עוזי גל

עוזי גל, שנולד בשם גוטהארד גלאס, היה מפתח כלי נשק ישראלי שהטביע את חותמו על ביטחון ישראל ועל תולדות הנשק הקל במאה העשרים. תת־המקלע ״עוזי״, שפיתח בראשית שנות המדינה, היה פשוט יחסית לייצור, אמין, קומפקטי וזול יותר מן הדגם המתחרה שנבחן באותה תקופה. הוא נכנס לשימוש בצה״ל, השתתף במבצע קדש והפך לשם ישראלי שנודע ברחבי העולם.

תרומתו של גל לא הייתה רק בהמצאת כלי נשק מפורסם. הוא השתתף בבניית היכולת העצמאית של ישראל לתכנן ולפתח אמצעי לחימה, בתקופה שבה המדינה הצעירה נדרשה להגן על עצמה בתנאים של מחסור, אי־ודאות ותלות מוגבלת במקורות חוץ. עבודתו חיברה בין כושר המצאה אישי לבין צורכי המדינה, הצבא והתעשייה הביטחונית.

מילדות בגרמניה אל הארץ־ישראלית

גל נולד ב־15 בדצמבר 1923 בויימאר שבגרמניה, במשפחה יהודית. אביו, אריך גלאס, שהיה אמן וצייר, החזיק בבית המשפחה במינכן כלי נשק עתיקים, אקדחים ושריוני אבירים. הסביבה הזאת עוררה אצל הילד עניין מוקדם במנגנונים, במלאכת יד ובכלים מכניים.

לאחר גירושי הוריו עבר גל לחסות אמו. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, נשלח יחד עם תלמידי בית הספר היהודי שבו למד לאנגליה. אביו עלה לארץ ישראל עם משפחתו החדשה, וב־1936 עלה גם גל לארץ והצטרף אליו בקיבוץ יגור. הוא למד בנשר ולאחר מכן בבית הספר למקצועות המלאכה על שם לודוויג טיץ.

כבר בגיל חמש־עשרה פיתח קשת שיכלה לירות חיצים באופן אוטומטי. ההתנסות המוקדמת הזאת ביטאה את השילוב שילווה אותו כל חייו: סקרנות טכנית, יכולת מעשית ונכונות להפוך רעיון למנגנון עובד.

מן הפלמ״ח אל פיתוח הנשק הישראלי

בשנת 1942 הצטרף גל לפלמ״ח ושירת בתפקידים הקשורים לכלי נשק. הוא התנסה בפיתוח אמצעי לחימה, בחריטת חלקים ובתיקון ובשיפור של מערכות קיימות. בשנת 1943 נתפס בידי הבריטים כשברשותו חלקי כלי נשק ונידון לשבע שנות מאסר, עונש שקוצר לשש. הוא נכלא בעכו, אך לאחר שקיבל חנינה ביולי 1946 חזר ליגור ושב לעסוק בתכנון ובפיתוח כלי נשק.

במלחמת העצמאות השתתף בכיבוש שפרעם ובקרבות באזור תרשיחא. הניסיון שצבר בשטח חיזק את הבנתו בדבר הפער שבין כלי נשק כפי שהם מתוכננים על שולחן השרטוט לבין האופן שבו חיילים משתמשים בהם בתנאי לחימה. ההבנה הזאת הייתה חשובה בהמשך לעבודתו כמפתח, משום שה״עוזי״ תוכנן מתוך תשומת לב לניידות, לתפעול ולתחזוקה.

הדרך אל ה״עוזי״

בקיץ 1949, לאחר שהיה לסגן, השתתף גל בקורס קציני חי״ר. ב־20 באוקטובר אותה שנה כתב לסגן־אלוף מאיר זורע מכתב בן כשלושים עמודים, ובו תיאור מפורט של תת־מקלע מתוצרת ביתית. זורע בחן את התכנון, שיבח אותו והעביר את המלצתו לראש מחלקת ההדרכה, חיים לסקוב.

בעקבות המכתב הוצב גל בחיל המדע, במדור לפיתוח נשק שנוהל בידי רב־סרן חיים קארה. במדור פותחו גרסאות אחדות של תת־מקלע חדש שסומן ק־12. בשנת 1950 עבר גל לתעשייה הצבאית, ושם המשיך את העבודה שהובילה להשלמת פיתוח ה״עוזי״ בשנת 1953.

