רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ׳

רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ׳ (י״א בניסן תרס״ב, 18 באפריל 1902 – ג׳ בתמוז תשנ״ד, 12 ביוני 1994) היה האדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד־לובביץ׳ ומן המנהיגים היהודים בעלי ההשפעה הרחבה ביותר במאה ה־20. הוא קיבל את הנהגת חב״ד בשנת 1951 והוביל אותה במשך יותר מארבעה עשורים ממרכז אחד בקראון הייטס שבברוקלין לתנועה יהודית עולמית המבוססת על שליחות, חינוך, לימוד תורה, קיום מצוות, חסד ונוכחות קהילתית במקום שבו נמצאים יהודים.

החידוש המזוהה עמו יותר מכל היה הפיכת רעיון השליחות למודל פעולה רחב ומתמשך. הוא עודד זוגות ומשפחות לעזוב מרכזים יהודיים מבוססים, להשתקע לעיתים לכל חייהם בערים ובמדינות שבהן התשתית היהודית הייתה מצומצמת, ולהקים בתי כנסת, בתי ספר, גני ילדים, מקוואות, שיעורי תורה, סעודות שבת, פעילות לנוער, סיוע לנזקקים ומענה למטיילים וליהודים בשעת חירום. לאחר פטירתו המשיך המודל להתרחב, וכיום פועלות אלפי משפחות שלוחים ביותר ממאה מדינות.

השפעתו אינה מסתכמת במבנה הארגוני של חב״ד. הוא יזם מערכות ציבוריות לעידוד הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת, מזוזה, צדקה, כשרות, טהרת המשפחה, לימוד תורה ואהבת ישראל; הקים והרחיב מערכות חינוך; חיזק לימוד תורה לנשים ולבנות; ייסד את מסלול לימוד הרמב״ם היומי; עודד שימוש ברדיו, טלפון, טלוויזיה וטכנולוגיות תקשורת להפצת יהדות; קיים קשרים עם מנהיגי מדינות ואישי ציבור; פעל למען יהודי ברית המועצות, יהודי איראן וקהילות מבודדות; והשאיר אחריו גוף עצום של שיחות, מאמרים ומכתבים הנלמד עד היום.

ילדות בניקולאייב ובית של תורה ומסירות נפש

מנחם מנדל שניאורסון נולד בניקולאייב שבאימפריה הרוסית, כיום מיקולאייב באוקראינה, לרב לוי יצחק שניאורסון ולרבנית חנה ינובסקי שניאורסון. אביו היה תלמיד חכם בולט בתלמוד, הלכה וקבלה וצאצא ישיר של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הצמח צדק, האדמו״ר השלישי של חב״ד. אמו הייתה בתו של רב העיר ניקולאייב, רבי מאיר שלמה ינובסקי.

בשנת 1909 עברה המשפחה ליקטרינוסלב, כיום דניפרו, לאחר שאביו התמנה לרב העיר. הבית שבו גדל היה בית רבני פעיל, והילד נחשף מגיל צעיר לא רק ללימוד אלא גם לאחריות ציבורית, לשאלות הלכתיות ולחיי קהילה. הוא למד תחילה עם מלמדים פרטיים ובהמשך באופן אינטנסיבי עם אביו, בתלמוד, הלכה, חסידות וקבלה.

אביו פעל לשמירת החיים היהודיים גם תחת השלטון הסובייטי האנטי־דתי, ולימים נאסר והוגלה בשל פעילותו. דמותו של הרב לוי יצחק, שהתעקש על שמירת ההלכה ועל אחריות לקהילה גם מול לחץ שלטוני, נעשתה אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של בנו.

לימודי קודש לצד מתמטיקה, מדעים והנדסה

שניאורסון שילב כבר בצעירותו לימוד תורני עמוק עם עניין במתמטיקה ובמדעים. הוא קיבל סמיכה לרבנות מרבנים חשובים, ובהם רבי יוסף רוזין, הרוגצ׳ובר, ורבי יחיאל יעקב וינברג. במקביל למד באופן עצמאי מקצועות כלליים והמשיך בכך לאחר שעזב את ברית המועצות.

