מסופר שהשייח' הדרוזי, חסן אבו רוקן, הסתיר את חושי בבית דרוזי מפני הבריטים למשך שלושה ימים, הלבישו בלבוש אישה דרוזית והבריח אותו מעספיא להר הדרוזים, שם התארח בבית משפחת אל-אטרש. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התקשרו איתו דרוזים מהר הכרמל, שסבלו מידי הכנופיות הערביות, וסוכם על שיתוף פעולה ביניהם לבין "ההגנה".

באוגוסט 1939 התארח לסעודה חגיגית בכפר עראבה (נפת ג'נין) בהזמנת ראשי "חבורות השלום" שלחמו במורדים בזמן המרד הערבי הגדול.

בשל מעמד ההסתדרות בחיפה והכוח הרב שהיה לה בקרב תושבי העיר, אירעו חיכוכים בין פלוגות הפועל לבין "ההגנה". 'פלוגות הסדרן' אבטחו בחיפה את מוסדות ההסתדרות ואת מנהיגיה, בייחוד כאשר היו חיכוכים בין ההסתדרות ומפלגות הפועלים לבין התנועה הרוויזיוניסטית וצעירי בית"ר. תפקיד זה שמילאו פלוגות הסדרן בחיפה חפף למעשה את תפקידי "ההגנה", שנועדה להגן על מוסדות היישוב הציוניים. אבא חושי הציע שפלוגות הסדרן יתקבלו בשלמותן, על מפקדיהן, ל"הגנה", אולם הנהגת "ההגנה" לא אהבה הצעה זו. בעקבות תפיסת אניית המעפילים "אנצו סרני", ועליה 908 מעפילים, והבאתה לנמל חיפה בלילה ה-18 בינואר 1946, חששה "ההגנה" כי המעפילים יוחזרו לאיטליה. בהתערבותו של חושי ובעזרת קשריו, הסכימו הבריטים שהמעפילים יועברו לעתלית ושם יישארו במחנה המעפילים עד שיימצאו עבורם רישיונות עלייה. בעקבות אירוע זה גבר שיתוף הפעולה בין אבא חושי ל"הגנה" לזמן קצר, אולם עם מינויו של משה זליצקי למפקד מחוז חיפה של "ההגנה" שוב הורעו היחסים בין ארגון "ההגנה" למועצת פועלי חיפה.

בשנת 1946, לאחר ליל הגשרים, בו חיבלו יחידות הפלמ"ח באחד עשר גשרים שחיברו את ארץ ישראל עם מדינות הסביבה, החליטו הבריטים בשבת השחורה (29 ביוני 1946) לאסור את מנהיגי היישוב. אבא חושי, חבר ועדת המצב בחיפה, נכלל ברשימת המועמדים למעצר, אולם מאחר שתכנן לנאום בפני פועלים בנתניה באותו היום, שהה בפנסיון בנתניה והבריטים לא הצליחו למוצאו. מששמע על המעצרים הצליח להתחבא בבית הבראה של קופת חולים, ומאוחר יותר הסתתר במקומות מסתור נוספים ובהם פנסיון בודנהיימר ובתי חברים בחיפה. לאחר שחרור עצורי "השבת השחורה", ב-6 בנובמבר 1946, חזר לפעילותו הציבורית הגלויה.

גם במלחמת העצמאות שמרו כל העת כפרים דרוזים, בהם עספיא ודלית אל-כרמל שליד חיפה, על השקט ועל שיתוף הפעולה עם אבא חושי ו"ההגנה". למרות הקשרים של חושי (ושל אחרים, כמו דב הוז) עם הדרוזים, ובניגוד לעמדתו של מנהיג הדרוזים סולטאן אל אטרש, פעל גדוד דרוזי מסוריה בתחילת מלחמת העצמאות נגד קיבוץ רמת יוחנן; אולם לאחר מכן התפרק הגדוד, והדרוזים (לרבות חלק מקציני הגדוד שמסוריה) הצטרפו כלוחמים לצד "ההגנה".

עד לכיבוש העיר התחתית על ידי "ההגנה" דאגה "ועדת המצב" של חיפה בהשתתפות חושי לשיכון הפליטים היהודיים אשר נטשו את בתיהם בעיר התחתית, ולהקמת חומות מגן ברחובות שגבלו בשכונות הערביות.

ביום הקרב על שחרור חיפה נפצע חושי ברגלו בעת שבא לערוך ביקור בבניין הדואר המרכזי, שבו התכוון לפגוש את הפועלים הערביים ולשכנעם להמשיך לשתף פעולה על מנת לשמור את הקשר הטלפוני בין העיר חיפה לבין שאר חלקי הארץ. הוא אושפז בבית חולים "בתר" בהדר הכרמל.

ביומנו מיום 26 באפריל 1948 כתב דוד בן-גוריון:

משלחת של אנשי חיפה... מתאוננים שההגנה השתלטה על המוסדות היהודיים. המפקד ממנה אנשים לתפקידים אזרחיים... כל הסידורים נעשו בלי מגע עם ועדת המצב ועם אבא חושי. הבטחתי לסדר הדברים במשך ימים אחדים.

ב-1 במאי 1948 הגיע בן-גוריון לחיפה, וביקר אצל אבא חושי בבית החולים. חושי אמנם לא התמנה למושל, אולם המשיך לנהל את ענייני העיר באמצעות מועצת הפועלים כפי שהדבר היה בטרם שחרור העיר, ובפועל בן-גוריון התייחס אליו כמושל העיר. כך היה, לדוגמה, כאשר נדרשה חיפה לסייע בארגון השיירות לירושלים הנצורה, וב-7 במאי 1948 כתב בן-גוריון לחושי:

למרכז ועדת המצב, החבר אבא חושי, חיפה. הכרחי לגייס מיד מהקואופרטיבים ומהחברות בחיפה 70–80 נהגים טובים בשביל שיירות מזון לירושלים...

זאת, אף שחושי לא היה מרכז ועדת המצב.

מקור העוינות של איסר בארי ראש שירותי המודיעין (הש"י) נגד חושי היה אירוע משנת 1947, כאשר החוליה לחבלה ימית רצתה לפוצץ סירות של המשטרה הבריטית שעגנו בנמל חיפה וטמנה מוקשים בבטן המשחתות הבריטיות. חושי שלל את הפעולה, משום שחשש שתגרום נזק למעמד היהודים בחיפה ומשום שהיה לו הסדר עם ראש המשטרה הבריטית, אשר הרשה לו לנהל את העיר היהודית בתמורה לשמירה על שקט. כתוצאה מהמידע נמצא המוקש ופורק.

ב-12 במאי 1948 נעצר ג'ול (יהודה) אמסטר בידי הש"י. אמסטר שעלה מפולין בשנת 1920 והפך עם השנים לבעל חברת מוניות ואיש עסקים חיפני, היה לידיד של אבא חושי. לאחר מעצרו פנו עורכי הדין של משפחתו ללוי אשכול, שהיה עוזרו של דוד בן-גוריון במשרד הביטחון, ואל התובע הכללי של צה"ל, בבקשה לברר היכן אמסטר. בדיקות שערך אשכול העלו שאמסטר נחקר על ידי הש"י בעקבות חשדות שלפיהם קיים חושי קשרים קרובים מדי עם הבריטים, ואף חשדות לפיהם העביר לבריטים תוכניות של נתיבי ספינות מעפילים. כנגד אמסטר עצמו נטען שבזז אוצרות כסף שהשאירו ערביי חיפה שעזבו את העיר במלחמת העצמאות. איסר בארי היה סבור כי יש אמת בהאשמות נגד אמסטר ויש להמשיך ולהחזיק אותו במעצר כדי לבדוק את קשריו של חושי לפרשה. בדיקה שערך התובע הכללי של צה"ל העלתה כי אין כל בסיס להאשמות נגד אמסטר והורה לשחררו ב-30 ביולי 1948. לאחר שחרורו התברר כי אנשי הש"י עינו את אמסטר – עקרו את שיניו ואת ציפורניו, כיבו עליו סיגריות – וכי עיקר העינויים היו בניסיון להכריח אותו לשקר ולטעון שחושי העביר מידע סודי לקצינים בריטיים. בסוף שנת 1964, החליטה ממשלת ישראל, בעקבות פנייה של אמסטר לראש הממשלה לוי אשכול, להעניק לו פיצויים בעד הסבל, העלבון והפגיעות בו בקשר עם מעצרו ומאסרו בחודש מאי 1948.

