יצחק נבון

נבון נולד בירושלים למשפחה ספרדית-מזרחית והתחנך על ברכי הציונות. בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר ולאחר מכן לארגון צבאי לאומי. במהלך לימודיו התיכוניים עבר שינוי אידאולוגי ואימץ עמדות סוציאליסטיות. כשסיים את לימודיו התיכוניים השלים מהפך פוליטי-אישי והצטרף אל שורות ההגנה. עם הקמת המדינה נקרא לשמש דיפלומט בצירות ישראל באורוגוואי. המוניטין הדיפלומטי שצבר הוביל אותו לעבוד לצד שר החוץ משה שרת. בתקופה זו החל להתקרב לדוד בן-גוריון, ובילה במחיצתו כשלוש עשרה שנים, מ-1952 ועד התפטרותו הסופית של בן-גוריון ב-1963. לאחר מכן הצטרף למשרד החינוך כמנהל אגף התרבות והאמנות, ובמסגרת תפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות. ב-1964 נמנה עם מייסדי רפ"י, ושנה אחר כך נבחר מטעמה לכנסת השישית, שבה כיהן גם כסגן יו"ר הכנסת. במקביל לעבודתו כחבר הכנסת ניהל קריירה כמחזאי, וכתב בין היתר את המחזה "בוסתן ספרדי".

בין השנים 1978–1983 כיהן כנשיא מדינת ישראל, המזרחי הראשון שכיהן בתפקיד. במהלך כהונתו, הקדיש תשומת לב רבה לערביי ישראל, שם פעמיו אל עיירות הפיתוח והמושבים, וערך ביקור ממלכתי במצרים בהזמנתו של אנואר סאדאת, במסגרת מעורבותו בתהליך השלום הישראלי-מצרי.

ב-1984 החליט בצעד יוצא דופן לשוב לחיים הפוליטיים והתמודד בבחירות לכנסת האחת עשרה. לאחריהן מונה לשר החינוך והתרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך הקים את בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים ואת "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות בשכונות ובערי פיתוח". פעל להשגת חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, יזם מפגשים בין תלמידים יהודים לערבים, הנהיג את חובת הוראת השפה הערבית לתלמידים היהודים בבתי הספר הממלכתיים, יזם את מפעלות "סל תרבות" להקניית תרבות ואמנות לתלמידי ישראל, והכניס את לימודי מורשת של יהדות המזרח.

עד פטירתו המשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים והאריך ימים יותר מכל נשיא אחר במדינת ישראל.

אביו של יצחק נבון היה נצר למשפחת נבון מירושלים, מצאצאי משפחה יהודית-ספרדית ותיקה בירושלים (מ-1620), משפחת ברוך מזרחי, שעלה ארצה מטורקיה. רבי יצחק אליה נבון כתב בזיכרונותיו כי צאצאי משפחת נבון, בצוותא עם יהודים אחרים שהוגלו מספרד, השתקעו והקימו את ביתם בעיר ניקופול שבבולגריה וניהלו אחוזה שנקראה "אחוזת נבון". במחצית השנייה של המאה ה-17 נפל סכסוך בחצר נבון, ושלושת האחים שהרכיבו אותה החליטו לעזוב את ניקופול וללכת כל אחד לדרכו. האחד נסע לירושלים, השני לאדירנה שבטורקיה והשלישי לעיר שמולָה שבבולגריה. יצחק נבון היה צאצאו של רפאל עלי ובנו חנון, שנסעו לירושלים לאחר הסכסוך ב-1670. יוסף נבון, יוזם ובונה מסילת הרכבת יפו–ירושלים, הוא ממוצא טורקי ומצאצאיו של אפרים, יליד איסטנבול. רבי יצחק אליה נבון הוא מצאצאיהם של הנשארים באדירנה.

יוסף, אביו של יצחק נבון, היה מצד אמו צאצא של הרב המקובל חיים אבן עטר מסלא שבמרוקו. הוא ניהל בית תמחוי שפעל בירושלים, במימונו של הנדבן נתן שטראוס, וסיפק ארוחות ליהודים נזקקים בני כל העדות. אולם בשנות ה-30 של המאה ה-20, משפסק תקצוב בית התמחוי, עבר האב לעבוד בעיריית ירושלים, בבדיקת תוכניות בנייה.

אמו של יצחק נבון הייתה ממשפחה ספרדית יוצאת מרוקו שעלתה לארץ ישראל בשנת 1884. אביה, רבי יעקב בן-עטר, היה חסיד ומקובל, ואחיה היה העיתונאי חיים בן-עטר, עורך העיתונים "אל ליבראל" בספרדית ו"החרות" בעברית. ב-1902 השתדכו שתי המשפחות המכובדות באמצעות אירוסיה של מרים לבית בן-עטר, אמו של נבון, ליוסף נבון, אביו. סבו מצד אמו שהה אז בשליחות ארוכת-ימים בצפון אפריקה, בליסבון ובגיברלטר על מנת לגייס כספים לבניית בתי מחסה לדרי רחוב בשכונת מחנה ישראל. אמו של נבון בחרה שלא לחכות לשובו של אביה משליחותו בחוץ לארץ, והזוג נישא ב-1902 והשתקע ברחוב יפו. בירושלים ילדה אמו את תשעת ילדיה, בהם נבון. חמישה מהם הלכו לעולמם בגיל צעיר עקב מחלות (שכיום נחשבות קלות וניתנות לטיפול ולהחלמה מהירה).

ילדותו ונעוריו

נבון נולד ב-א' בניסן ה'תרפ"א. כאשר התקבל ללימודים ב"תיכון בית הכרם" (כיום: התיכון ליד האוניברסיטה), נשאל נבון לראשונה על תאריך לידתו הלועזי ואביו קבע בטעות שמדובר ב-19 באפריל 1921. רק שנים רבות לאחר מכן, זמן קצר לאחר בחירתו לנשיאות, התברר שתאריך לידתו הנכון הוא 9 באפריל 1921.

כשהיה בן שלוש, עקרה משפחתו לשכונת אהל משה, שם חיו שמונה שנים. ב-1927, כשנבון היה בגיל שש, הוא נלקח בידי אביו לבית המדרש "דורש ציון". בספר זיכרונותיו מספר נבון כי המורה המועדף עליו היה מורה לעברית בשם אדון גולדשטיין, אשר האהבה ביניהם הייתה הדדית. התלמידים האחרים בכיתתו החלו להקניטו, מתוך קנאה, ובעקבות כך ביקש נבון את רשות אביו לעזוב את בית המדרש בטענה כי אין מלמדים שם די אנגלית, שהייתה נחוצה בימי המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

בשנת 1932 עברה משפחת נבון להתגורר בשכנות לערבים בשייח' באדר באזור בנייני האומה דהיום. משפרצו מאורעות תרצ"ו ב-1936 עברה המשפחה לשכונת מקור ברוך, שם למד נבון בבית הספר תחכמוני במשך שנה אחת. בתחכמוני כתב נבון את יצירתו הראשונה שהופיעה בדפוס, בעיתון בית הספר. היצירה הייתה הספד על חיים נחמן ביאליק. כשנצטרך לעבור לבית ספר תיכון, הלך למבחני קבלה עבור "תיכון בית הכרם", שנחשב אז לתיכון יוקרתי.

