יהודה בארקן

יהודה בארקן (לשעבר ברקן; 29 במרץ 1945 – 23 באוקטובר 2020) היה שחקן, מפיק, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי, מן הדמויות המזוהות ביותר עם הקולנוע העממי בישראל. במשך יותר מחמישה עשורים הופיע בכארבעים סרטים, יצר קומדיות ומותחנים, הוביל את סוגת סרטי המתיחות, וגילם דמויות שהפכו לחלק מן השפה התרבותית הישראלית. הופעותיו ב"צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" וטרילוגיית "אבא גנוב" חיברו בין הומור, משפחה, מעמד, עדות וחיי היומיום של החברה הישראלית.

בארקן לא פעל רק כשחקן. הוא עבר בין במה, רדיו, קולנוע וטלוויזיה, וידע לזהות מה מצחיק ומרגש קהל רחב. הוא כתב, ביים והפיק סרטים, יצר מתיחות טלפוניות וקולנועיות, הנחה תוכניות, ובשנותיו המאוחרות השתלב גם ביצירה ובשידור לקהלים דתיים וחרדיים. בכך נעשה לא רק כוכב קולנוע, אלא יוצר שחיבר בין מרכזי תרבות שונים בישראל.

ילדות, שירות צבאי וראשית הדרך

בארקן נולד בנתניה בשם יהודה יחזקאל ברקוביץ'. אביו נולד בפולין ואמו בצ'כוסלובקיה; הוריו עלו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה. הוא למד בבית הספר ביאליק ובתיכון אורט בנתניה, והיה חניך בתנועת הנוער המכבי הצעיר. בצה"ל שירת בחיל ההנדסה הקרבית וכן בלהקת פיקוד צפון.

לאחר שחרורו הצטרף ללהקת פיקוד דיזנגוף, שהורכבה מיוצאי להקות צבאיות והגישה שירים ומערכונים ברוח הבידור הצבאי. בין חבריה היו ששי קשת, צילה דגן ואריה מוסקונה. המסגרת הזאת העניקה לו ניסיון בימתי והיכרות עם קצב קומי, משחק קבוצתי ותקשורת ישירה עם קהל. בשנת 1967 הופיע גם במחזה "בקט או כבודו של אלוהים" בתיאטרון הבימה, לצד עודד תאומי ומישא אשרוב.

מן הרדיו אל הקולנוע

בתחילת שנות ה-70 השתתף בתוכנית הרדיו "חמים וטעים", שערך והגיש גדי ליבנה. בפינת "המתיחה הקטנה" ביצעו בארקן, משה טימור, שלמה בראבא ואחרים מתיחות טלפוניות בשידור חי. המפגש בין קול, הפתעה ותגובה מיידית של אנשים מן השורה נעשה בסיס ליצירתו הקולנועית המאוחרת יותר. בארקן הבין שהמתיחה יכולה להיות לא רק קטע רדיו, אלא פורמט בידורי שלם, המשלב תסריט, משחק, אלתור ומרחב ציבורי.

בקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70 ביסס בארקן את מעמדו כשחקן כריזמטי ורב-גוני. הוא הופיע ב"הוא הלך בשדות" (1967), ב"לופו" וב"הפריצה הגדולה" (1970), ב"מלכת הכביש" וב"כץ וקרסו" (1971), וב"שתי דפיקות לב" ו"הבריחה אל השמש" (1972). הוא עבד עם יוצרים מרכזיים ובהם מנחם גולן, יוסף מילוא ובועז דוידזון, והשתלב בתעשיית קולנוע ישראלית שהתפתחה במהירות וביקשה ליצור בידור מקומי לקהל מקומי.

הקומדיה העממית והדמויות שנשארו בזיכרון

ב-1974 גילם את צ'רלי בן חנניה ב"צ'רלי וחצי", וב-1975 גילם את גברי ועזריאל לוי, תאומים בעלי אופי שונה, ב"חגיגה בסנוקר". שני הסרטים נעשו לסמלים של קולנוע הבורקס: קומדיות עממיות שהציגו טיפוסים, מתחים חברתיים, שאיפות כלכליות ויחסי משפחה בשפה נגישה, ישירה ומצחיקה. לאורך השנים הם נצפו שוב ושוב והפכו לחלק מן התרבות הפופולרית הישראלית, גם בקרב קהלים שלא הכירו את הקולנוע הישראלי בעת יציאתם.