ביוני 1949 הציג בארי לבן-גוריון שתי האשמות נוספות נגד אבא חושי – האחת, שהסתיר מטען נשק שהיה מיועד להגיע לידי ההגנה, והשנייה, שבשבת השחורה הוזהר חושי מראש על ידי הבריטים ועל כן לא נמצא בחיפה. שתי טענות אלה נבדקו על ידי אפרים רייזנר, שמונה על ידי בן-גוריון למטרה זו, ושתיהן נמצאו שקריות.

בארי התעקש שיש להמשיך לחקור את מעשיו של חושי. הוא הציג בפני הרמטכ"ל, יעקב דורי, שני מברקים אשר לפי תוכנם היה חושי מודיע של הבריטים אשר שלטו בארץ לפני הקמת המדינה. הרמטכ"ל ביקש מראש שירותי המודיעין כי יעדכן בנושא את שר הביטחון וראש הממשלה, דוד בן-גוריון. בן-גוריון מינה את שאול אביגור, אשר כיהן אותה עת בתפקיד סגן שר הביטחון, לבדוק את החשד. הבירור העלה כי המברקים היו מזויפים. הם הוכנו על ידי סרן חיים יערי (ולדנר), מנהל המחלקה הטכנית של המודיעין. הוא עשה זאת לבקשת ראש שירותי המודיעין – בארי. בעקבות גילויים אלה המליץ הפרקליט הצבאי הראשי, אהרון חוטר ישי לרמטכ"ל, לפטר את בארי ולשלול את זכויותיו. בעקבות פרשת טוביאנסקי, בארי נשפט ונמצא אשם, וגזר דינו היה סילוקו מן הצבא.

בדיעבד הודו הן איסר בארי (במכתבו מיום 27 בנובמבר 1949 שנשלח לג'ול אמסטר) והן דוד הכהן כי לא היה כל ממש בחשדות נגד אמסטר ונגד חושי.

הקשר בין חיפה לחיל הים היה הדוק מאוד. אבא חושי הוזמן לאירועים שונים בחיל הים, וצוותי הפריגטות שחזרו ממבצע קולומבוס (הפלגה של אוניות השייטת הגדולה של חיל הים לארצות הברית ב-1951) ערכו מסדר בחצר העירייה.

חבר הכנסת

בשנת 1949 נערכו במדינת ישראל הבחירות הראשונות, שנועדו לבחור את האספה המכוננת שתכין עבור המדינה חוקה. בבחירות אלה נבחר אבא חושי מטעם מפא"י לכנסת הראשונה, שבה כיהן עד ראשית 1951, והשתתף בוועדת התקנון, בוועדת הפנים, בוועדת הכלכלה ובוועדת הכספים. ב-14 בינואר 1951 הוא נבחר לראשות עיריית חיפה ועל כן התפטר מתפקידו כחבר הכנסת (על אף שהחוק באותה עת לא חייבו לכך), מאחר שסבור היה שאין זה ראוי לכהן בשני התפקידים גם יחד, וכי עליו להיות פנוי כולו לניהול העיר.

אבא חושי כיהן כראש עיריית חיפה משנת 1951 ועד לפטירתו בשנת 1969. במהלך כהונתו פעל רבות לשינוי פני העיר חיפה: הקים את הכרמלית, את תיאטרון חיפה ואת אוניברסיטת חיפה. בעקבות מעמדו החזק בעיר רכש לעצמו אויבים רבים, ובהם אורי אבנרי, שפרסם סדרת מאמרים בשבועון "העולם הזה", שבהם תקף את השחיתויות הרבות שבהן היה מעורב חושי לטענת העיתון. בדיקות שנעשו מאוחר יותר על ידי רשויות ביקורת העלו שבטענות לא היה כל ממש. אבנרי יצר את הכינוי של חיפה באותה עת – "חושיסטן". מבקר המדינה שבדק, לבקשת אבא חושי, את טענות אבנרי קבע מפורשות בדו"ח מיום 19 במאי 1955 כי אין שחיתות בעיריית חיפה.

צעדו הראשון של חושי כראש העיר, בישיבת העירייה שנערכה ב-22 בינואר 1951, היה לקבוע כי ישיבות מועצת העירייה ייערכו בדלתיים פתוחות, וזאת על מנת שכל הדיונים יהיו פומביים. עד החלטה זו היו כל ישיבות העירייה נערכות בדלתיים סגורות. כמו כן הורה באותה ישיבה כי צבע הרקע של סמל העיר חיפה, שהיה צהוב עד אותה עת, ישונה לכחול. לדבריו, הצבע הצהוב מסמל את הגטאות, ואילו הצבע הכחול מסמל את הקוממיות הישראלית.