חברותו במחנות העולים ובאצ"ל

בין שכניו של נבון בשכונת שייח' באדר נמנה עקיבא עצמון, איש תנועת המחנות העולים ולימים מפקד הגדנ"ע. ב-1937, בעידודו של עצמון, לקח נבון חלק בפעילות של מחנות העולים. אולם בחלוף הזמן לא הרגיש שייך לערכי ורוח התנועה ואף לא התחבר אל אנשיה, שחלק ניכר מהם היו "ילדי שמנת", בנים למשפחות מבוססות ואמידות, בניגוד לנבון. בעקבות זאת, הצטרף עם אחיו הבכור ויקטור לפעולות תנועת בית"ר, בה מצא נבון את מקומו ופגש בחבריו משכונת אהל משה. המפורסמים שבהם היו חיים קורפו ודוד הורן. ב-1937, בגיל 16, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, הצטרף נבון באופן טבעי אל "הארגון הימני", שקדם לאצ"ל.

נבון מספר כי בעת חברותו באצ"ל, נאחז קנאה בערבים. הוא צפה בהם עובדים את האדמה ונטועים איתן בחקלאות, בניגוד ליהודים, שאותם ראה כחנוונים. הוא האמין בכיבוש העבודה ובעקבות זאת החל לפתח עמדות יוניות, והתרחק מהאידאולוגיה של בית"ר. העמדות הסוציאליסטיות של נבון, שאותן לא הסתיר בארגון הנצי שהיה חבר בו, הכניסו אותו לא פעם לתסבוכות. ביום מן הימים, נקרא לתחנת המשטרה. משחשש כי נודע לרשויות החוק על חברותו באצ"ל, השמיד כל זכר לחברותו בתנועה. כשהגיע לתחנה הסתבר שנחשד בהצתת מועדון של השומר הצעיר. נבון חשד כי הטילו עליו את האשמה על רקע דעותיו. לאחר שמצא אליבי, הסתיים העניין בלא כלום. לקראת סוף לימודיו התיכוניים סיפר נבון למפקדו באצ"ל שדעתו אינה כאידאולוגית הימין. בארגון לא הקשו על עזיבתו, אך ארגנו עבורו טקס "גירוש וסילוק" במסווה של טקס עזיבה. בטקס צוו שאר המשתתפים לא להתחבר אליו, ולאחר מכן גירשו אותו מאולם בית הספר שפיצר, שבו נערך הטקס.

נבון סיים את לימודיו התיכוניים, ופנה לאוניברסיטה העברית בירושלים ללימודים אקדמיים. במקביל הוא השלים את המהפך הפוליטי-אישי כאשר הצטרף אל שורות ההגנה ולנוער העובד, שם לימד. תוך לימודיו באוניברסיטה, שב נבון לתיכון בית הכרם, אך הפעם כמחנך וכמורה לתנ"ך, ספרות וערבית. בשעות הערב לימד מקצועות שונים בבית הספר של הנוער העובד.

ב-1942 עבר נבון קורס מפקדי כיתות בקריית ענבים, אך בבחינת ניווט לילי בסיום הקורס, שנערכה על ידי יגאל ידין, הוא נכשל ובמקום להמשיך בפיקוד נשלח להתייצב בביתו של הביוכימאי אפרים קצ'לסקי. משימתו הראשונה הייתה לפזר אספה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בקולנוע אדיסון בעזרת שתי פצצות סירחון. בהמשך, נשלח נבון בידי מפקדו, זיאמה דיבון, להקים רשת הערכת מודיעין בלבנון בכיסוי של סטודנט הלומד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. מתוך הנחה שיקבלו אותו ללימודים באוניברסיטה בביירות, התפטר נבון מעבודתו בתיכון ליד האוניברסיטה. בארץ ישראל שהתה אז משלחת מטעם האוניברסיטה שבחנה בקשות של תלמידים פוטנציאליים, נבון ביקש להתקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטה בספרות ערבית, אולם המשלחת סירבה לבקשתו ונבון נשאר קירח מכאן ומכאן. הוא איבד את משרתו כמורה ומחנך ולימודיו הגבוהים נגדעו, אך בשנות הארבעים המוקדמות היה בוגר אוניברסיטה בפדגוגיה, תרבות האסלאם, השפה הערבית וספרות עברית. בימים אלו שמע נבון לראשונה את דוד בן-גוריון, שבעתיד יהיה איש סודו. לאחר שהאזין לנאום בן-גוריון בבית הספר למל, שבו קרא להיאבק בכל הכוח במדיניות הספר הלבן של ממשלת בריטניה ולהמשיך את העלייה לארץ ישראל, התקרב נבון לאישיות ולאידאולוגיה של בן-גוריון.

ראש המודיעין הערבי של ההגנה

ב-1946, כשמלאו לו 25 שנים, הוטל על נבון לשמש כראש המחלקה הערבית של הש"י בירושלים רבתי, שירות המודיעין והידיעות של ארגון ההגנה. האזור שעליו פיקד נבון השתרע מחברון בדרום עד רמאללה בצפון, ומיריחו במזרח עד לטרון במערב. נבון מילא תפקיד זה עד שנת 1948, ובכלל זה בזמן מלחמת העצמאות. המחלקה הערבית הייתה אחת משלוש מחלקות המודיעין של הש"י, לצד המחלקה האנגלית (בה שירתה אחותו של נבון, מזל, אולם הוא ידע על כך רק בדיעבד) והמחלקה היהודית. קודמו בתפקיד היה יעקב עיני.

עם הזמן הקים נבון יחידת מסתערבים. הוא עבר בכל יחידות ההגנה על מנת לחפש את הטובים ביותר להתחזות לערבים ולהיטמע באוכלוסייה הפלסטינית. לאחר שלבי מיון ארוכים, יחידת המסתערבים בפיקודו כללה שמונה אנשים. בכ"ט בנובמבר 1947, היום בו התקבלה באומות המאוחדות תוכנית החלוקה, התגורר נבון ברחוב הפלמ"ח בירושלים. עד לכ"ט בנובמבר הוא תפעל מודיעים ערבים מהימנים ביותר. אולם עם פרוץ הקרבות, שהתגלגלו למלחמת העצמאות, נסתם לחלוטין מאגר המידע שהגיע מידי המודיעים הערבים, מאחר שאלה חששו להגיע לפגישות עם היהודים. המחלקה הערבית בפיקודו של נבון התרכזה אז בהאזנה לאנשי מפתח בהנהגה הפלסטינית, כדוגמת אמין אל-חוסייני, ושידור תשדורות רדיו בשפה הערבית אל האויב, בעזרת אישים דוברי שפות ערביות, במסגרת לוחמה פסיכולוגית. בין השאר, הביא נבון את אליהו נאוי, דובר ערבית, לשכנע את הלוחמים הלבנונים והסורים בחוסר הטעם שבמאבקם.

בימים שלאחר קבלת תוכנית החלוקה פגש נבון לראשונה את דוד בן-גוריון פנים אל פנים. בעזרתו של יעקב ליסר, קצין מודיעין בהגנה, הצליח נבון להשיג הבטחה מהבריטים שתמורת תשלום יוסדר כי תחנת משטרת המנדט באבו גוש, שהייתה נקודה חשובה מבחינה צבאית על הדרך לירושלים, תימסר למדינה היהודית. הם פנו אל בן-גוריון, שהיה עדיין יושב ראש הסוכנות היהודית, כדי לבקש תקציב לכך, אולם בן-גוריון לא מסר תשובה, ומשטרת אבו גוש לא נרכשה אלא נכבשה.