בשנות העשרים המאוחרות ובתחילת שנות השלושים חי בברלין. הוא למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה של הטבע במסגרת האקדמית בעיר, ובמקביל למד בבית המדרש לרבנים הקשור למסורתו של הרב עזריאל הילדסהיימר. בתקופה זו הכיר גם את הרב יוסף דב סולובייצ׳יק, והשניים שמרו על קשר גם לאחר שעברו לארצות הברית.

לאחר עליית הנאצים לשלטון עבר עם אשתו לפריז. שם למד הנדסה וקיבל תעודת מהנדס, והמשיך בלימודי מתמטיקה ומדעים בסורבון. השילוב בין עולם תורני מסורתי לבין הכשרה מדעית־טכנולוגית היה נדיר בקרב אדמו״רים חסידיים, והוא עתיד להשפיע גם על יחסו לטכנולוגיה ועל יכולתו לנהל שיחות עם אנשי מדע, הנדסה ורפואה.

נישואיו לחיה מושקא והקשר לבית רבי יוסף יצחק

בתחילת שנות העשרים התקרב שניאורסון למשפחתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו״ר השישי של חב״ד־לובביץ׳. בשנת 1928 נשא בוורשה את בתו חיה מושקא. בני הזוג היו נשואים כשישים שנה ולא היו להם ילדים.

הנישואים חיברו אותו ישירות לבית הנהגת חב״ד. רבי יוסף יצחק הטיל עליו בהדרגה משימות תורניות ומוסדיות, ביקש ממנו לערוך ולפרסם כתבים ולהשתתף בעבודה הציבורית של החסידות. בתקופת ברלין ופריז כתב לעצמו חידושי תורה, הערות ורשימות על מנהגי חב״ד. מחברות אלה נמצאו לאחר פטירתו ופורסמו בסדרת רשימות.

הבריחה מאירופה הנאצית

כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עברו מנחם מנדל וחיה מושקא מברלין לפריז. עם פלישת גרמניה לצרפת בשנת 1940 נאלצו לברוח שוב, תחילה לאזור וישי ובהמשך לניס. משם הצליחו להגיע לליסבון, שהייתה אחת מדרכי המילוט האחרונות מאירופה.

ביוני 1941 הפליגו מפורטוגל לארצות הברית והגיעו לניו יורק בכ״ח בסיוון תש״א, 23 ביוני 1941. המעבר לאמריקה היה נקודת מפנה. בתוך פחות מעשור עתיד חותנו להיפטר, ושניאורסון עתיד לעמוד בראש תנועה חסידית שנפגעה קשות מחורבן יהדות אירופה אך ביקשה לבנות מחדש חיים יהודיים בקנה מידה עולמי.

ניו יורק: חינוך, הוצאה לאור והנדסה

זמן קצר לאחר הגעתו מינה אותו רבי יוסף יצחק לתפקידים מרכזיים במוסדות חב״ד, ובהם מרכז לענייני חינוך, מחנה ישראל והוצאת הספרים קה״ת. הוא עסק בעריכת ספרים, בהוצאה לאור, בתכנון פעילות חינוכית ובהרחבת הקשרים עם קהילות יהודיות.

בשנות המלחמה ניצל גם את הכשרתו ההנדסית ועבד בתחום הנדסת החשמל עבור פרויקטים הקשורים לצי האמריקאי. לאחר שהיקף עבודתו במוסדות חב״ד גדל, עזב את עבודת ההנדסה והקדיש את זמנו לפעילות התורנית והציבורית.

כבר בשנות הארבעים עסק בהוצאת כתבי אדמו״רי חב״ד ובהנגשת תורת החסידות. בשנת 1943 פרסם את היום יום, ליקוט קצר של אמרות, מנהגים והוראות לפי ימות השנה, וב־1946 הוציא הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים.

קבלת הנהגת חב״ד בשנת 1951

רבי יוסף יצחק שניאורסון נפטר בי׳ בשבט תש״י, 28 בינואר 1950. במשך חודשים ארוכים סירב חתנו מנחם מנדל לקבל על עצמו רשמית את תפקיד האדמו״ר. חסידים ורבנים פנו אליו שוב ושוב וביקשו ממנו להנהיג את החסידות.