בישיבת הנהלת העירייה שנערכה ב-31 באוקטובר 1951 הציע אבא חושי (בעקבות רעיון של אשתו, חנה חושי):

מתוך מגמה לשנות במידת מה את המצב החברתי ביישוב ולרומם את מצב הרוח בעיר עלה בדעתי לערך אימפרזה נאה שתתבטא ב"יום האם". התייעצתי לשם זה עם חוגים שונים וארגוני נשים, מחנכים, מנהלי בתי ספר וכו'. כוונתי היא שנקבע יום מסוים בשנה, למשל: יום חנה ושבעת ילדיה, שישמש "יום האם". באותו יום ישותפו הבנים והגברים בהנהלת משק הבית ויגישו מתנות לאימהות... כציר מרכזי תשמש חנוכת גן ציבור בהר הכרמל שיקרא גן האם. האמהות תטענה באותו יום עצים, ובערב יתקיימו בכל רחבי העיר מסיבות ונשפים.

אגדה אורבנית בחיפה מספרת שיום האם נקבע ביום השני של חנוכה משום שזהו יום הולדת של ליבה, אמו של אבא חושי.

על אף דרישות המפלגות הדתיות בחיפה לשמירת השבת ולהפסקת התחבורה הציבורית בשבת, ועל אף העובדה שחושי הכיר בחשיבות מתן שירותי הדת על ידי העירייה לאוכלוסייה הדתית, הוא התעקש כי אין לפגוע באורח חייהם של תושבי העיר החילונים בגין כפייה דתית. בלחצו של חושי הגיעו המפלגות השונות במועצת העיר לפשרה, לפיה חלק מקווי התחבורה הציבורית (הנוסעים לחופי הרחצה) ימשיכו לפעול בשבתות. בדיון בשאלת פתיחת תחנות דלק בחיפה, הוסכם כי התחנה המצויה בשטח שבו מתגוררת אוכלוסייה דתית תישאר סגורה, ואילו יתרת התחנות יפעלו (ויתופעלו על ידי עובדים לא יהודים). מאבקים רבים בנושאי דת התקיימו בתקופתו. סגנו מטעם מפלגת פא"י ח"כ יעקב כ"ץ קיים הפגנות רבות בעיר למען סגירת הכרמלית לתנועה בשבת. אולם למרות החיכוכים הרבים בינו לבין המפלגות הדתיות דאג תמיד לשמור על קשר עם המיעוט הדתי בחיפה. בשנותיה הראשונות של המדינה ביקשו גורמים בעיריית חיפה להתיר מכירת בשר חזיר בחיפה. משלחת רבנים בראשות הרב יהושע חנן טורצ'ין נפגשה עם אבא חושי שטען שלמרות שגם אביו התנזר מבשר דבר אחר, יש לאפשר לתושבים הלא יהודיים לקנות את מה שהם רוצים, ובפרט שחביריו למפלגה דורשים ממנו להתיר זאת. הרב טורצ'ן הצליח לשכנע את אבא חושי כי חובות האדם למקום קודמים לחובותיו לחברה כמאמר הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" ובעקבות כך הסיר אבא חושי את ההצעה מסדר היום.

אחת ההצעות שהעלה אבא חושי בפני הנהלת העירייה הייתה למשוך אנשי רוח סופרים משוררים ואמנים לבוא ולחיות בחיפה. חושי היה סבור שתפקיד העירייה ותפקידו של העומד בראשה הוא לא רק לדאוג לניקיון הרחובות ולגינון, אלא גם לחיי החברה והתרבות של תושבי העיר.