עם ייסודו של משרד החוץ ב-1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, נקרא נבון להצטרף למחלקת המזרח התיכון של המשרד ובעקבות זאת עבר לתל אביב-יפו. לאחר זמן קצר, נענה להצעת אנשי שירות הידיעות לשעבר, יעקב שמעוני ועזרא דנין, שבקשו ממנו, כדובר לדינו הקרובה לשפה הספרדית, לכהן כמזכיר שני בצירות ישראל באורוגוואי. כאשר נודע דבר מינויו של נבון לנציג ישראל באורוגוואי, פנה אליו מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ, אלקנה גלי, וביקש שייצג שם גם את מערכת הביטחון הישראלית. גלי הסביר לו שבאמריקה הדרומית ריכוז לא מבוטל של ערבים, וביקש שיברר את יחסם לגבי ישראל והאם הם מתכננים לפעול נגדה. משימה מודיעינית נוספת שהטיל עליו גלי, הייתה לאסוף מידע על פושעי מלחמה נאצים, קרואטים-פשיסטים, בלגים-מלוכנים ומשתפי פעולה עם השלטון הנאצי שנמלטו לאמריקה הדרומית בתום מלחמת העולם השנייה.

בשלהי 1948, התארגן צוות הצירות הישראלית: הציר, יעקב צור ויועצו מרדכי שניאורסון, יהודית מלמד-ברגמן, ששימשה כמזכירה שנייה וכקונסול דיפלומטי ונבון, ששימש מזכיר שני. כשהגיעו למונטווידאו המתינו להם אלפי יהודים נרגשים בנמל, אשר צבאו סביב רכב השרד שהמתין להם וקראו קריאות ברוכים הבאים בעברית ובספרדית. מהנמל נסעו לבית המלון "פָּארקֶה הוטל", שם התגורר נבון במשך שהותו באורוגוואי.

מעבר לעבודה הדיפלומטית השגרתית, הוטל על נבון לבחון את האפשרות ליישב פליטים פלסטינים במושבות יהודיות ותיקות שהוקמו על ידי הברון מוריס הירש במדינות כמו ארגנטינה, שיתרוקנו עם עליית תושביהם לישראל. נבון בדק את הנושא וחיווה את דעתו כי "פתרון" זה חסר שחר.

נבון שימש כמזכיר שני בצירות הישראלית באורוגוואי מ-1949 עד 1950. מיד לאחר בואו לאורוגוואי, הבין נבון כי שפת הלדינו אותה הוא דובר אינה חופפת במידה רבה עם השפה הספרדית. לאור זאת, שכר מורה מקומי שלימד אותו ספרדית, ובמשך חודשים אחדים שקד על לימודים אלו. לאורך התקופה שבה למד ספרדית לא נשא דברים בפומבי, עד שהרגיש שהוא דובר היטב את השפה המקומית. את הרצאתו הראשונה בספרדית נשא בפני נשות ארגון ויצו בנושא "מגמות בספרות העברית החדשה". נבון עסק בהסברה ישראלית, מודיעין, במגעים עם הנוער היהודי, בעידוד עלייה לארץ ישראל, בנשיאת הרצאות ופיקוח על הקשר של הצירות עם משרד החוץ בירושלים.

עם כינון היחסים הדיפלומטיים עם ארגנטינה ב-1949, פעל נבון גם שם. צוות הצירות התבקש על ידי משרד החוץ בירושלים לארגן לנציג כלכלי מישראל פגישה אישית עם נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון. במהלך הפגישה הציע הנציג הכלכלי לפרון שישראל תמכור למדינתו תפוזים, שיניים תותבות ואף פרימוסים. פרון, ורעייתו אווה, פרצו בצחוק לנוכח ההצעה המגוחכת. פרון אולץ בידי רעייתו לקנות מהנציג את כל הצעותיו בעל כורחו - לאחר שהסכים לקנות מישראל תפוזים ושיניים תותבות, הורה פרון לבדוק האם אצל האינדיאנים בפרובינציית חוחוי, פרובינציה נידחת ופרימיטיבית, עדיין משתמשים בפרימוסים. ונבון, יחד עם אנשי הצירות שבאו עמו לארגנטינה, נחלו אכזבה בעקבות האירוע המביך.

בראשית 1951, לאחר שנתיים באמריקה הדרומית, שב נבון לישראל, אך המשיך לשמור על קשריו עם הקהילה היהודית באמריקה הדרומית. כמי שהיה בין הבודדים במשרד החוץ ששלט בשפה הספרדית, נשלח נבון לעיתים לשאת הרצאות בקהילות היהודיות שם. נבון נהג לדבר איתם על טיפוח הנחלת המורשת והתרבות היהודית, על חינוך עברי לילדיהם, על העלייה לארץ ישראל ועל הסכנות הקיומיות שבנישואי תערובת ביהדות. לאחר מספר חודשים שבהם שימש כפקיד במשרד החוץ, הציע לו מנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן לשמש כמזכירו של שר החוץ משה שרת. לצורך כך, שכר נבון, שלאחר שובו לישראל התגורר עם הוריו בירושלים, דירה בתל אביב-יפו, בה שכן משרד החוץ.

בימים שבהם כיהן נבון כמזכירו האישי של משה שרת, החלה להירקם ידידות ארוכת-הימים שלו עם בן-גוריון. ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיבל מבואנוס איירס ספר בספרדית "לָה וידָה אִי לָה פילוסופיה דֶה שפינוזה" (החיים והפילוסופיה של שפינוזה) מאת הפרופסור היהודי-ארגנטינאי ליאון דוכובנה. הוא חיפש מורה לספרדית, ומזכירו אפי עברון, הציע את נבון כמי שחזר זה עתה מאמריקה הדרומית ויודע את השפה.

עם התפטרותו של עברון מתפקידו, הציע בן-גוריון לנבון שיחליפו בתפקיד, ונבון עזב את לשכת שרת שבתל אביב למשרד ראש הממשלה שבירושלים והחל לשמש כמזכירו האישי של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון.

במהלך שנת 1952 שקע נבון בעבודתו במשרד ראש הממשלה. נדרש לו זמן לא מועט להתרגל לסדר העבודה אצל בן-גוריון, שבניגוד גמור לשרת, היה נוהג להעביר את זמנו בחשיבה והגייה בשקט ושלווה בחדרו ודחה עניינים דחופים, הן פרלמנטריים והן אישיים. נבון היה מתלווה למסעותיו של בן-גוריון ברחבי ישראל והיה לחלק ממעגל מצומצם שבו בטח בן-גוריון.

כל תקופת עבודתו של נבון לצד בן-גוריון, הן לפני פרישתו לשדה בוקר והן לאחר חזרתו לראשות ממשלת ישראל, עמדה בצלה של מערכת היחסים העכורה והסבוכה בינו לבין משה שרת, ה"בוס" הקודם של נבון. כאשר עלו נושאים שנויים במחלוקת לדיון על שולחן הממשלה, לעיתים היה שרת מגייס רוב נגד עמדת בן-גוריון, מתוך המפלגות האחרות בקואליציה ואפילו מתוך מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגתו שלו. כדי לרכך את המשבר, הציע נבון לבן-גוריון לזמן את שרי מפא"י לפני ישיבת הממשלה, לדון עמם בנושא ומה שיוחלט יחייב את כולם. בן-גוריון קיבל הצעה זו, וכך, בכל יום רביעי היו מתכנסים שרי המפלגה בפורום שאותו כינה נבון "פורום שרינו". בפורום היו מסכמים עמדה משותפת לקראת ישיבת הממשלה של יום ראשון, והמשיך להתכנס עוד שנים רבות. פורום שני שאת הקמתו יזם נבון, היה פורום "חברינו". נוסף על שרי מפא"י, השתתפו בו מזכיר ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, יושב ראש הסוכנות היהודית וראש הסיעה בכנסת. פורום זה התכנס לעיתים לא מזומנות, כאשר עלו לדיון נושאים שאינם נוגעים לענייני ממשלה בלבד, אלא שלהם השלכות גם על המפלגה, ההסתדרות, הכנסת או על יהדות התפוצות.

