רינו צרור

רינו צרור הוא עיתונאי, עורך, איש רדיו, מגיש ויוצר סרטים דוקומנטריים ישראלי. במשך עשרות שנים פעל בעיתונים, במגזינים, בטלוויזיה וברדיו, ובנה לעצמו סגנון עיתונאי המשלב תחקיר, סיפור אישי ומבט חברתי. עבודתו עסקה שוב ושוב באנשים ובקהילות שאינם נמצאים במרכז תשומת הלב: תושבי הפריפריה, קשישים, עניים, מפונים ואזרחים הנאבקים בפערים חברתיים. בכך תרם להרחבת גבולותיו של הסיפור הישראלי ולחיזוק מקומם של קולות מודרים בזירה הציבורית.

ראשית הדרך: ספרות, עיתונות ועריכה

צרור נולד ב-25 באוגוסט 1953 למשפחה ממוצא יהודי-לובי. אביו נהרג בתאונת דרכים, והוא גדל ברמת גן. לאחר לימודיו בבית הספר התיכון דביר עבר לתיכון חיצוני, ובצה״ל שירת בחטיבת הצנחנים. לאחר מכן עבד במוסד לנוער עבריין — ניסיון שהעמיק את היכרותו עם מצוקות חברתיות ועם צעירים הנמצאים בשולי החברה.

את דרכו הספרותית החל בפרסום סיפורים בכתב העת פרוזה, שבו שימש גם רכז מערכת. בשנת 1978 ראה אור קובץ הסיפורים שלו, טריקו. באותה תקופה פנה גם לעיתונות, ובשנת 1973 החל לעבוד בהעולם הזה. המעבר בין כתיבה ספרותית לעיתונאית עתיד לאפיין את עבודתו: יכולתו לספר סיפור אנושי באמצעות פרטים, דמויות וקולות הפכה את הכתבות והתחקירים שלו ליותר מדיווח חדשותי.

עיתונות ישראלית בעידן של שינוי

צרור היה ממקימי העיתון חדשות ומבכירי עורכיו. הוא ערך את המקומון העיר וכתב בו טור פוליטי, שימש עורך במעריב בתקופת רכישותיו של רוברט מקסוול, ובתחילת שנות השמונים ערך את המגזין אנשים. לאחר מכן היה סגן עורך הירחון מוניטין, שם עבד לצד אדם ברוך ומאיר אגסי. בתחילת שנות התשעים ערך את השבועון העולם הזה שהתחדש, לאחר רפי גינת.

בין השנים 1999–2000 ערך את מגזין האקטואליה אולפן שישי בערוץ 2. תפקידיו אלה הציבו אותו בלב העיתונות הישראלית בתקופה שבה השתנו במהירות אופני הצריכה של חדשות, פוליטיקה ותרבות. כעורך, הוא עסק לא רק בבחירת כותרות ובבניית גיליונות ותוכניות, אלא גם בעיצוב סדרי היום ובמתן מקום לסיפורים שאינם תמיד זוכים לחשיפה מסחרית או פוליטית.

הטלוויזיה כמרחב לקולות שנדחקו לשוליים

צרור יצר וביים כמה סרטים דוקומנטריים, ובהם בית שאן: סרט מלחמה, שביים במשותף עם דורון צברי וזכה בפרס אופיר, וכן ילדי המהפכה, תפילת הנערות, אני ה׳ ויהודים, פעם שלישית. הסרטים והתוכניות שלו השתמשו בסיפור התיעודי כדי לבחון את היחסים בין אמונה, זהות, מדינה וחברה.

בתוכנית דין וחשבון בערוץ 10 שוטט צרור ברחבי הארץ וביקש להביא אל המסך את הפריפריות בישראל. התוכנית זכתה פעמיים, בשנים 2003 ו-2004, בפרס תוכנית האקטואליה והתחקירים הטובה ביותר מטעם האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. אחת הדוגמאות הבולטות לעבודתו הייתה הסיקור המתמשך של מצבם של מפוני גוש קטיף, במהלך תוכנית ההתנתקות ולאחריה. הפרק תפילת הנערות, ששודר לאחר פינוי היישובים ברצועת עזה, זכה להכרה מיוחדת ובהמשך עובד לסרט דוקומנטרי.

בשנת 2006 החליף את דב אלבוים בהנחיית תוכנית הראיונות חוצה ישראל בטלוויזיה החינוכית. עד שנת 2010 הגיש את התוכנית, שזיכתה אותו פעמיים בפרס האקדמיה הישראלית לתוכניות אירוח. בשנת 2009 החל להנחות גם את דוקומנטרי עם רינו צרור, תוכנית שעסקה ביצירה תיעודית. בשנת 2010 עזב את שתי התוכניות ואת הטלוויזיה החינוכית כדי לערוך את תוכנית התחקירים 360, שעלתה בראשית 2011 בזכיינית ערוץ 2 רשת. את התוכנית יצר יחד עם רם לנדס.

רדיו, חברה וזיכרון ישראלי

במקביל לעבודתו בטלוויזיה ובעיתונות, הגיש צרור תוכניות ברדיו וכתב טור שבועי בשם דין וחשבון במוסף השבת של מעריב. במוצאי שבת הגיש את התוכנית הולך בחצות עד סוף מאי 2015. הוא הגיש גם תוכנית יומית בת שעה בגלי צה״ל, שעסקה בעיקר בנושאים חברתיים וכלכליים. בשנת 2020 אוחדו זמנית תוכניותיו ושל רזי ברקאי בעקבות מגפת הקורונה; בשנת 2021 שבו השניים לשדר בנפרד.