מקורו של הרעיון בפגישה שערך עם המשורר ש. שלום, שסיפר לו שסופרים ומשוררים מגיעים לעיתים עד פת לחם, ואף מתקשים במציאת מקום מגורים ראוי. ש. שלום עצמו אמר כי יעבור לגור בחיפה אם יעמידו לרשותו דירת חדר. חושי העביר במועצת העירייה תקציב עבור רכישת דירת חדר עבור המשורר, ובהמשך יצר קשר עם אגודות הסופרים, וב-22 ביולי 1953 נערכה הנחת אבן הפינה של "בית הסופרים", שנועד להכיל דירות מגורים עבור סופרים. מאחר שסופרים רבים רצו להתגורר בבית זה, ורבים פנו ו"המליצו" על סופרים (בין היתר נשלחו אליו מכתבים מאשת נשיא המדינה רחל ינאית בן-צבי אשר פנתה אליו בבקשה לשכן את אחד הסופרים), החליט חושי להקים ועדה במסגרת מחלקת התרבות של העירייה, אשר תיקבע מי ישוכן בבית הסופרים ומי ישוכן בדירות אחרות. העיקרון המרכזי שעמד בבסיס חלוקת הדירות היה שסופרים ומשוררים במצב כלכלי קשה, ושאינם בעלי דירה אחרת, יוכלו לקבל דירה. בין הסופרים שקיבלו דירה היו יעקב אורלנד, גרשון שופמן, יהודה בורלא, אברהם קריב, ש. שלום, ושמשון מלצר. בית הסופרים היה ברחוב חנה סנש בחיפה. בשנת 1965 התרשם אבא חושי מיצירתו של הצייר צבי ברגר, יליד העיר, הזמינו לחזור לחיפה והעמיד לרשותו סטודיו רחב ידיים ומואר בקרבת מקום מגוריו.

אבא חושי האמין כי עיר בלי תזמורת כלי נשיפה אינה יכולה לקרוא לעצמה עיר – וזאת אולי משום שאף בעיירה בה נולד, טורקה, הייתה תזמורת כלי נשיפה. עם כניסתו לתפקיד יזם את הקמת תזמורת הנוער העירונית. התזמורת הלכה וגדלה, ב-1959 כללה כ-700 בני נוער, והייתה לתזמורת הנוער הגדולה ביותר בארץ – התזמורת העירונית יכלה להפעיל בו זמנית 5 תזמורות מלאות ו-15 הרכבים.

עם בחירתו לראש עיר החליט אבא חושי להקים בעיר אוניברסיטה. היעדרה של אוניברסיטה בעיר הייתה בעיניו נושא של אפליה על בסיס סוציו-אקונומי – עשירי העיר היו יכולים לממן לבניהם מגורים בירושלים ולימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, ואילו לעניי העיר לא הייתה אפשרות לממן לילדיהם השכלה גבוהה. מועצת העיר התנגדה להקמת אוניברסיטה בעיר משיקולים תקציביים, וסברה שדי באוניברסיטה העברית בירושלים ובקיומו של הטכניון בחיפה. חושי החליט כי מימון הקמת האוניברסיטה יעשה על ידי איסוף תרומות בחו"ל, ופעל לאסוף תרומות אלה. הוא איתר שטח נרחב על הר הכרמל עבור האוניברסיטה, והחליט כי האדריכל שיבנה אותה יהיה אוסקר נימייר, שגלה מברזיל לפריז. נימייר הסכים, ותכנן את המבנה הראשי של האוניברסיטה (על אף מורת רוחם של אדריכלים ישראליים, שהתנגדו לתכנון המבנה על ידי אדריכל זר). ב-21 באוקטובר 1965 נערך טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה, וחושי נאם בפני הנוכחים:

מסורת היא בעירנו שלא להרבות בטקסי הנחת אבן פינה, ומעדיפים אנו את הברכה על המוגמר. מוסד זה להשכלה גבוהה בעירנו המוקם עתה הוא גולת הכותרת של מפעל גדול רחב ידיים ורב קומות לחינוך ילדינו. במפעל זה עמלים אנו שנים רבות. השקענו בו מיטב מחשבתנו, מיטב מרצנו ומירב כספנו. הקימונו מאות מוסדות חינוך, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים לחינוך חקלאי, מקצועי ועיוני. עתה בהניחנו מסד למשכן האוניברסיטה אנו יוצקים את הטפחות למפעל החינוכי השלם ומכתירים אותו בכתר תורה.

ההחלטה על הקמת תיאטרון עירוני התקבלה עוד בתקופת המנדט הבריטי, ביוזמת ראש העיר שבתי לוי. אבא חושי התעקש שהתיאטרון העירוני צריך להיות באזור שבו נמצאו מרבית תושבי חיפה באותה עת – אזור הדר הכרמל. הוא התנגד לתוכניות לבנות את מבנה התיאטרון באזור מרכז הכרמל, או באזורים מרוחקים יותר ואמר: "אינני רוצה לבנות אקרופוליס, אני רוצה שאזרח יצא מדירתו וילך לתיאטרון ברגל".