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה, שב נבון לתפקידו כמזכיר האישי של שרת, ובין השאר סייע לו בהקמת ממשלת ישראל החמישית שקיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. במאי 1954, נבון יצא לחופשת לימודים כדי לסיים את לימודיו הגבוהים באוניברסיטה העברית בירושלים. נבון גם רצה לשמור על נאמנותו לבן-גוריון ולא רצה לפגוע ביחסיו עמו, אם ימשיך לעבוד עם יריבו הגדול.

לאחר שבן-גוריון הביע ביולי 1954 תחזית קודרת בפני שרת ומנהיגי מפא"י לגבי ניסיונות להטיל "אפוטרופסות אמריקאית" על ישראל, החלו בכירי מפא"י ללחוץ על בן-גוריון לשוב לראשות הממשלה - מהלך שהובילו עוזריו הצעירים של בן-גוריון, ובהם נבון. לאחר הבחירות לכנסת השלישית, ביולי 1955, בן-גוריון שב לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון בממשלת ישראל השביעית שהושבעה בתחילת נובמבר 1955, ונבון נקרא שוב לשמש כמנהל לשכתו.

בזמן מלחמת סיני ב-1956, התגורר נבון בבית בן-גוריון שבתל אביב ובילה במחיצתו עד לתום המלחמה. לפני שישראל יצאה למלחמה, הקים נבון ועדת שידורים עליונה שפיקחה והנחתה את השידורים בערבית לערביי ישראל ולאזרחי מדינות ערב. במסגרת תפקידו כאחראי לשידורים ברדיו בערבית, סבר נבון כי ראוי שלגיבוי המלחמה השידורים יסבירו את הצד הישראלי. ב-1972 התפטר נבון מראשות ועדת שידורים זו.

במאי 1962, עם מעברו של מזכיר הממשלה, כתריאל כ"ץ למשרד החוץ, עלה שמו של נבון כמועמד מועדף להחליפו. אולם מינוי זה נתקל בהתנגדות של שותפות בקואליציה שלא רצו שמזכיר הממשלה יהיה איש כה מקורב לראש הממשלה, ולאחר מספר חודשים המינוי ירד מעל הפרק.

בשנת 1962 תואר במעריב תפקידו של נבון במילים אלו:

אחד מתפקידיו של יצחק נבון הוא — להתיר את העניבה, עניבת-החנק של אלף-אלפי עניינים: הוא המסננת האחרונה שלפני ראש הממשלה; הוא שקובע מי יזכה לפגישה עם בן גוריון וממילא, משפיע במידה לא מעטה של סדר־העבודה של ראש הממשלה, לפי סדר החשיבות של העניינים המובאים בפניו. נוסף לכך מטפל יצתק נבון — בעזרת צוות — בדואר של בן-גוריון — ההתכתבות המקיפה ביותר של אדם במדינת ישראל, בהתהשב במאות המכתבים המגיעים אליו, החל במכתבו של מקרה סוציאלי בעיירת-פיתוה וכלה במכתב אל ראש מדינה זרה.

עם התפטרות בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה באמצע 1963, סיים נבון את תפקידו כראש לשכתו. מחליפו של בן-גוריון, לוי אשכול, הציע לנבון להמשיך כראש לשכתו, אך נבון העדיף לעבור לתפקיד אחר. באותו זמן, בסוף יוני 1963, התחתן יצחק נבון עם אופירה ארז. זמן קצר לאחר מכן השתתף נבון בסמינר קיץ בן ארבעה ימים באוניברסיטת הרווארד בהנחייתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר.

נבון סירב להצעת שרת החוץ גולדה מאיר להיות שגריר ישראל במקסיקו, כמו גם להצעה לעמוד בראש מרכז ההסברה. באותם הימים נסע נבון עם רעייתו הטרייה אופירה לירח דבש בנהריה. כששב מנהריה, הציע לו שר החינוך והתרבות זלמן ארן להצטרף אל המשרד כמנהל אגף התרבות והאמנות. נבון לא התלהב מההצעה וארן הציע לו לעסוק בנושא ביעור הבערות בקרב הדור הבוגר במדינה והשכלת מבוגרים. למען איתור האנאלפביתים ברחבי הארץ, איסוף הנתונים והכנת הקרקע לגיוס ומאות מורים הנחוצים להוצאת המבצע לביעור הבערות לפועל, פנה נבון אל חיים ציפורי, איש משרד החקלאות. ציפורי ונבון למדו יחדיו כמה אנאלפביתים ישנם, היכן הם מצויים ובזמן קצר יצרו מסד נתונים אמין. המבצע יצא לדרך בינואר 1964. מספר האנאלפביתים שאותרו עמד על כ-260,000 - שני שלישים נשים ושליש גברים. אחוז גבוה מן האנאלפביתים היה מצוי במושבים, בערי הפיתוח, אך גם במשכנות העוני בערים הגדולות. המכשול שאותו צריך היה נבון לעבור, היה השגת המורים הדרושים לערי הפיתוח. נבון החליט לשלב במבצע הלאומי את צה"ל, שבו שירתו מורות חיילות שלימדו בבתי ספר שונים, תוך שיתוף פעולה עם מפקדת חיל נשים, סטלה לוי.

ברפ"י

ביוני 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הקים דוד בן-גוריון את רפ"י - רשימת פועלי ישראל, ונבון הצטרף אליו מתוך תמיכה בו ובעמדתו בעניין העסק הביש. נבון עתיד היה לעמוד לראשונה בחייו לבחירות פוליטיות. הוא התפטר מתפקידו כעובד מדינה במשרד החינוך, והתמנה למזכיר רפ"י בירושלים. בתפקיד זה נועד עם פעילים בשכונות וגייס תמיכה בקרב עולים חדשים.

הבחירות נגמרו במפח נפש עבור אנשי רפ"י. רק 10 מחברי המפלגה נבחרו לכנסת ורפ"י נותרה באופוזיציה. נבון נבחר לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת, נוסף על חברותו בוועדת החוץ והביטחון, ועדת הכנסת וועדת החינוך והתרבות. ישיבתו באופוזיציה הקשתה על נבון. כחבר אופוזיציה, היה אמור לתקוף את מדיניות הממשלה ולמתוח עליה ביקורת, אולם הוא הרגיש לא בנוח לעשות כן למי שעבד עמם במשך כשלוש עשרה שנים: זלמן ארן, לוי אשכול, גולדה מאיר, מרדכי נמיר. התחבטויות אלו לא נמשכו ארוכות: ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, הוקמה ממשלת ליכוד לאומי ורפ"י הצטרפה לקואליציה. בראשית 1968 הצטרפה רפ"י אל המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל - והתמזגה עם מפא"י ואחדות העבודה, ובכך יצרה את מפלגת העבודה הישראלית. נבון נמנה בין המתנגדים לאיחוד, אך עם מימושו, קיבל את הכרעת הרוב והיה לחבר הכנסת מטעם המפלגה המאוחדת.

