נתן זך

נתן זך (1930–2020) היה משורר, מתרגם, עורך, מבקר, סופר, פזמונאי ומחזאי ישראלי, מן הדמויות המרכזיות בעיצוב השירה העברית במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. הוא לא הסתפק בכתיבת שירים: באמצעות יצירתו, ביקורתו, הוראתו ופעילותו התרבותית סייע לשנות את האופן שבו משוררים וקוראים ישראלים חשבו על קצב, לשון, רגש וקול אישי.

זך נולד בברלין ב־13 בדצמבר 1930 בשם הארי זייטלבך, בן לאב יהודי יליד פשמישל ולאם ילידת טורינו. בשנת 1936 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, לאחר עליית הנאצים לשלטון. חוויית המעבר מאירופה לארץ ישראל, המפגש בין לשונות ותרבויות והחיים בישראל המתהווה נעשו חלק מן הרקע ההיסטורי והתרבותי שממנו צמחה יצירתו.

במלחמת העצמאות שירת בצה״ל, ובהמשך שירת כקצין מודיעין וכקצין ביטחון בחטיבה 8. הוא השתחרר בשנת 1951 בדרגת סרן. לצד חייו הצבאיים והאזרחיים החל כבר בצעירותו לעסוק בכתיבה: כנער עיבד סיפורים וכתבות לעיתוני ילדים, ובהמשך פנה אל השירה, התרגום והביקורת.

המשורר ששינה את קצב השירה העברית

ספרו הראשון, בשלושה, ראה אור בשנת 1953 בשיתוף משה דור ואריה סיון ובהוצאת ״לקראת״. בשנת 1955 פרסם את שירים ראשונים, ואילו שירים שונים משנת 1960, ששילב שירים מוקדמים וחדשים, נחשב לאחת מנקודות השיא ביצירתו. בהמשך פרסם, בין היתר, את כל החלב והדבש, במקום חלום, צפונית מזרחית, אנטי־מחיקון, שירים על כלב וכלבה, כיוון שאני בסביבה, כי האדם עץ השדה, הזמיר כבר לא גר כאן יותר, כל השירים ושירים חדשים, מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה ואומרים שממש יפה שם, ספר שיריו האחרון, שיצא ב־2016.

תרומתו הגדולה של זך הייתה גם פואטית וגם תרבותית. בשנות החמישים השתייך לחבורת ״לקראת״, שפעלה לצד משוררים ובהם יהודה עמיחי, דוד אבידן, משה דור, אריה סיון, ישראל פנקס ובנימין הרשב. במאמרו המכונן הרהורים על שירת אלתרמן, שפורסם בכתב העת עכשיו ב־1959, ניסח בחריפות את המרד של דור חדש נגד הפאתוס, החריזה והמשקל הסדיר שאפיינו חלק מרכזי מן השירה העברית שקדמה לו.

זך לא טען שכל חרוז או מקצב פסולים. הוא ביקש שהצורה תצמח מן החוויה ולא תכפה עליה תבנית חיצונית. במקום לשון מקושטת וסימבוליזם הנתפסים כמלאכותיים, העדיף שפה מדויקת, גמישה וקרובה לדיבור; במקום אחידות צורנית, ביקש קצב המשתנה בהתאם לנוף, לרגש ולמחשבה. עקרונות אלה, שאותם סיכם וניסח בעוצמה, תרמו להפיכת השירה החופשית ולשילוב לשון יומיומית ולשון ספרותית לאפשרות המרכזית של השירה העברית החדשה.

בשיריו העמיד זך במרכז את היחיד ואת המפגש שלו עם זרים, עם אהבה, עם אובדן ועם המציאות הישראלית. הקול הדובר אצלו אינו בהכרח קולו של ציבור לאומי מאוחד, אלא קול אישי, מהסס ולעיתים פגיע. בכך נתן ביטוי לדור שחיפש לדבר על החיים הממשיים בלי לוותר על עומק תרבותי. הוא שילב ביצירתו אזכורים מן המקרא, מן הברית החדשה ומן המיתולוגיה היוונית, אך השתמש בהם כדי לבחון מצבים אנושיים עכשוויים ושבירים.

יצירה שחצתה את גבולות הספר

שירתו של זך נעשתה חלק מן התרבות הישראלית גם בזכות המוזיקה. שירים כגון ״כי האדם עץ השדה״, ״ציפור שנייה״, ״איך זה שכוכב״, ״פזמון״, ״יופייה אינו ידוע״, ״לבדו״, ״כשאלוהים אמר בפעם הראשונה״ ו״ועוד לא אמרתי הכל״ הולחנו ובוצעו בידי יוצרים וזמרים מרכזיים, בהם מתי כספי, שלמה ארצי, נורית גלרון, שלום חנוך, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ויוני רכטר.

המעבר מן הדף אל הבמה והרדיו הרחיב את קהל הקוראים של זך והפך את שירתו לחלק מן הזיכרון המוזיקלי הישראלי. בשנת 1981 הוציאה נורית גלרון את האלבום שירים באמצע הלילה, שהתבסס כולו על שיריו של זך. הוא כתב לאלבום הקדמה, ושיריו קיבלו באמצעותו חיים חדשים בקרב קהל שלא בהכרח פגש אותם בספר. בשנים מאוחרות יותר הקליט שפי ישי אלבום שהוקדש לשיריו, וזך עצמו השתתף באלבומים שבהם הקריא את שיריו על רקע מוזיקה מאת שלומי פריג׳.