בי׳ בשבט תשי״א, 17 בינואר 1951, ביום השנה הראשון לפטירת חותנו, נשא מאמר חסידות הפותח במילים באתי לגני. האירוע נחשב לקבלתו הרשמית של הנשיאות ולהתחלת תקופת הנהגתו כאדמו״ר השביעי של חב״ד־לובביץ׳.

כבר בראשית הנהגתו הציב עיקרון שהיה עתיד להגדיר את דרכו: אין להסתפק בשימור הקהילה הקיימת. יהודי צריך לצאת אל יהודים אחרים, גם למקומות שבהם כמעט אין תשתית יהודית, ולסייע להם לבנות חיים יהודיים. חב״ד אמורה לפנות החוצה ולא להסתגר בתוך חצר חסידית.

מהפכת השליחות

שלוחים נשלחו בידי אדמו״רי חב״ד עוד לפני תקופתו, אך רבי מנחם מנדל שניאורסון הפך את השליחות למערכת עולמית. בתחילה שלח יחידים וזוגות למרוקו, אירופה, ערי ארצות הברית וקהילות נוספות. בהמשך נוצר מודל קבוע: שליח ושליחה עוברים עם משפחתם למקום שבו יש צורך בחיים יהודיים ומקימים שם פעילות לטווח ארוך.

בתי חב״ד שנבנו סביב המודל הזה אינם רק בתי כנסת. במקומות רבים הם מפעילים גני ילדים ובתי ספר, שיעורים, ארוחות שבת וחג, מועדוני סטודנטים, מקוואות, ביקור חולים, סיוע לנזקקים ושירותים למטיילים. במקומות שבהם הקהילה היהודית קטנה מאוד, בית חב״ד עשוי להיות התשתית היהודית הקבועה היחידה.

גם לאחר פטירתו המשיכו משפחות חדשות לצאת לשליחות. מספרי חב״ד משתנים לפי שיטת הספירה של משפחות, מרכזים ומוסדות, אך באמצע העשור השלישי של המאה ה־21 מדובר באלפי משפחות שלוחים הפועלות ביותר ממאה מדינות. המשכיות זו היא אחת התוצאות המובהקות ביותר של המודל שבנה.

עשרת המבצעים: להפוך מצווה לנגישה

אחד המאפיינים הבולטים של הנהגתו היה יצירת מבצעים ציבוריים שנועדו לעודד יהודים לקיים מצוות מעשיות. במקום להמתין שיהודי יגיע לבית הכנסת או לישיבה, קרא לחסידיו לצאת לרחוב, למקום העבודה, לקמפוסים, לבסיסי צבא ולמרכזי ערים.

עשרת המבצעים המזוהים עמו כוללים אהבת ישראל, חינוך יהודי, לימוד תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, החזקת ספרי קודש בבית, כשרות, נרות שבת ויום טוב וטהרת המשפחה. לצד אלה התפתחו פעילויות עונתיות: חלוקת מצה שמורה לקראת פסח, נטילת לולב בסוכות, תקיעת שופר למי שאינם מגיעים לבית הכנסת, מצוות פורים והדלקות חנוכה ציבוריות.

הגישה העומדת מאחורי המבצעים הייתה שמעשה יהודי יחיד הוא בעל ערך בפני עצמו. אין צורך להמתין לשינוי כולל באורח החיים כדי להציע לאדם להניח תפילין, לתת צדקה או להדליק נרות שבת. עיקרון זה שינה את אופייה של פעילות הקירוב האורתודוקסית והפך את המפגש הקצר עם מצווה לכלי מרכזי בחיי חב״ד.

חנוכה במרחב הציבורי

בשנות השבעים הרחיב את קמפיין חנוכה וקרא להדליק חנוכיות לא רק בבתים ובבתי כנסת אלא גם במרחבים ציבוריים. חסידי חב״ד החלו לקיים הדלקות בכיכרות, מרכזי ערים ומבני ציבור ברחבי העולם.

הדלקות אלה הפכו במשך השנים לאחד הביטויים הציבוריים הבולטים של זהות יהודית בחודש כסלו. בארצות הברית אף נידונו בבתי משפט שאלות הנוגעות להצבת סמלים דתיים במרחב הציבורי. בלי קשר למחלוקות המשפטיות בכל מקום, המודל שיזם הפך את חנוכה לאחד האירועים היהודיים הנראים ביותר בערים רבות בעולם.

חינוך כמשימה יהודית ואוניברסלית

החינוך עמד במרכז תפיסתו. הוא עודד הקמת בתי ספר, ישיבות, גנים, מחנות קיץ, בתי ספר מקצועיים ומערכות לנוער. בישראל התפתחו רשתות חינוך ומוסדות מקצועיים שנועדו בין היתר לעולים חדשים, בני משפחות מעוטות יכולת וניצולי שואה.

בעיניו חינוך לא היה רק העברת ידע. הוא הדגיש בניית אופי, אחריות, מוסר והרגל של עשיית טוב. תפיסה זו הגיעה גם לזירה הציבורית האמריקאית. בשנת 1978 הכריז נשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר, בעקבות החלטת הקונגרס, על יום הולדתו של שניאורסון כ־Education Day, U.S.A.. המסורת נמשכה גם לאחר פטירתו, וב־2026 פורסמה שוב הכרזה נשיאותית המציינת את מורשתו בתחום החינוך.

הכרה זו יוצאת דופן משום שהיא הפכה יום הולדתו של אדמו״ר חסידי ליום אמריקאי העוסק בחינוך ובערכים, ולא רק באישיות או בקהילה מסוימת.

נשים ובנות כחלק מן המרחב התורני והציבורי

שניאורסון הרחיב באופן משמעותי את מקומן של נשים ובנות בפעילות חב״ד. הוא הקים ופיתח את ארגון נשי ובנות חב״ד, עודד נשים ללמוד תורה וחסידות וייחד להן כינוסים ושיחות.

הוא נשאר בתוך המסגרת ההלכתית האורתודוקסית ולא ביקש לבטל את ההבחנות המסורתיות בין תפקידי גברים ונשים, אך טען שבתנאי העולם המודרני אין הצדקה לכך שבנות ירכשו ידע רחב בתחומים כלליים ובו בזמן יישארו ללא השכלה יהודית רצינית. הוא עודד לימוד הלכה וחסידות לנשים ובנות וראה בהן גורם פעיל בהפצת יהדות ובבניית קהילה.

רשתות בית רבקה ובית חנה ומערכות החינוך לבנות שהתפתחו בעולם החב״די משקפות את החשיבות שייחס לחינוך נשי יהודי.

הרמב״ם היומי: לימוד המאחד קהילות

בשנת 1984 יזם את מפעל הרמב״ם היומי. מטרתו הייתה ליצור מסגרת שבה יהודים לומדים באופן מסודר את כל תחומי ההלכה בספר משנה תורה לרמב״ם.

הוא הציע שלושה מסלולים: שלושה פרקים ביום והשלמת הספר כולו בתוך כשנה; פרק אחד ביום והשלמתו במחזור ארוך יותר; ולימוד מקביל של ספר המצוות עבור מי שמתקשים ללמוד את משנה תורה עצמו.

המסגרת יצרה מחזור לימוד משותף בין קהילות ומדינות. סיומי הרמב״ם הפכו לכינוסים קבועים בעולם היהודי, והמפעל ממשיך להתקיים עשרות שנים לאחר פטירתו.

התוועדויות, תורה ויצירה ספרותית עצומה

מרכז הנהגתו התורנית היה ההתוועדות. במשך שעות היה מדבר ביידיש על פרשת השבוע, תלמוד, מדרש, הלכה, חסידות, קבלה, פירוש רש״י, הרמב״ם ונושאים ציבוריים. בשבתות, שבהן לא ניתן היה להקליט, צוות של חוזרים שיחזר את הדברים מן הזיכרון לאחר צאת השבת.

חלק מן השיחות עבר את הגהתו וחלקן נשמר כתמלילים בלתי מוגהים. במשך השנים נוצר גוף ספרותי עצום. בין הסדרות המרכזיות נמצאות ליקוטי שיחות, תורת מנחם – התוועדויות, ספר המאמרים, ספר השיחות, אגרות קודש ורשימות. לצד זאת נדפסו ספרים ולקטים על פירוש רש״י, הרמב״ם, פרקי אבות, בית המקדש ונושאים רבים נוספים.