סיור באסיה

במסגרת חברותו בוועדת החוץ והביטחון, יצא נבון ב-1967 לסיור הסברה במדינות אסיה ערב דיון שעתיד היה להתקיים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. נבון שם דגש על הביקור ביפן, שם קיים דיונים מרתוניים עם ראש הממשלה אייסאקו סטו ויושב ראש הדיאט של יפן. במהלך ביקורו התוודע לראשונה לאנשי בית שלום יפן בהנהגת האב טקג'י אוצוקי. ב-1995 הקים נבון את "עמותת ידידי בית שלום יפן בישראל" שהסבה את שמה ב-2016 ל"עמותת ידידי 'בית שלום יפן' בישראל ע"ש יצחק נבון". מיפן טס אל הפיליפינים, שם נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס. הוא שוחח עם מרקוס בספרדית ועל ידי כך רקם עמו ידידות. אלא שמרקוס היה ידוע באנטי-ישראליות שלו והביקור לא הניב פרי. מהפיליפינים טס לקמבודיה, שם נועד עם המלך נורדום סיהאנוק. הביקור הידידותי תם בבורמה, שבה התקבל על ידי נה וין, הגנרל שירש את או נו. בספרו האוטוביוגרפי, "כל הדרך" מציין נבון כי ביקר במסגרת הסיור בתאילנד.

עימות עם אדריכל בית הנשיא

ביולי 1971, בעת ישיבה של סיעת המערך בכנסת, מתח נבון ביקורת קשה על בית הנשיא החדש, שבנייתו עמדה לפני סיום, והצביע על ליקויים ועל בזבוזים כגון בניית הבית בגובה נמוך מהבתים סביבו, או העדר חדר ילדים במגורי הנשיא שיחייב שינויים אם תיכנס אליו משפחה עם ילדים. הוא הציע לשנות את ייעוד הבית או למכור אותו, שאם לא כן תהיה זו "בכייה לדורות".

אחרי שדבריו של נבון התפרסמו בעיתונות, כתב האדריכל שתכנן את בית הנשיא, אבא אלחנני, מכתב גלוי לנבון מעל דפי "מעריב". הוא התרעם בו על כך שנבון השמיע בפורום פומבי את דעותיו "בארכיטקטורה, באסתטיקה ובפונקציונליזם", נושאים מקצועיים שאינם בתחום עיסוקו, ואף האשים אותו בז'דנוביזם. נבון ענה לו, אף הוא במכתב פומבי באותו עיתון, וכתב בין השאר: "ילמדנו רבנו, כמה שנים עלי ללמוד מסתרי־פונקציונליזם, כדי לדעת שבחדר השינה של הנשיא רצוי שיהיה חלון לחוץ? שתהיה לו מרפסת? שיוכל להשקיף על נוף כל שהוא? שבקומו בבוקר יוכל לדעת אם בוקר אם לילה, אם קיץ אם חורף?"

בעקבות חילופי מכתבים אלה, הגיש אלחנני תביעת דיבה כנגד נבון, אולם התביעה לא נדונה בשל חסינותו של נבון כחבר הכנסת. לאחר כשלוש שנים התנצל נבון במודעה שפרסם ב"מעריב". ההדורים יושרו סופית כאשר נבון נבחר לנשיא, והוא ורעייתו אופירה נפגשו עם אלחנני לשם ביצוע ההתאמות הנדרשות לשיכון משפחה עם ילדים, כפי שחזה נבון שמונה שנים לפני כן.

ההתמודדות על תפקיד יושב ראש הכנסת

בראשית אפריל 1972 נפטר באופן פתאומי יושב ראש הכנסת ראובן ברקת, בזמן שנבון שהה בסביליה שבספרד לשם השתתפותו באירועי השבוע הקדוש בעיר. בעקבות מותו הפתאומי של ברקת קטע נבון את ביקורו בספרד ושב ארצה. מבין סגני יו"ר הכנסת, בחרה ועדת הכנסת בנבון ליושב הראש בפועל של הכנסת. מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת בפועל מילא את חובותיו הטקסיים.

כשהגיעה העת לבחור יושב ראש קבוע לכנסת, הודיע נבון כי יתמודד על תפקיד יו"ר הכנסת,

צמרת המפלגה העדיפה את ישראל ישעיהו-שרעבי, לשעבר שר הדואר ובאותם ימים יו"ר ועדת הכנסת ומזכ"ל מפלגת העבודה, כמועמד המפלגה לתפקיד לעומת זאת נבון היה מקובל יותר בקרב סיעות הבית האחרות. בתום הצבעה חשאית בקרב חברי סיעת המערך (בה השתתפו גם שרי המערך שלא כיהנו בכנסת, וחברי הסיעות הערביות הקשורות אליה) נמנו 30 קולות בעדו של ישעיהו-שערבי ו-28 קולות בעד נבון.

במרץ 1973, לקראת סוף כהונתו של הנשיא זלמן שזר, דרבן שר השיכון, זאב שרף, את נבון להתמודד על נשיאות המדינה בבחירות לנשיאות. נבון בירר בצמרת המפלגה האם יקבל תמיכה מספקת לבחירתו. משהבין נבון כי בכירי המפלגה, ובהם ראש הממשלה גולדה מאיר, לא יתערבו או יסכלו את מועמדותו, הסכים נבון להצעתו של שרף ונכנס באורח רשמי למירוץ לנשיאות. כעבור יממה הגיעה לביתו משלחת מטעם מזכירות המפלגה שבירושלים למען הפגנת תמיכה במועמדותו, אולם באותו ערב הגיע לבית גם אהרן ידלין, מזכיר המפלגה, והודיע לו כי "גולדה מציעה" שלא יתמודד, ושהפרופסור אפרים קציר הוא המועמד מטעם המפלגה לנשיאות. בדיעבד נתברר לנבון כי שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הכשילו את המינוי ושכנעו את גולדה לא להתיר לנבון להתמודד על הנשיאות, בטענה שאם הוא - איש רפ"י - יבחר ויהיה לנשיא, יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על משה דיין איש רפ"י. יום לאחר מכן, ב-23 במרץ, התכנס מרכז המפלגה על מנת לבחור בין נבון לקציר ובחר בקציר, שגם נבחר לאחר מכן לנשיאות המדינה.

יו"ר ועדת החוץ והביטחון (1974–1977)

מלחמת יום הכיפורים הובילה בסופו של דבר את גולדה מאיר להתפטר מראשות הממשלה, ועל הנהגת המערך התנהל קרב בין שמעון פרס, איש רפ"י, לבין יצחק רבין. לאור היכרותו רבת השנים עמו כשבילה לצד בן-גוריון, תמך נבון בפרס, אולם רבין נבחר. בבחירות לכנסת השמינית הוצב נבון במקום ה-17 ברשימת המערך ולאחריהן הושבע מחדש כחבר הכנסת. כשהורכבה ממשלת רבין הציע יו"ר סיעת המערך משה ברעם, את נבון לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ונבון התמנה לתפקיד. בהצבעה הסיעתית על הרכב הממשלה הצביעו בעד 41 חברים ונמנעו שלושה, בהם נבון. מלבד סיורים רבים שערכה ועדת החוץ והביטחון בראשותו של נבון במקומות שונים בארץ, נבון עצמו, כיו"ר הוועדה, גם ערך ביקורים בחוץ לארץ מטעם הממשלה.