צרור זכה שלוש פעמים בפרס מפקד גלי צה״ל. בשנת 2009 קיבל את הפרס בקטגוריית מבצעי שידור על התוכנית אטרף פיוטים — מבית הכנסת אל הרוקנרול. בשנת 2010 זכה בקטגוריית תוכנית האקטואליה על מה בוער — הפרויקט החברתי, ובשנת 2012 זכה בקטגוריית צבא וביטחון על והחולם נפל פצוע, שעסקה בחזרה אישית לחוויות מלחמת יום הכיפורים.

העיסוק החברתי של צרור כולל כתבות, סרטים ותוכניות על פערים בין אזרחים, עוני, היחס לזקנים והחיים בפריפריה. בשנים מאוחרות יותר בחן גם את הדמיון בין המציאות החברתית והמדינית בישראל לבין תקופות קודמות בתולדות העם היהודי, ובמיוחד את ימי בית ראשון ובית שני. במאמרו הריבונות השלישית איבדה שליטה השווה בין הריבונויות הקדומות לבין מדינת ישראל העצמאית, והציג את ההיסטוריה היהודית כמרחב של זיכרון, אזהרה ואחריות בהווה.

ספרים, תיעוד ותרבות יהודית וישראלית

בשנת 2011 ערך, יחד עם מורן שוב ושירה אביעד, את הספר אדם ברוך, תקשורת. בשנת 2012 פרסם את שחור — חייו ומותו של זוהר ארגוב, עבודת תחקיר מקיפה על אחד הזמרים המשפיעים בתרבות הישראלית. הספר בחן לא רק את דמותו של ארגוב, אלא גם את הסביבה החברתית והתרבותית שהפכה אותו לסמל, ואת המתח בין הצלחה ציבורית, שוליות חברתית ומחיר אישי.

בשנת 2014 הוקרן סרטו אני ה׳, שעסק באמונתם של מתנחלים יהודים ביהודה ושומרון, בלהט המחודש לבניית בית המקדש השלישי ובחשש מפני תחילתה של עבודה זרה. בשנת 2017 הוקרן יהודים, פעם שלישית, שסיכם את ההשוואה בין העצמאות המדינית של ישראל בימינו לבין העצמאות בתקופות בית ראשון ובית שני. שני הסרטים מבטאים את התעניינותו המתמשכת בקשר שבין ריבונות, דת, זהות יהודית ואחריות היסטורית.

בשנת 2018 אצר במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד את התערוכה אני אדם מיטה, מחווה לאדם ברוך במלאת עשר שנים למותו. התערוכה הציגה 19 סיפורים קצרים שכתב ברוך במהלך אשפוזו בבית החולים, בליווי יצירות של אמנים ישראלים בכירים. בכך חיבר צרור בין עיתונות, ספרות, אמנות וזיכרון אישי, והמשיך את הקשר המקצועי והתרבותי שלו עם אחת הדמויות המרכזיות בעיתונות הישראלית.

בתחילת 2021 יצא לאור ספרו שם משפחה בהוצאת הספרייה לתקשורת. יצירתו הכתובה והמצולמת ממשיכה את אותו קו מרכזי: התבוננות באנשים ממשיים, בקהילות ובמתחים שמרכיבים את החברה הישראלית, תוך ניסיון להבין כיצד ההיסטוריה והזהות היהודית חיות בתוך חיי היום-יום.

הכרה ציבורית

בשנת 2013 נבחר צרור להדליק משואה בטקס המרכזי ליום העצמאות ה-65 בהר הרצל. ועדת הטקס הסבירה את הבחירה בכך שהוא מחובר למורשת העיתונות היהודית והישראלית, וכי בשידורי הרדיו ובסרטים שהוא מביים ומפיק הוא משמש פה לאזרחים החשים שהם בשולי החברה בישראל ומעלה אל פני השטח דילמות אנושיות ובעיות חברתיות.

בשנת 2019 זכה בפרס סוקולוב. בנימוקי השופטים צוין כי במשך עשרות שנים הציב בחזית העשייה סדר יום חברתי, עם תשומת לב מיוחדת לפריפריה החברתית, הפוליטית והגאוגרפית. ההכרה הזו מסכמת היטב את תרומתו: הוא לא הסתפק בתיאור המציאות, אלא פעל כדי לשנות את נקודת המבט שממנה החברה הישראלית מתבוננת בעצמה.

מדוע רינו צרור ראוי לציון כערך חשוב במורשת

רינו צרור ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שתרומתו ניכרת הן בגוף עבודתו והן בקולות שהביא אל מרכז השיח. כעיתונאי, עורך ויוצר הוא תיעד קהילות, מאבקים וזיכרונות ישראליים; כעורך ומגיש השפיע על האופן שבו חדשות וסיפורים חברתיים הגיעו לציבור; וכיוצר דוקומנטרי בחן את הקשר שבין אמונה יהודית, ריבונות, זהות והיסטוריה.

הסרטים, התוכניות, הספרים והתערוכות שלו משמרים פרקים חשובים בתרבות הישראלית ומאפשרים לדורות הבאים להכיר אנשים וחוויות שאינם תמיד מתועדים במרכזי הכוח. Moreshet.com מביא את סיפורו כחלק מן המורשת העיתונאית, התרבותית והחברתית של ישראל — מורשת שבה אחריות ציבורית פירושה גם להקשיב למי שנמצאים בשוליים, לשמר את זיכרונם ולהפוך את סיפוריהם לחלק מן הסיפור המשותף.