בארקן המשיך להופיע ב"לופו בניו יורק", "בוא נפוצץ מיליון" ו"מיליונר בצרות". ב-1985 שיחק, כתב, ביים והפיק את "קומפוט נעליים", לצד יוסי סוויה ועזרא שם טוב. הפעילות הזאת המחישה את רוחב תפקידו בתעשייה: הוא לא הסתפק בביצוע תפקיד, אלא השתתף בעיצוב הרעיון, בכתיבה, בהפקה ובשפה הקולנועית.

סרטי המתיחות: יצירת סוגה ישראלית

בשנות ה-80 הפך בארקן את רעיון המתיחה מן הרדיו למוצר קולנועי מצליח. הוא כתב וביים, לעיתים יחד עם יגאל שילון, את "חייך, אכלת אותה" (1980), "המתיחה הגדולה" (1984), "ניפגש בסיבוב" (1986), "ניפגש בחוף" (1987), "מצלמה בלי בושה" (1988) ו"גברת תפתחי זה אני" (1992). ב-1989 ביים את "ניפגש בספארי", שצולם בזימבבואה ובדרום אפריקה, והשתתף גם ב"אוכלים לוקשים".

סרטי המתיחות שלו שילבו תכנון מוקדם עם תגובות בלתי צפויות, והפכו את הרחוב, החנות, אתר הנופש או השיחה הטלפונית לבמת קומדיה. בארקן פיתח סגנון שנשען על קצב מהיר, זיהוי חולשות אנושיות, הפתעה וקרבה לקהל. גם כאשר הסרטים היו פשוטים במבנם, הם שיקפו שינוי חשוב בתרבות הבידור הישראלית: מעבר של הומור מקומי מן הבמה והרדיו אל הקולנוע ואל המרחב הציבורי.

בתחילת שנות ה-80 הנחה גם את השעשועון "צא מזה", וב-1994, זמן קצר לאחר תחילת שידורי ערוץ 2 המסחרי, הגיש בקשת את תוכנית המתיחות "לא דופקים חשבון". בכך היה בין היוצרים שתרמו לעיצוב שפת הבידור של הטלוויזיה המסחרית בישראל.

משפחתיות, דרמה וטרילוגיית אבא גנוב

ב-1987 החל בארקן לגלם את יצחק (צ'יקו) בן דוד בסרט "אבא גנוב". הסרטים "אבא גנוב" (1987), "אבא גנוב 2" (1989) ו"אבא גנוב 3" (1991) העמידו במרכזם אב, ילד, מאבק משפחתי וניסיון לשמור על קשר ואחריות בתוך מציאות מורכבת. בארקן שיחק את הדמות הראשית לאורך הטרילוגיה, ובסרט השני אף היה שותף לרעיון העלילתי.

הצלחת הטרילוגיה נבעה לא רק מן ההומור. היא העניקה לקהל דמות אב ישראלית, פגיעה ונחושה, והפכה נושאים כמו הורות, פרידה, נאמנות ומשפחה לחומר של קולנוע עממי. היכולת של בארקן לעבור בין קומדיה לרגש תרמה לכך שהסרטים נותרו מוכרים גם שנים לאחר הקרנתם הראשונה. ב-1990 כתב לצד שלמה משיח ושיחק ב"נשיקה במצ"ח", וב-1993 הפיק ושיחק ב"מחפשת בעל על ארבע".