ביוני 1961 החל לפעול התיאטרון העירוני. במסגרת הסטטוס קוו הדתי שבעיר הוסכם כי התיאטרון לא יציג בשבת. המפלגות הדתיות דרשו שלא ימכרו כרטיסים בשבת ואבא חושי הסכים רק שלא ימכרו כרטיסים בבניין התיאטרון עצמו בשבת.

בשנות ה-50 היו לעיר חיפה שלושה מרכזים: העיר התחתית, ששימשה מרכז העסקים; הדר הכרמל, ששימש אזור התרבות וההשכלה (הטכניון); ומרכז הכרמל, שהיה אזור המגורים העיקרי. הקמת הרכבת התחתית נועדה לקשר בין מרכזים אלה. ב-12 בפברואר 1956 אישרה מועצת העיר את הקמת הרכבת התחתית באמצעות החברה הצרפתית "דונקירקואז". טקס הנחת אבן הפינה נערך ב-13 ביולי 1956 בכיכר חמרה (בעקבות עבודת הקמת הכרמלית שונה שמה ל"כיכר פריז" לכבוד החברה הצרפתית). בשל קשיים טכניים התעכבו העבודות, אולם לאחר חציבה של 51,000 מטרים מעוקבים הושלמה הקמת הקו, וב-6 באוקטובר 1959 החלה הכרמלית לנסוע, בשעה 5:30 בבוקר, בלא טקס פתיחה רשמי, על מנת לאפשר לפועלים לנסוע לעבודתם כבר ביום ההפעלה הראשון.

אבא חושי נפטר מהתקף לב ביום שני, ה' בניסן תשכ"ט, 24 במרץ 1969, לאחר כמה ימים שבהם היה מאושפז בבית החולים רוטשילד שבחיפה. בהלוויתו נכחו נשיא המדינה זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר, רוב חברי הממשלה ובהם שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל וראשי חילות צה"ל וראשי ההסתדרות. כמו כן נכחו בהלוויה האלמנות מרים אשכול ורחל ינאית בן-צבי, וכן דוד בן-גוריון. בהלוויתו אמרה גולדה מאיר:

העם הזה, לא רק תושבי עירו, אבל העם בציון – עם ישראל, עם הנצח יזכור את הדרך הארוכה, החיים הארוכים הרבה למעלה מ-71 שנה שחי איש זה ורק במה שהוא עשה אפשר למצוא תנחומים.

בן-גוריון ספד לו ואמר:

הוא היה אחד האנשים המעטים שהבין אמת גדולה וחשובה: שאדם למען להצליח בעבודתו צריך להתרכז לעניין שהוטל עליו. לא שהוא התעניין אך ורק בחיפה. לא היה דבר בתנועת הפועלים ולא בענייני הארץ והעולם לא ביחסנו עם שכנינו, עם אזרחנו הערבים, הדרוזים והנוצרים אשר היה זר לו. אבל הוא ראה את תפקידו ותכליתו הוא בענייני העיר הזאת. אם כי היו בחיפה לפניו אישים חשובים, עסקנים וגם ראשי עיר, לא היה עוד איש בחיפה שהרבה לעשות כל כך הרבה בשביל הניקיון בעיר, בשביל הרווחה בעיר, בשביל דיור לזוגות צעירים, בשביל מחוסרי פרנסה, ובייחוד בשביל פועלי הנמל – כמו שעשה אבא חושי. לא היה עוד ראש עיר אחת אשר הזדהה במידה כזו עם עיר.

עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה, כתב על אבא חושי:

הוא היה מיתוס, שחותם עשייתו חרוט בדברי ימי חיפה. שנות כהונתו של אבא חושי מאופיינות בשילוב של חזון ועשייה.

אבא חושי השאיר אחריו את אשתו חנה, בתו רות לין (אשתו של אמנון לין, לימים חבר הכנסת) ובנו דן, וכן שישה נכדים: פרופ׳ שי לין, ד״ר רן לין, עו״ד ארנה לין, דפנה חושי-סביר תמר חושי-הדר ובן חושי.

כבר בשנת האבל נקרא על שמו רחוב בחיפה.

ראו גם פורטל חיפה