במהלך כהונתו כיו"ר הוועדה, החל התהליך המדיני בין מצרים וישראל, שהבשיל בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975. בציבור הישראלי הובע חשש מפני תכתיבים אמריקאים ובאישורו של ראש הממשלה רבין, התראיין נבון לטלוויזיה ופירט את עיקרי ההסכם, שהיה מצוי אז בערפל. בזכות הראיון העיתונאי שנתן, החלה הביקורת נגד ההסכם להמוג. אלא שהמערך לא הספיק לקצור את פרות הצלחת ההסכם, שכן הממשלה נפלה, ובשל פרשת חשבון הדולרים הועמד פרס בראשות מפלגת העבודה במקום רבין. המערך נחל תבוסה קשה בבחירות לכנסת התשיעית למפלגת הליכוד בהנהגת מנחם בגין, ולראשונה בתולדות המדינה ישב באופוזיציה.

בראשית 1978 הכריז הנשיא אפרים קציר כי אין בדעתו להתמודד שנית לנשיאות המדינה. המאבק על הנשיאות נפתח ונבון החליט שוב להציג את מועמדותו מטעם המערך, אם כי היסס תחילה. אל הבחירות הללו הגיע עשיר בניסיון פוליטי, כשהוא זוכה לתמיכה מרובה בקרב חברי סיעתו. הליכוד עמד אז בשלטון, וראש הממשלה מנחם בגין העמיד את הפיזיקאי יצחק שוה כמועמד הקואליציה. גישושים שערך נבון הראו כי בנוסף לתמיכת המערך, במועמדותו יתמכו גם אגודת ישראל והסיעות הערביות, ואולם מולו יתייצב הגוש הגדול של הליכוד. נבון החליט להשיג את תמיכת המפד"ל, אולם משאמר יהודה בן-מאיר, ממנהיגי המפד"ל, כי על מפלגתו להצביע ליצחק שוה (על אחת כמה וכמה שהוא אדם חובש כיפה ומועמד ראש הממשלה), החל נבון להטיל ספק בסיכוייו.

התפנית במערכת הבחירות אירעה לקראת סוף מרץ 1978. שר הדואר אלימלך-שמעון רימלט, שעמד בראש המפלגה הליברלית הישראלית לצד מנהיג תנועת החרות מנחם בגין (שתי המפלגות הרכיבו את רשימת גח"ל), הציג את כוונתו להתמודד לנשיאות וקרע נוצר בין תנועת החרות לליברלים. גם בעבור המפד"ל העיבה מועמדותו של רימלט, בשל היותו רב קונסרבטיבי. לנבון לא נותר עתה סיכוי להשיג רוב, והוא החליט להסיר את מועמדותו. לדברי נבון, מספר ימים לאחר הסרת מועמדותו, פגש בזבולון המר וביהודה בן-מאיר במסדרונות הכנסת. המר שאל אותו מדוע הסיר את מועמדותו, ונבון הטיח בו כי בן-מאיר אמר לו כי המפד"ל תתמוך בשוה. המר זעם על בן-מאיר שלא תיאם זאת איתו והבטיח לנבון כי המפד"ל תתמוך בו בבחירות באופן מוחלט. כשהסתמן שנבון זוכה לתמיכת המערך, המפד"ל והמפלגות הערביות, ואילו קולות המפלגה הליברלית מובטחים לרימלט, קרא בגין את השטח והורה לעוזריו לדחוק בשוה להסיר את מועמדותו, על מנת למנוע מבוכה. שוה הסיר את מועמדותו ונבון הודיע לרימלט כי הוא שב למירוץ. שעה קלה אחר כך הסיר רימלט את מועמדותו ונבון מסר לעיתונות כי הוא חוזר למירוץ הנשיאותי. נבון נותר המועמד היחיד, ובבחירות עצמן זכה ב-86 קולות. בי"ב בניסן ה'תשל"ח, 19 באפריל 1978, נבחר פה אחד לנשיא מדינת ישראל.

טקס ההשבעה

ב-29 במאי 1978, ארבעים ימים לאחר שנבחר לנשיאות המדינה, יצחק נבון הושבע לתפקידו בטקס חגיגי שנערך בכנסת. בטקס נכחו כל 120 חברי הכנסת. יצחק שוה, מועמד הקואליציה לנשיאות, לא הוזמן, ואילו אלימלך-שמעון רימלט, שהתמודד גם הוא, הוזמן כאחד מחברי הכנסת לשעבר, אך לא נכח בהשבעה. בנאום השבעתו, שם נבון דגש על השלום הקרב ובא עם מצרים:

[...] אינני מכיר אף מפלגה אחת בישראל שאינה משתוקקת לשלום בלב שלם, ואינני מכיר ממשלה בישראל, לא בעבר ולא בהווה, אשר לא היתה מוכנה, ואינה מוכנה כיום, לתת קרבן על מנת להשיגו. [...] אני פונה בקריאה לנשיא מצרים לחדש את המשא­ ומתן במלוא התוקף. קטע הדרך שנותר למצותו קצר יותר מן הדרך אשר כבר עברנו בה. יותר תקוות נשתלו בלב שני עמינו מכדי שנוכל לאכזבם.

תקופת נשיאותו של נבון אופיינה יותר מכל בביקוריו הרבים ביישובים רחוקים בפריפריה, ואת ישראל חרש שתי וערב. יומיים בלבד לאחר השבעתו, ב-1 ביוני 1978 יצא נבון לביקורו הראשון - במוסד הסיעודי "משען" ברעננה (אגף בבית לוינשטיין), שם נועד עם רבקה גובר ובעלה מרדכי, ששכלו את שני בניהם שנפלו במלחמת העצמאות ותרמו תרומה ענפה למפעל קליטת העלייה בישראל.

מרעננה נסע לביקור במושבים הסמוכים לגבול ישראל-לבנון, והחל אותו באביבים, שנבחר בשל האסון במקום בשנת 1970. בביקורו בדוב"ב ביקש ללון בבית משפחה ולא בבית מלון בצפת, "כדי לחוש למשך לילה מה שחשים הם כל השנה". מדוב"ב המשיך לביקור בבית הספר התיכון ע"ש אנה פרנק שבקיבוץ סאסא, שכיתותיו הורכבו מתלמידים בני הקיבוץ וילדים עירוניים מהמושבים הסמוכים.

נבון אף ביקר בקריית שמונה בליווי ועדת שרים מיוחדת, על רקע ירי הקטיושות על העיר. במהלך הביקור נפגש עם תושבים והאזין לטענותיהם בנוגע לצפיפות הדיור, קשיי התעסוקה וסחבת בפיתוח. לאחר מכן ביקר בבית כנסת שנהרס במהלך הירי ונפגש עם יו"ר ועדת בית הכנסת, אורי גור אריה. נבון התחייב לממן את הרכישה המחודשת של כל ספרי הקודש שעלו באש.

מכל מסעות השטח שערך נבון זכה לסיקור ומשמעות מיוחדת ביקורו בשכונת התקווה, שהתקיים בין ה-4 ל-6 במרץ 1979. נבון ביקש לטעת בתושבי השכונה את "התחושה שהמדינה מתעניינת בהם". בתוכנית הטלוויזיה מוקד הושמעה הטענה כאילו הנשיא ביקר בשכונה מתוך תעמולת בחירות פרטית לקראת חזרה אפשרית לפוליטיקה בבחירות לכנסת האחת עשרה. על שולחנו של נבון נחו גם תגובות פחות חיוביות על הביקור ממי שראו עצמם "אסירי שכונת התקווה המשקפת את ישראל השנייה", וקבלו על ביצוע המחקר החברתי אודותיהם בתואנה כי המחקר גורם להם להרגיש נבדלים משאר הישראלים, שעליהם לא בוצע שום מחקר חברתי במיוחד עבור ביקור רם-דרג. המחקר החברתי נערך על ידי מכון אקדמי העוסק בחקר התחום החברתי ושנתבקש להפיק דו"ח ממצה על דעת הקהל בדבר ביקור הנשיא במקום.

נבון, שראה עצמו חלק ממחנה השמאל, נמנע במופגן מלבקר בהתנחלויות, וכתב על כך בספרו האוטוביוגרפי: "הודעתי כי איני מבקר ביישובים שמחוץ לתחומה הריבוני של המדינה, ודחיתי בנימוס כל הזמנה להיות אורחם של יישוב או התנחלות מעבר לקו הירוק".

יחסו לערביי ישראל

בתקופת נשיאותו, הקפיד נבון לקיים יחסי גומלין עם ערביי ישראל - לבקרם ביישוביהם ולברכם בחגיהם, להעניק להם יחס כמו אל אזרחי ישראל היהודים. נבון היה נשיא מדינת ישראל הראשון שדיבר ערבית רהוטה, ונהג לנאום לפניהם בשפתם. ב-1978 ערך ביקור במסגד אל-ג'זאר שבעכו לרגל חג הקורבן. הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא המדינה הגיע לברך את המוסלמים בישראל בביתם. שיא הביקור היה ברחבת המסגד, שם התקבל על ידי מוחמד חובישי, הקאדי השרעי. נבון נאם בערבית ופנה אל המתפללים: "באתי אליכם כדי להשתתף אתכם ביום שמתחתם וחגיגתכם, חג הקורבן הגדול". בעקבות הביקור, נחקק על הקיר החיצוני של המסגד אפיטף באבן ובו נכתב כי במלאת 200 שנה לייסודו, נחנך המסגד ונפתח מחדש לתפילה בחסות כבוד נשיא המדינה יצחק נבון, והותקנה בו כתובת הקדשה לנבון. אולם בימי האינתיפאדה הראשונה ב-1987, נערכו שיפוצים במסגד. נבון הגיע לשם וחיפש את הכתובת, אך לא מצא אותה. היא ככל הנראה הוסרה משם בהשפעת האינתיפאדה.

ב-1980 הגיע נבון לחצר בית ספר במועצה המקומית אבו גוש, שם התקבל בידי חג' מוסא אבו גוש, מוח'תאר הכפר. נבון נאם בפני תושבי המועצה בערבית והכריז: "הביקור שלי אצלכם משול לביקור אצל משפחתי ואצל הקרובים שלי". ב-22 במרץ 1982 ערך ביקור רשמי בשפרעם, במהלכו נועד עם תלמידי החטיבה העליונה בעיר, ראש העירייה ואף ביקר במסגד המקומי.

בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, נפתחו שיחות ישירות בין ישראל ומצרים בדבר הסכם שלום, אולם זמן מועט לאחר מכן, הן נקלעו למשבר. נבון נבחר לנשיאות המדינה כשהמשבר בתהליך השלום היה בשיאו. כבר בנאומו הראשון בכנסת, לאחר שהצהיר אמונים כנשיא המדינה ב-29 במאי 1978, הוא מנה את "השלום ויחסינו עם העולם הערבי" בין שלוש הבעיות המרכזיות והרות הגורל העומדות בפני ישראל. הוא דחה טענות לפיהן המצרים הקשו במכוון על תהליך הנורמליזציה ביחסים, מה שנתפס על ידי רבים בישראל כעדות לכך שתהליך השלום אינו אמיתי אלא תכסיס מצרי להשבת חצי האי סיני לשלטונם.

ב-3 ביולי 1978 הגיע סגן נשיא ארצות הברית וולטר מונדייל לביקור בישראל, בתקווה להניע מחדש את המשא ומתן. באיגרת לראש הממשלה בגין, סיפר נבון על פגישתו עם מונדייל ועל מאמציו להציג את עמדת ישראל ולדרוש התייחסות הוגנת אליה מצד ארצות הברית. ביקורו של מונדייל אכן הביא לחידוש המשא ומתן לאחר שיחותיו עם צמרת המדינה. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא קרטר את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בקמפ דייוויד, ולרגל חתימת הסכמי קמפ דייוויד, שלח נבון לבגין מברק ברכה.

בראשית חודש מרץ 1979 הגיע נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר למסע דילוגים במצרים וישראל, בתכלית להתגבר על המכשולים שעיכבו חתימה על הסכם השלום ולזרזו. נבון קיבל את פני קרטר בנמל התעופה בן-גוריון ועמד על הוויתורים שעושה ישראל למען השלום. לאחר מכן נסעו השניים לירושלים. למחרת ביקר קרטר אצל נבון.

פגישתו הראשונה של הנשיא נבון עם נשיא מצרים אנואר סאדאת התקיימה בביקורו של סאדאת בבאר שבע ב-27 במאי 1979, יום לאחר החזרת אל עריש לשליטה מצרית, בהתאם להסכם השלום, חנכו בגין וסאדאת את הקו האווירי בין ישראל ומצרים בטיסה משותפת לבאר שבע, שם קיבל נבון את פניו של סאדאת ליד בניין עיריית באר שבע בירי של 21 מטחי כבוד ב-27 במאי 1979 ונשא נאום קצר בערבית שבו הדגיש את הקרבנות של העם הישראלי עבור תהליך השלום וקשרי התנועה הציונית עם התנועה הלאומית הערבית. בנאומו קרא נבון להשיב את הנורמליזציה ולקדם את יחסי ישראל–מצרים בעקבות ההסכם.

במהלך הנאום נוצרה תקרית דיפלומטית כאשר נבון התייחס להחזרת אל עריש לשלטון המצרי. הנשיא סאדאת לא שמע היטב את דבריו של נבון וסבר שדיבר על "מתן אל עריש" למצרים – נקודה שהייתה רגישה עבורו - ובדברי תשובתו לכך, ציין שעל ישראל להבין שאדמתם של אחרים מקודשת להם, כפי שאדמתו של עם ישראל מקודשת לו. סאדאת ונבון נסעו במכונית פתוחה לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ולאחר שהוצג לסאדאת נוסח הנאום בערבית, התקרית הסתיימה והוא ניהל עם נבון שיחה ידידותית.

בראשית ספטמבר 1979 הגיע סאדאת לביקור ממלכתי בחיפה. מתוקף תפקידו כנשיא המדינה, הוטל על נבון לערוך סעודה עבור סאדאת ורעייתו ג'יהאן ב"דן כרמל" שבחיפה. באותם הימים שוחררה רעייתו של נבון, אופירה, מבית החולים הדסה עין כרם לאחר ניתוח קשה במסגרתו הוצא מבית השחי שלה גידול ממאיר.

הסעודה נערכה בהשתתפות שרי ממשלת ישראל, חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון ואישים אחרים. לפני כן ערכה אופירה נבון, שחלקה עם ג'יהאן סאדאת עניין משותף בנושא שיקום נכים, כנס לכבודה באוניברסיטת חיפה. במהלך הביקור הגיש נבון לסאדאת כרך של הספר "מורה נבוכים" מאת הרמב"ם, שנכתב בערבית באותיות עבריות. בנאומו בארוחת הערב הדגיש נבון את הצורך בדיאלוג תרבותי ורוחני בין העמים ואת הקושי בניהול מגעים אלו נוכח עוינות העבר, וכן הדגיש את הדמיון בין הערכים והמסורת היהודית והמוסלמית.