זך עסק גם בתרגום, ובכך תרם להרחבת האופקים של התרבות העברית. בין תרגומיו יצירות מאת ברטולט ברכט, אלן גינסברג ואלזה לסקר־שילר, וכן שירה ומחזות נוספים. תרגומיו חיברו בין הספרות העברית לבין מסורות אירופיות ואמריקאיות, והביאו לקוראים ולבאי התיאטרון בעברית קולות, מקצבים ודימויים מן העולם.

עורך, מורה ומתווך של ספרות

זך ראה בשירה לא רק מעשה אישי אלא גם שיחה תרבותית. בשנים 1995–1998 ערך ופרסם 25 קונטרסים בשם הנה, שהציגו משוררים לקהל רחב. המפעל הזה העניק במה ליוצרים ולתרגומים, ועודד קוראים לפגוש שירה מחוץ למסגרות המצומצמות של חוגי הספרות. הוא כתב גם מסות ומחקרים על שירה, מודרניזם, רומנטיקה וספרות ישראלית, ובהם זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית והשירה שמעבר למלים – תיאוריה וביקורת.

במקביל פעל במערכת ההשכלה הגבוהה. לאחר שלמד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, לימד בשנים 1960–1967 במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. בשנים 1968–1978 חי באנגליה והשלים דוקטורט באוניברסיטת אסקס. לאחר שובו לימד באוניברסיטת תל אביב ומונה לפרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. תלמידים, חוקרים וקוראים פגשו דרכו לא רק את שיריו, אלא גם תפיסה ביקורתית של תולדות השירה ושל האפשרויות הגלומות בלשון העברית.

זך כתב גם פרוזה וספרי ילדים, בהם מות אמי, קוף המחט, הדבורה דבורה, הנשר הגדול והסיפור הקטן על האנשים הגדולים. בשנת 1984 הועלה בתיאטרון הקאמרי מחזהו היחיד, בית ספר לריקודים, בבימוי שמואל בונים, עם מוזיקה מאת סשה ארגוב. פעילותו ברפרטואר של תיאטרוני אהל והקאמרי הרחיבה אף היא את קשריו עם מוסדות התרבות המרכזיים בישראל.

הכרה ציבורית ושנותיו האחרונות

על פועלו זכה זך בפרס ביאליק לספרות בשנת 1982, בפרס פרוניה הבינלאומי לשירה באיטליה בשנת 1993, בפרס ישראל לשירה עברית בשנת 1995, בפרס עקביהו על מפעל חיים בשירה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ובפרס אקו״ם על מפעל חיים בזמר העברי בשנת 2003. ההכרה הזו שיקפה את רוחב פועלו: הוא היה משורר מרכזי, אך גם מתרגם, מבקר, מחנך ויוצר שהשפיע על מוזיקה, תיאטרון ודיון ספרותי.

זך המשיך לפרסם ולהתראיין גם לאחר שאובחן בשנת 2009 כחולה אלצהיימר. הוא נפטר ברמת גן ב־6 בנובמבר 2020, בגיל 89, ונקבר בבית העלמין בעינת. לבקשתו הושמעו בהלווייתו שלושה משיריו: ״כי האדם עץ השדה״, ״ועוד לא אמרתי הכל״ ו״ציפור שנייה״. הבחירה הזאת המחישה את הקשר שבין יצירתו לבין הקול הישראלי הרחב שאימץ אותה במשך עשרות שנים.

מדוע נתן זך ראוי לציון כערך חשוב במורשת

נתן זך ראוי להיכלל במורשת משום שהשפעתו אינה מסתכמת ברשימת ספרים או בפרסים. הוא סייע לשנות את השירה העברית מבפנים: את היחס למשקל ולחריזה, את מעמדה של לשון הדיבור, את מקומו של היחיד ואת הדרך שבה שירה יכולה לתאר מציאות ישראלית מורכבת. הוא גם חיבר בין כתיבה, ביקורת, הוראה, תרגום, מוזיקה ותיאטרון, ובכך השפיע על יוצרים ועל קהלים מעבר לעולם הספרות.

ביצירתו נשמרו יחד כמה שכבות של המורשת היהודית והישראלית: שפה עברית המתפתחת בארץ, זיכרון של אירופה ושל הגירה, דיאלוג עם המקרא ועם תרבויות העולם, וחיפוש אחר קול אישי בתוך חברה המשתנה במהירות. שיריו שהולחנו נעשו חלק מחיי היומיום בישראל, בעוד שמאמריו וספריו עיצבו את השיח המקצועי על שירה עברית מודרנית. משום כך נתן זך הוא דמות מרכזית לתיעוד במורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com: סיפורו מאפשר להבין כיצד יוצר יחיד יכול לשנות את השפה שבה קהילה שלמה מתארת את עצמה, וכיצד יצירה ספרותית ממשיכה להשפיע על חיי התרבות גם לאחר מות מחברה.