טלוויזיה, קולנוע מאוחר ושיבה אל הקהל

בארקן המשיך לעבוד גם לאחר שיאו הקולנועי. הוא השתתף בסרט התיעודי "זהירות מצלמה" (2003), הופיע בסדרת הדרמה "אהבה בשלכת" (2004), התארח ב"עוד משפחה וחצי" (2009), וגילם את מאיר רוטנברג בסדרה "פלפלים צהובים" בשנים 2010–2014. ב-2011 הופיע בפרק של "החברים של נאור" שהתייחס ל"חגיגה בסנוקר", עדות למעמדו של הסרט בזיכרון התרבותי הישראלי.

הופעותיו המאוחרות כללו את הסרט הקצר "של מי הנעליים האלה" (2001), את "ענק יהלומים על צוואר של עכברוש" (2013), את "סיפורי מעשיות של רבי נחמן" (2015) ואת "אהבה בשלייקס" (2019), שבו שיחק בתפקיד הראשי לצד ניצה שאול. ב-2017 הופיע בסדרת הדרמה "כיפת ברזל" בתפקיד ראש ישיבת ויזניץ', וכן השתתף בתפקידי משנה בסדרות "ניידת החלומות" ו"נוצות הזהב" בערוץ מאיר.

המעבר לעולם הדתי

מתחילת שנות ה-90 התקרב בארקן בהדרגה לעולם הדתי, ובתחילת שנות ה-2000 עבר תהליך של חזרה בתשובה. הוא עבר להתגורר במושב בית גמליאל עם משפחתו, והחל ליצור גם עבור קהלים דתיים וחרדיים. בין היתר השתתף בסרטים "גבורה של ילד" ו"כל יהודי זהב", והופיע במופע "מאבא גנוב לאבא שבשמיים", שבו סיפר על השינוי שעבר בחייו.

בארקן הגיש גם את התוכנית "חכמים בלילה", שעסקה בפרשת השבוע ובשאלות מאזינים. התוכנית שודרה תחילה ברדיו קול חי ובהמשך ברדיו קול ברמה, עד 2015. המעבר הזה לא מחק את יצירתו הקודמת, אלא הוסיף לה פרק חדש: יוצר המזוהה עם הקולנוע העממי וההומור הישראלי השתמש בניסיונו התקשורתי כדי לדבר עם קהלים דתיים על אמונה, מסורת ושינוי אישי.

מורשתו של יהודה בארקן

בארקן קיבל את פרס אופיר על מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע. הוא נפטר ב-23 באוקטובר 2020 בבית החולים הדסה לאחר שחלה בקורונה, והותיר אחריו גוף יצירה רחב שנע בין קולנוע, טלוויזיה, רדיו ובמה. הופעתו האחרונה הייתה בתוכנית "פגישה" עם רוני קובן, ששודרה לאחר מותו והוקדשה לזכרו.

השפעתו ניכרת בשלושה מעגלים הקשורים זה בזה. ראשית, הוא היה שחקן שהעניק פנים וקול לדמויות עממיות, מצחיקות ופגיעות. שנית, הוא היה יוצר ומפיק שסייע לבסס את סרטי המתיחות ואת הקומדיה המקומית כסוגות בעלות קהל רחב. שלישית, הוא היה איש תקשורת שהצליח לעבור בין חילוניות, בידור עממי ויצירה דתית, ולשמור על קשר עם קהלים מגוונים.

מדוע יהודה בארקן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יהודה בארקן ראוי להיכלל בארכיון מורשת משום שיצירתו מתעדת ומעצבת פרק מרכזי בתרבות הישראלית. באמצעות "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אבא גנוב" וסרטי המתיחות, הוא הפך חוויות, דמויות ומתחי חיים ישראליים לחומר תרבותי שנשמר בזיכרון של כמה דורות.

החשיבות שלו אינה מסתכמת במספר הסרטים שבהם השתתף. בארקן פעל כשחקן, כותב, במאי, מפיק, מנחה ושדרן; הוא יצר גשרים בין קולנוע, רדיו, טלוויזיה וקהילות שונות בישראל. לכן פרופיל שלו במורשת (Moreshet) וב-Moreshet.com מאפשר להבין כיצד בידור עממי יכול לשקף חברה, לבנות זיכרון משותף ולהשפיע על השפה התרבותית של מדינה שלמה.