בעקבות היחסים האישיים והחמים שנרקמו בין נבון וסאדאת, התקבל אישור ליציאת משלחת חוקרים למצרים על מנת לבדוק כתבי יד. נבון הורה להקציב 50,000 לירות ישראליות מקרן הנשיא למשלחת זו.

ב-28 בפברואר 1980 הגיש שגרירה הראשון של מצרים בישראל, סעד מורתדא, את כתב האמנתו לנשיא נבון, ושגרירות מצרים נחנכה בתל אביב-יפו. אולם על אף התקרבות דיפלומטית סמלית זו, היחסים הבילטרליים נותרו במבוי סתום ועמדו בסימן חילוקי דעות. משבר זה לווה גם במשבר אמון מסוים בין בגין לסאדאת.

נבון נתפס אז בציבור כמי שביכולתו להביא את שני הצדדים לעמק השווה. בקיץ 1980, לאחר חילופי דברים בין סאדאת לבגין בעניין מדיניות ישראל ביהודה ושומרון וקבלת חוק ירושלים בכנסת, הזמין סאדאת את נבון למצרים. נבון, המודאג מההתפתחויות השליליות במשא ומתן ב-1 בספטמבר, נענה להזמנה בתקווה שיוכל לתרום לשיפור היחסים, ונקבע שהביקור ייערך באוקטובר 1980. לקראת הביקור, ביטל נבון את סדר היום שלו והחל ללמוד על מצרים, באמצעות פגישות עם אנשי שירות החוץ הישראלי, עיתונאים, אנשי אקדמיה ובכירי אגף המודיעין. החוקרת רבקה ידלין לימדה את נבון אודות מעמד האישה במצרים, והפרופסור לבלשנות משה פיאמנטה תרגל איתו את ניב הערבית המצרית, שכן נבון דיבר ערבית פלסטינית. בתחום הפוליטיקה של מצרים שקד נבון על למידת המבנה החוקתי של מצרים ומעמדו של סאדאת במערכת הפוליטית ובציבור המצרי.

נבון ביקש לפגוש את סגן נשיא מצרים חוסני מובארכ. הוא גרס כי מובארכ מהווה דמות מפתח בשלטון המצרי ובעתיד יירש את סאדאת. נוסף על כך, ביקש להיפגש עם סופרים ואנשי רוח ולבקר במית אבו אל-כום, כפר הולדתו של סאדאת. נבון סירב לנאום בפני הפרלמנט המצרי, משום שסבר כי על בגין לנאום שם, אולם הוא הציע לנאום בפני הנהגת מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית, ולא במשכן הפרלמנט. ב-9 באוקטובר התנהלה ישיבה משותפת של מומחים במשכן הנשיא, במטרה לגבש מסרים לא רק לקהל המצרי, אלא גם לדעת הקהל בעולם הערבי, בישראל ובעולם. הפמליה שהתלוותה לנבון הורכבה מיושב ראש הקואליציה חיים קורפו, ראש האופוזיציה שמעון פרס, ראשת נעמת נאוה ארד, יושבת ראש ויצו ישראל מיכל מודעי, המשוררת נעמי שמר, והפיזיקאי חיים הררי. אליהם הצטרפו גם השופט הערבי אליאס כתילי, ד"ר יצחק קפלן מבית החולים שיבא, העיתונאי אהרן מגד ואחרים.

ביום ראשון, 26 באוקטובר 1980, נחת מטוסו של נבון בקהיר. הוא התקבל בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא מצרים סאדאת, סגן הנשיא מובארכ, ושרי הממשלה, ולאחר מכן הובל יחד עם רעייתו לארמון עאבדין. הרחובות בהם עברה שיירת המכוניות שליוותה את נבון קושטו לאורך קילומטרים אחדים בדגלי ישראל - מראה שטרם נצפה במדינה ערבית. בארמון עאבדין העניק נבון לסאדאת את תשורתו ולאחר מכן נסעו השניים אל מית אבו אל-כום. הם ערכו שם סיור ומסיבת עיתונאים. סאדאת נשא הצהרה כללית, ונבון פירט בפני העיתונאים את הנושאים שהוסכמו ביניהם. בין ההסכמות שגובשו נמנו מעבר סחורות בגבול היבשתי שחולקות המדינות, כינון מטה מבצעי מצרי-ישראלי לשלום, תוספת טיסה שבועית של אל על למצרים ובחזרה, חילופי נוער, וביקורים הדדיים מטעם מוסדות ומפלגות.

בתום הביקור במית אבו אל-כום, נועד נבון לשיחה אישית עם סגן הנשיא חוסני מובארכ. נושא השיחה היה תהליך השלום, והשפעת ברית המועצות וארצות הברית עליו ועל ארצות ערב, שלדעתו של מובראכ תלכנה בעקבות מצרים. מובארכ הביע הסתייגות מהכיבוש הישראלי של רמת הגולן ומחוק היסוד: ירושלים בירת ישראל. אופירה נבון הביאה עמה למצרים מכשיר רפואי לניתוח באמצעות קרני לייזר, וביקרה עם ג'יהאן סאדאת בכפר הילדים "אס.או.אס", שהוקם שנים קודם לכן ונתמך בין היתר על ידי אייבי נתן. גולת הכותרת של הביקור הייתה נאומו בפני חברי הפרלמנט המצרי ממפלגת השלטון. אחד מקטעי הנאום התייחס להסכמה שהושגה בין ישראל למצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד ולפיה, כאשר תבואנה שתי המדינות לדון בהסדרי האוטונומיה לפלסטינים, יובאו "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ותביעותיו הצודקות".

נבון הדגיש בנאומו בפני המפלגה כי "היה זה רצונו של האל לפזר את העם היהודי" בין העמים ו"היה זה רצונו להשיבו למולדתו ההיסטורית". אמרה זו של נבון גררה ביקורות מפי ראש ממשלת מצרים מוסטפא ח'ליל. ח'ליל נאם נאום ארוך שסקר את תולדות העם היהודי מימי יציאת מצרים עד להקמת מדינת ישראל, וציין כי הייתה קהילה יהודית במצרים עוד לפני חורבן בית המקדש השני, מה שמעיד כי היה זה רצונם של היהודים להיות מפוזרים בין אומות העולם. במישור הפוליטי מתח ח'ליל ביקורת על מדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, ונבון נמנע מלהגיב לביקורת.

הביקור במצרים הביא את מעורבותו של נבון בתהליך השלום לשיאה. ב-27 באוקטובר שלח לבגין דין וחשבון על תוכן שיחותיו עם סאדאת. הוא ביקש לעגן את ההסכמות ביניהם בכתב, ונבון פנה לבגין לאשר את הדבר. בתשובתו של ראש הממשלה, שאושרה על ידי הממשלה, קיבל בגין בברכה את ההצעות לנורמליזציה והידוק הקשרים, אך התנגד לכל אפשרות שתפגע בריבונות הישראלית הבלעדית על ירושלים.

ביקורו של נבון סימל את ירח הדבש ביחסי ישראל–מצרים. בהנהגה המצרית שררה באופן כללי התייחסות מלכותית לביקור, אולם לעומת השלטון, שררה ברחוב המצרי אדישות כלפיו. ברשות השידור אף סברו כי הביקור לא סוקר באופן הולם. היו בישראל גם מי שראו בביקור פגיעה במוסד הנשיאות. יחסי ישראל–מצרים �