צה״ל השווה בין הק־12 לבין ה״עוזי״ ובחר בעוזי, בין היתר משום שהיה זול יותר. הבחירה שיקפה לא רק הערכה לפתרון ההנדסי אלא גם התאמה לצרכיה של מדינה צעירה, שנדרשה לצייד את כוחותיה באמצעי לחימה יעילים בלי להכביד על משאביה. בשנת 1955 הוצג הנשק במצעד יום העצמאות, ולאחר מכן נכנס לשימוש בחטיבת הצנחנים. במבצע קדש השתמשה בו החטיבה בהצלחה.

ה״עוזי״ נקרא על שמו של מפתחו, אף שגל התנגד לכך בתחילה. הוא הסכים לאחר שמפקדיו סברו כי השם יסייע לשווק את הנשק ברחבי העולם. בתוך זמן קצר הפך השם ״עוזי״ למזוהה עם תוצרת ביטחונית ישראלית ועם היכולת של ישראל לפתח בעצמה מערכות שתאמו את תנאי השירות והלחימה שלה.

הכרה מקצועית והמשך עבודתו

בשנת 1955 קיבל גל צל״ש הרמטכ״ל על ״כושר המצאה צבאי״. בשנת 1958 העניק לו ראש הממשלה דוד בן־גוריון את פרס ביטחון ישראל. גל היה הראשון שזכה בפרס, וההכרה סימנה את חשיבותו של פיתוח טכנולוגי מקומי לביטחון המדינה.

לאחר השלמת ה״עוזי״ המשיך גל לתכנן ולאפיין כלי נשק קלים. הוא היה חבר בצוות שאפיין רובה סער חדש לצה״ל. הרובה, שנקרא ״גל״, נועד להיות הנשק העיקרי של חיל הרגלים, אך בסופו של דבר נגנז למעשה הפרויקט, לאחר שהתעשייה הצבאית קידמה את הגרסה הישראלית של הקלשניקוב, שנודעה בשם ״גליל״. מן הפרויקט נותרו מעט אבות־טיפוס.

חלק מן הדוחות המקצועיים שכתב גל שימשו את צה״ל גם בשנים שלאחר מכן. בכך ניכרת תרומתו גם מעבר לכלי הנשק המזוהה ביותר עמו: הוא סייע ליצור ידע מצטבר, שיטות עבודה ותשתית מקצועית לפיתוח אמצעי לחימה בישראל.

שנים בארצות הברית והמשך החדשנות

בשנת 1976 פרש גל מצה״ל ועבר עם משפחתו לפילדלפיה, כדי שבתו תמר תוכל לקבל טיפול רפואי בגידול שממנו סבלה. בארצות הברית עסק בהתאמת ה״עוזי״ לשוק האמריקאי והמשיך לתכנן כלי נשק. בשנת 1995 פיתח את רוגר MP9, תת־מקלע שהיה מעין גרסה משופרת של ה״עוזי״, אך הוא לא זכה להצלחה מסחרית. עד ימיו האחרונים עבד על פיתוח אקדח חדשני.

עוזיאל גל נפטר בפילדלפיה ב־7 בספטמבר 2002, לאחר שחלה בסרטן. הוא נקבר בקיבוץ יגור, סמוך לאשתו אהובה, שנפטרה כארבע שנים לפניו, ולבתו תמר, שנפטרה מגידול בשנת 1984. הוא הותיר אחריו את בנו, עדו.

מדוע עוזי גל ראוי לציון כערך חשוב במורשת

עוזי גל ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שסיפור חייו ממחיש כיצד ידע טכני, ניסיון מעשי ושירות ציבורי יכולים להשתלב בבניית מוסדותיה ויכולתה של מדינת ישראל. הוא לא רק פיתח את ה״עוזי״, אלא עבד בתוך המערכות הצבאיות והמקצועיות שהפכו את ההמצאה לכלי שימושי, ניתן לייצור ובעל השפעה על ביטחון המדינה.

ה״עוזי״ נעשה לאחד הסמלים הבינלאומיים המזוהים עם ישראל, ואילו עבודתו המתמשכת של גל תרמה להתפתחות הידע הישראלי בפיתוח נשק קל. חייו, מן הבריחה מאירופה הנאצית והעלייה לארץ ועד עבודתו בצה״ל, בתעשייה הצבאית ובארצות הברית, משקפים פרק מרכזי בתולדות ההגנה העצמית היהודית ובבנייתה של מדינה מודרנית.

לכן מקומו של גל ב־Moreshet.com נשען על מעשים והשפעה מתועדת: המצאה ששירתה חיילים ישראלים, ידע מקצועי שנשמר במוסדות הביטחון, ודוגמה לחדשנות שהשפיעה גם מעבר לגבולות ישראל. מורשתו מחברת בין סיפור אישי של הישרדות ובנייה מחדש לבין הישג הנדסי שהפך לחלק מן ההיסטוריה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל.