זלמן שושי

זלמן שושי היה כינויו של זלמן וינדר (28 בספטמבר 1949 – 11 ביולי 2016), ישראלי יליד חיפה ותושב תל אביב, שנודע בציבור כאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הקהילה הגאה ועם חיי השוליים העירוניים בישראל. באמצעות הופעותיו בתקשורת, הרצאותיו, עדותו האישית והאוטוביוגרפיה שלו, הוא חשף בפני קהל רחב מציאות של ניצול, זנות, בדידות ומאבק נפשי — נושאים שכמעט לא זכו באותה תקופה לנראות ציבורית ישירה.

ילדות קשה ומעבר לתל אביב

וינדר נולד בחיפה להורים ניצולי שואה ילידי פולין. ילדותו עמדה בצל התפרקות משפחתית: אמו חלתה בסכיזופרניה, ואביו, שהיה אלכוהוליסט, נהג כלפיה באלימות. בעדותו סיפר כי כשהיה בן שמונה הוצעו לו בגן הזיכרון בחיפה הצעות מיניות מצד מבוגרים תמורת כסף. לדבריו, החיפוש אחר חיבה אבהית היה מרכזי יותר מן המניע הכספי.

בראשית שנות השישים עבר לתל אביב. בעיר נעשה חלק מקהילה קטנה של אנשים שעסקו בזנות, ושם דבק בו הכינוי "שושי". סיפורו האישי לא היה רק סיפור של זהות מגדרית או של הופעה חיצונית; הוא כלל גם פגיעה בילדות, הישרדות כלכלית ומאבק מתמשך למצוא מקום, עבודה והכרה בחברה שלא ידעה כיצד להתמודד עם אנשים שחיו מחוץ לנורמות המקובלות.

חשיפה ציבורית ועדות אישית

בשנות השמונים החל וינדר להתפרסם בראיונות עיתונאיים, שבהם חשף את עברו כנער שעבר התעללות ואת שנותיו בזנות, במיוחד בגני תל אביב. בהמשך השתתף בחוגי בית והרצה על פגיעות מיניות בילדים ועל תופעת הפדופיליה, מתוך עמדה של מי שהכיר את הנושא בגופו ובחייו. אף שהופעותיו היו לעיתים פרובוקטיביות, הן הפנו תשומת לב ציבורית לאנשים שנדחקו בדרך כלל אל מחוץ לשיח הישראלי המכובד.

הוא התמודד גם עם הסתבכויות פליליות ועם משברים נפשיים. בנובמבר 1987 הורשע בסחיטה באיומים של לקוח ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. בשנת 1999 התקשר למזכירות הכנסת, התחזה לרופא ומסר הודעה כוזבת על מותו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, שהיה אז מאושפז. ההודעה הובילה להודעה פומבית בכנסת, לדקת דומייה ולהספד, עד שהתברר שמדובר במתיחה. כתב האישום נגדו בוטל לאחר שהפסיכיאטר המחוזי קבע כי בעת המעשה היה חולה בנפשו ואינו כשיר לעמוד לדין.

המשברים הללו המחישו את מצבו השברירי ואת הקושי שבו חי. באוגוסט 2003 ניסה לשים קץ לחייו בביתו בתל אביב, אך שכניו הבחינו במתרחש והזעיקו עזרה רפואית. בסוף שנות התשעים ובשנים שלאחר מכן פנה שוב ושוב לציבור בבקשות לסיוע ולמציאת עבודה. במרץ 2011 אושפז במוסד סיעודי ביפו לאחר נפילה ואיבוד הכרה, על רקע מחלת הסוכרת שממנה סבל. בשנת 2005 הודיע כי החל בהליכי חזרה בתשובה — צעד נוסף במסע האישי המורכב שהציג לעיני הציבור.

האוטוביוגרפיה והזיכרון התרבותי

באפריל 2013 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, כל הזלמן בשושי: סיפור חייו של הזלמן המפורסם בישראל מאל"ף ועד תי"ו. הספר, שנחקר, נכתב ונערך בידי טל מאור, העניק לסיפורו מסגרת רחבה יותר מהופעותיו הקצרות בתקשורת. הוא אפשר לקוראים להכיר את רצף חייו — את הילדות, ההתעללות, הזנות, הבדידות, התקווה והניסיונות החוזרים להיחלץ מן השוליים — בקולו ובמונחים שלו.

דמותו נכנסה גם ליצירות תרבות. בשנת 1994 הוצגה בגלריה מרי פאוזי בתל אביב־יפו התערוכה זלמן שושנה, ששמה התבסס על עבודה של מיכל נאמן משנת 1975. חייו היו מקור השראה לשיר קאנטרי ג'ו של להקת משינה, שנכתב בידי שלומי ברכה, והוא הוזכר גם בשיר נפלא פה של להקת הבילויים. שנים לאחר מכן עובד סיפור שיחת הטלפון לכנסת במערכון של סדרת הטלוויזיה היהודים באים. הופעות אלה מלמדות כי שושי חדל להיות רק אדם שמופיע במדורי החדשות: הוא הפך לסמל תרבותי, לדמות שבאמצעותה אמנים ויוצרים עסקו בזהות, מגדר, בדידות, חריגוּת והיחס של החברה למי שאינם נכנסים לתבניותיה.

מותו

זלמן שושי נמצא ללא רוח חיים בביתו בתל אביב ב-11 ביולי 2016, ונקבר ב-13 ביולי בבית העלמין ירקון. לאחר מותו תיארו כתבות והספדים את מקומו כאחת הדמויות הבולטות בקהילה הגאה ובתרבות השוליים הישראלית. הוא לא פעל באמצעות מוסד גדול או תנועה מאורגנת, אך נראותו האישית והישירות שבה דיבר על חייו הותירו עדות חשובה על תקופה שבה אנשים רבים שחיו בזהות מגדרית או מינית חריגה נאלצו להתנהל הרחק מן המרכז הציבורי.

מדוע זלמן שושי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

זלמן שושי ראוי להיזכר לא מפני שסיפור חייו היה פשוט או נטול סתירות, אלא מפני שהוא תיעד בגופו ובקולו פרק ייחודי בחברה הישראלית. הוא הביא אל העיתונות, אל החוגים הפרטיים ואל התרבות הפופולרית את חוויותיהם של אנשים שחיו בשולי החברה, ובכך סייע להפוך מציאות מוסתרת לנושא שאפשר לדבר עליו. האוטוביוגרפיה שלו משמרת עדות אישית נדירה על ילדות של פגיעה, חיים בזנות, בדידות, אמונה וניסיון מתמשך לשרוד.

ההופעות, הספר והיצירות שנוצרו בהשראת דמותו ממשיכים לאפשר לדורות מאוחרים יותר לבחון את היחס הישראלי לזהות, למגדר, לבריאות הנפש ולכבוד האדם. משום כך מקומו בארכיון מורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com הוא כמסמך אנושי ותרבותי: לא כמודל לחיקוי בכל מעשה שעשה, אלא כעדות חיה לאדם שהפך את חייו הקשים לחומר גלם של זיכרון ציבורי, ושנוכחותו תרמה לכך שסיפוריהם של אנשים מודרים לא ייעלמו מן ההיסטוריה הישראלית.