המכתבים הם חלק מרכזי נוסף ממורשתו. הוא השיב לשאלות בהלכה, אמונה, חינוך, משפחה, רפואה, פרנסה וחיי קהילה, ובמקביל העניק ברכות ועצות אישיות. אלפים רבים מן המכתבים נדפסו, וחומרים נוספים ממשיכים להתפרסם מתוך הארכיון.

טכנולוגיה ככלי להפצת יהדות

למרות השתייכותו לעולם חסידי מסורתי, שניאורסון לא ראה בטכנולוגיה המודרנית איום כשלעצמה. לשיטתו, השאלה המרכזית הייתה למה משתמשים בה. טלפון, רדיו, טלוויזיה, לוויין ובהמשך תקשורת מחשבים יכולים לשמש להפצת תורה, לחיבור בין קהילות ולהנגשת תוכן יהודי.

כבר משנות השבעים הועברו התוועדויותיו באמצעות קווי טלפון לקהילות ברחבי העולם. בהמשך שודרו אירועים ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעות לוויין. בתכנים גדולים התקיים גם תרגום סימולטני לכמה שפות.

בשלהי חייו תמך גם בשימוש באמצעי תקשורת מקוונים להפצת תוכן יהודי. לאחר פטירתו התפתח Chabad.org לאחד מאתרי היהדות הגדולים בעולם, במסגרת אותה תפיסה של שימוש בטכנולוגיה כדי להגיע ליהודי במקום שבו הוא נמצא.

יהודי ברית המועצות: קשר מאחורי מסך הברזל

הקשר ליהדות הסובייטית היה עבורו אישי ומשפחתי. הוא גדל תחת המשטר הסובייטי, ואביו נאסר והוגלה בשל פעילותו הדתית. בתקופת הנהגתו תמך במערכות חשאיות שנועדו לשמר יהדות מאחורי מסך הברזל ולהעביר ספרים, תפילין, מזוזות, מידע וסיוע.

חלק מן הקשרים נעשו באמצעות שליחים ומכתבים חשאיים. הוא התנגד בתקופות מסוימות להפגנות פומביות שלדעתו עלולות להחמיר את מצב היהודים בתוך ברית המועצות, והעדיף לחץ דיפלומטי ופעילות מאחורי הקלעים. זו הייתה אסטרטגיה שנויה במחלוקת בתוך המאבק למען יהודי ברית המועצות, לצד ארגונים אחרים שהעדיפו מחאה פומבית.

עם פתיחת השערים התרחבה פעילות חב״ד במדינות ברית המועצות לשעבר. נבנו מחדש בתי כנסת, בתי ספר ומוסדות קהילתיים, ותנועה שפעלה שם במשך עשרות שנים בתנאי מחתרת חזרה לפעילות גלויה.

הצלת צעירים יהודים מאיראן

במהלך המהפכה האיראנית של 1979 פעלו אנשי חב״ד, בהכוונתו, לסייע לילדים ובני נוער יהודים לצאת מאיראן ולהגיע לארצות הברית. כמה אלפי צעירים הגיעו במסגרת המאמצים הללו והשתלבו במסגרות חינוך וקהילה יהודיות.

הפעולה ממחישה היבט רחב יותר של תפיסת השליחות: שליח אינו עוסק רק בהוראה ובתפילה. כאשר קהילה נמצאת בסכנה או במשבר, אחריותו כוללת גם סיוע מעשי, קליטה, מזון, דיור וחינוך.

צדקה ומפגש אישי: יחידות וחלוקת הדולרים

במשך עשרות שנים קיבל אנשים לפגישות אישיות שנקראו יחידות. יהודים ולא־יהודים, רבנים, אנשי עסקים, משפחות, אנשי ציבור וצעירים המתינו לעיתים שעות כדי לשוחח איתו על שאלות אישיות, רוחניות ומקצועיות.

כאשר מספר המבקשים גדל עד שלא ניתן היה להמשיך במתכונת זו, התפתחה בשנות השמונים חלוקת הדולרים בימי ראשון. אלפים עברו לפניו בזה אחר זה. הוא מסר לכל אדם שטר של דולר וביקש שייתן אותו לצדקה, וכך הפך גם מפגש קצר להזמנה לעשות מעשה של חסד.

עבור רבים היה המפגש הזדמנות לקבל ברכה או לומר משפט קצר. מאות שעות של מפגשים אלה תועדו בווידאו והפכו לאחר פטירתו למקור היסטורי חשוב להבנת סגנון הנהגתו וקשריו עם אנשים מכל שכבות החברה.

שבע מצוות בני נח והמסר לאנושות

שניאורסון לא ראה את פעילותו כמופנית ליהודים בלבד. בשנות השמונים קרא להפיץ בקרב לא־יהודים את רעיון שבע מצוות בני נח כמסגרת מוסרית בסיסית של אמונה באל אחד, איסור רצח, גזל ועבירות יסוד נוספות והקמת מערכת משפט.

מבחינתו, ליהדות יש אחריות גם לעולם הרחב ולא רק לקיום הפנימי של הקהילה. חסידיו פעלו להביא את הנושא לידיעת אנשי ציבור ומחנכים, והרעיון אף זכה לאזכורים בהחלטות והכרזות אמריקאיות שעסקו בחינוך ובערכים.

הקשר למדינת ישראל

שניאורסון מעולם לא ביקר במדינת ישראל לאחר שקיבל את הנהגת חב״ד, אך היה מעורב מאוד בחיי המדינה ובמצב יהודיה. הוא קיים קשרים עם נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, אנשי צבא וביטחון ואישי ציבור. קשר מיוחד התקיים בינו לבין הנשיא זלמן שזר, שהיה בעל זיקה עמוקה לחב״ד וביקר אותו ב־770 בעת ביקוריו בארצות הברית.

הוא עודד הקמת מוסדות חינוך, הכשרה מקצועית, תעשייה והתיישבות בישראל, וסייע בקליטת עולים בקהילות חב״ד. הוא העריך את חיילי צה״ל ואת פעולותיהם להגנת חיי אדם, ולאחר מבצע אנטבה שיבח בפומבי את אומץ המשתתפים במבצע.

מבחינה דתית הוא לא אימץ את התפיסה הציונית־דתית שלפיה הקמת המדינה היא כשלעצמה אתחלתא דגאולה. עם זאת, יחסו למדינת ישראל לא היה יחס של התנתקות. הוא ראה בהצלת יהודים ובניצחונות צבאיים אירועים בעלי משמעות גדולה והשקיע מאמצים רבים בחיזוק יהודים ומוסדות במדינה.

עמדות מדיניות והוויכוח על ביטחון

לשניאורסון היו גם עמדות מדיניות ברורות, והן היו חלק מן הוויכוח הישראלי של תקופתו. הוא התנגד למסירת שטחים שנכבשו ב־1967 וטען כי נסיגה מאזורים מסוימים עלולה לסכן חיי אדם. הוא הציג את עמדתו בראש ובראשונה כטיעון של פיקוח נפש וביטחון, ולא כתוכנית מפלגתית.

על רקע זה התנגד להסכמי קמפ דייוויד ולהחזרת חצי האי סיני למצרים. הוא גם עסק במשך שנים בשאלת מיהו יהודי וביקש שהחוק הישראלי יכיר לצורכי רישום יהודי רק בגיור שנעשה על פי ההלכה.

הוא נפגש עם דמויות ממפלגות שונות והדגיש פעמים רבות שאינו מבקש להקים מפלגה או להשתייך אליה. עם זאת, עמדותיו השפיעו לעיתים על חסידים ועל אישי ציבור ופעלו בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, ולכן הן חלק מן התיעוד ההיסטורי של הנהגתו.

הגאולה והמשיח במרכז התודעה

נושא הגאולה תפס מקום מרכזי בתורתו. כבר בראשית הנהגתו תיאר את התקופה כדור בעל אחריות מיוחדת להשלים את העבודה הרוחנית שתוביל לגאולה. הוא עודד לימוד מקורות העוסקים במשיח, בבית המקדש ובייעודי הגאולה, ובעיקר הדגיש את דברי הרמב״ם בהלכות מלכים.

בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים החריפה תחושת הדחיפות. הוא קרא לחסידיו להכין את עצמם ואת סביבתם לגאולה באמצעות תורה, מצוות, חסד והפצת יהדות. המסר בדבר ביאת המשיח הקרובה נעשה אחד הנושאים המזוהים ביותר עם שנותיו האחרונות.

האמונה המשיחית בקרב חסידיו

בשנותיו האחרונות התפתחה בקרב חלק הולך וגדל מחסידי חב״ד אמונה כי הרבי עצמו הוא האיש הראוי להתגלות כמשיח. יחסו שלו לפרסום הדבר לא היה חד־משמעי לאורך כל התקופה: קיימים מקרים מתועדים שבהם הסתייג מפרסומים או משירים שהכריזו עליו כמשיח, ולצדם מקרים מאוחרים שבהם חסידים פירשו את תגובותיו ועידודו לשירה כהסכמה.

לאחר פטירתו נותר הנושא מוקד של מחלוקת פנימית בחב״ד ושל דיון מחקרי רחב. חלק מן החסידים ממשיכים לזהותו כמשיח, בדרגות שונות של הדגשה, בעוד אחרים מעדיפים שלא להפוך אמונה זו למרכז הפעילות הציבורית. מבחינה היסטורית, המתח הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הסיפור של חב״ד שלאחר 1994, אך אינו מבטל את התשתית הארגונית, החינוכית והקהילתית שנבנתה בתקופת הנהגתו.

השבץ, שנותיו האחרונות ופטירתו

בשנת 1977 עבר התקף לב בזמן ההקפות בשמיני עצרת, אך התאושש וחזר לפעילות מלאה. ב־2 במרץ 1992, בעת ששהה ליד ציון חותנו בקווינס, לקה בשבץ מוחי קשה. השבץ הותיר אותו משותק בצד ימין ופגע ביכולת הדיבור שלו.

בחודשים שלאחר מכן הופיע מעת לעת בפני החסידים ממרפסת שנבנתה בסמוך לחדרו ב־770. מצבו הרפואי והציפייה המשיחית סביבו הפכו את התקופה לטעונה במיוחד עבור החסידות.

רבי מנחם מנדל שניאורסון נפטר ב־12 ביוני 1994, ג׳ בתמוז תשנ״ד, בבית החולים בית ישראל בניו יורק, בגיל תשעים ושתיים. הוא נטמן ליד חותנו בבית הקברות מונטיפיורי בקווינס. הוא לא הותיר ילדים ולא מינה אדמו״ר שיירש את מקומו.

האוהל: מוקד תפילה עולמי

מקום קבורתם המשותף של רבי יוסף יצחק ורבי מנחם מנדל שניאורסון מכונה האוהל. עוד בחייו נהג הרבי לנסוע בקביעות אל קבר חותנו עם מכתבי בקשות שהגיעו אליו מרחבי העולם.

לאחר פטירתו נעשה המקום מוקד תפילה מרכזי. מבקרים כותבים בקשות, קוראים אותן במקום ומניחים את הדפים. בקשות נשלחות גם באמצעים דיגיטליים ומועברות אל הציון. יהודים מרקעים שונים, לצד אישי ציבור ומבקרים שאינם יהודים, מגיעים למקום לאורך השנה.

770 Eastern Parkway בברוקלין נותר במקביל סמל פיזי של חב״ד ומרכז פעילות עולמי. השילוב בין 770 לבין האוהל מגלם שני צדדים של המורשת: מוסד חי שממנו יצאה פעילות לעולם, ומקום זיכרון שאליו ממשיכים להגיע אנשים לתפילה ולהתבוננות.

מדליית הזהב של הקונגרס ויום החינוך

לאחר פטירתו אישר הקונגרס האמריקאי את הענקת מדליית הזהב של הקונגרס לרבי שניאורסון. החוק נחתם בנובמבר 1994 והכיר בתרומתו לחינוך, מוסר וצדקה ובמערכת המוסדות שהתפתחה בהנהגתו. המדליה הוענקה בטקס בבית הלבן בשנת 1995.

ההכרה הציבורית האמריקאית לא הסתיימה בכך. מסורת Education and Sharing Day, שהחלה ב־1978, ממשיכה להיצמד לתאריך יום הולדתו העברי. נשיאים ממפלגות שונות פרסמו לאורך עשרות שנים הכרזות המדגישות חינוך, אופי, אחריות ומעשים טובים, ובכך הפכה מורשתו לחלק קבוע גם מן השפה הציבורית האמריקאית.

רשת שהמשיכה לגדול ללא יורש

אחד המאפיינים יוצאי הדופן במורשתו הוא שחב״ד לא מינתה אדמו״ר שמיני לאחר פטירתו. למרות היעדר יורש אישי, מוסדות התנועה לא התפרקו. השלוחים המשיכו להקים מרכזים חדשים, מוסדות קיימים התרחבו, והמערכת העולמית המשיכה לעבוד מתוך ההנחיות, הכתבים והמודל הארגוני שהשאיר.

העובדה שמפעל השליחות מסוגל להמשיך להתרחב יותר משלושה עשורים לאחר מותו מצביעה על שינוי עמוק שהכניס במבנה החסידי. השליח אינו תלוי בקבלת הוראות יומיומית מן הרבי; הוא רואה את עצמו כמי שנושא אחריות ארוכת טווח על המקום והקהילה שאליהם נשלח.

מורשת של נוכחות יהודית בכל מקום

השפעתו הרחבה ביותר ניכרת אולי במפה. בערים גדולות, בעיירות קטנות, בקמפוסים, באתרי תיירות ובמדינות שבהן חיים יהודים מעטים ניתן למצוא כיום בית חב״ד, שליח או פעילות שנולדו מן המודל שטיפח.

הנוכחות הזו משנה את חוויית החיים היהודיים. סטודנט יכול למצוא סעודת שבת בקמפוס רחוק מהבית; מטייל יכול לקבל אוכל כשר או עזרה בשעת חירום; משפחה יכולה למצוא תפילה או פעילות לילדים במקום שאין בו קהילה גדולה; ויהודי שאינו משתייך באופן קבוע לבית כנסת יכול להיתקל בתפילין, חנוכייה או הזמנה לסעודת חג במרחב היומיומי.

גם מי שחולק על היבטים בתפיסתו הדתית או המדינית יכול לזהות את השינוי המבני שיצר: חב״ד נעשתה מתנועה חסידית שמרכזה במזרח אירופה לרשת יהודית גלובלית המבקשת להגיע לכל יהודי, במקום לחכות שהיהודי יגיע אליה.

מדוע רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ׳ ראוי לציון כערך חשוב במורשת

רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ׳ ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) משום שקשה לתאר את החיים היהודיים שלאחר השואה בלי להביא בחשבון את המודל שיצר. הוא לקח חסידות שנפגעה עמוקות מחורבן יהדות מזרח אירופה והפך אותה למערכת עולמית של שליחות, חינוך, תפילה, חסד והנגשת מסורת יהודית. אלפי השלוחים ובתי חב״ד שפועלים כיום ברחבי העולם הם תוצאה חיה של תפיסת האחריות שהנחיל.

תרומתו ניכרת גם מעבר למבנה חב״ד עצמו: קמפיינים שהפכו תפילין, נרות שבת, מזוזה וצדקה לנוכחים יותר במרחב הציבורי; מסגרת הרמב״ם היומי; מערכת ספרות תורנית עצומה; חיזוק לימוד התורה לנשים; פעילות למען יהודי ברית המועצות ואיראן; קשר מתמשך עם מדינת ישראל; והרעיון שטכנולוגיה מודרנית יכולה לשמש להפצת ידע יהודי במקום להיתפס רק כאיום על המסורת.

Moreshet.com מתעד את הרבי מלובביץ׳ משום שמורשת נמדדת גם במוסדות שנשארים פעילים ובאנשים שממשיכים לבצע משימה הרבה אחרי פטירתו של המנהיג שהגדיר אותה. מקומו במורשת (Moreshet) מבוסס על מפעל יהודי בין־דורי ורב־יבשתי: הפיכת האחריות ליהודי אחר, גם אם הוא רחוק גאוגרפית או רוחנית, לעיקרון ארגוני שממשיך לעצב קהילות יהודיות ברחבי העולם.