אסי דיין

אסף ״אסי״ דיין היה במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק, שחקן, סופר, משורר, פזמונאי, צייר ופובליציסט ישראלי, ואחת הדמויות הרב־תחומיות והמשפיעות בתולדות התרבות הישראלית. במשך קריירה שנפרשה משנות השישים ועד העשור השני של המאה ה־21 הוא עבר כמעט בכל תחנה מרכזית של הקולנוע והטלוויזיה בישראל: תחילה כסמל קולנועי של הצבר הצעיר, בהמשך כיוצר קומדיות שנכנסו לשפת היומיום, אחר כך כבמאי של קולנוע אישי וקודר שבחן מחדש את המיתוסים של החברה הישראלית, ולבסוף כשחקן אופי בעל עוצמה יוצאת דופן בטלוויזיה ובקולנוע.

דיין יצר וביים שורה של סרטים שהפכו לנכסי צאן ברזל, ובהם גבעת חלפון אינה עונה, שלאגר, החיים על פי אגפא, שמיכה חשמלית ושמה משה, מר באום וד״ר פומרנץ. כשחקן השתתף בעשרות סרטים וסדרות, מהוא הלך בשדות ומבצע יונתן ועד מאחורי הסורגים, ההסדר, מדורת השבט, חופשת קיץ ובטיפול. הוא זכה בשמונה פרסי אופיר אישיים בתחומי בימוי, תסריט, משחק ומפעל חיים, בשני פרסי האקדמיה לטלוויזיה על משחקו בבטיפול, ובהכרה רחבה בישראל ומחוצה לה. יותר מרשימת הישגים, מורשתו נמצאת באופן שבו סרטיו, דמויותיו ומשפטיו נעשו חלק מן הזיכרון המשותף ומן השפה שבה ישראלים מדברים על עצמם.

בן למשפחת דיין, אבל יוצר בזכות עצמו

אסי דיין נולד ב־23 בנובמבר 1945 בנהלל, בנם הצעיר של רות דיין ושל משה דיין, שהיה לימים הרמטכ״ל, שר הביטחון ושר החוץ. אחותו יעל דיין הייתה סופרת, חברת הכנסת ופעילה ציבורית, ואחיו אודי דיין היה פסל. הוא גדל בתוך אחת המשפחות המזוהות ביותר עם האליטה החלוצית והביטחונית של ישראל, מציאות שהעניקה לו קרבה יוצאת דופן אל מרכזו של הסיפור הישראלי אך גם הטילה עליו צל כבד של ציפיות והשוואה.

היחסים עם אביו היו מורכבים, ולעיתים קשים ומרוחקים. דווקא מתוך הקרבה הזאת אל המיתולוגיה הביטחונית הישראלית צמח בהמשך אחד הצירים החשובים ביצירתו. דיין התחיל את דרכו כשחקן המגלם את הצבר הלוחם והיפה, ובהמשך הפך ליוצר שמפרק שוב ושוב את אותו דימוי, צוחק עליו, מתווכח איתו ומראה את המחיר האנושי שמתחתיו.

במובן זה, הקריירה שלו היא גם סיפור של השתחררות מן הייחוס המשפחתי. הוא נשא את השם דיין לכל מקום, אך בנה לעצמו גוף יצירה עצמאי כל כך עד שבתרבות הישראלית השם ״אסי דיין״ נעשה מזוהה לא פחות עם קולנוע, כתיבה ומשחק מאשר עם המשפחה שממנה בא.

משורר צעיר לפני שהיה איש קולנוע

הכתיבה קדמה אצל דיין לקולנוע. בגיל ארבע־עשרה כבר פרסם שירה בכתב העת קשת של אהרן אמיר, ובגיל חמש־עשרה הוציא את ספר השירים אוטוביוגרפיה זמנית. העובדה הזאת חשובה להבנת יצירתו המאוחרת: עוד לפני שלמד כיצד לבנות סצנה קולנועית, הוא התעניין במשפט, בקצב, בדימוי ובקול אישי.

לאורך חייו המשיך לכתוב שירה, פרוזה, מסות, טורים ופזמונים. בין ספריו נמנים הרומן תוכן העניינים, ספר השירה שם של ספר שירים, קובץ המאמרים כותב שורות אלו, ספר השירים ...אבל אהבה! והספר האוטוביוגרפי מר נפש. לאחר מותו ראתה אור גם הפואמה משורר לשעבר מנסה לשחזר.

הכתיבה הספרותית והעיתונאית שלו הייתה ישירה, אירונית ולעיתים חשופה מאוד. הוא כתב על קולנוע, משפחה, תרבות, התמכרות, מוות, מפורסמים ועל עצמו בלי ליצור הפרדה נוחה בין דמות ציבורית לבין אדם פרטי. אותו קול ממש עבר גם אל התסריטים שלו: יכולת לעבור בתוך משפט אחד מגבוה לנמוך, מן הפאתוס לבדיחה ומן האבסורד לכאב.

שירות צבאי וחוויה דורית

עם גיוסו לצה״ל התנדב דיין תחילה לסיירת מטכ״ל, אך לא השלים את המסלול ועבר לצנחנים, לגדוד 890. הוא עבר הכשרת לוחם וקורס מ״כים, ובהמשך עבר למערך הנ״מ. במלחמת יום הכיפורים שירת במילואים בגדוד מרגמות של הצנחנים ולחם בחזית הדרום.

החוויה הצבאית הפכה בהמשך לחומר גלם אמנותי מרכזי. דיין הכיר היטב את שפת הצבא, את הטקסים, הביורוקרטיה, האחווה והאבסורד של המילואים. לכן כאשר יצר את גבעת חלפון אינה עונה, ההומור לא היה רק פרודיה מבחוץ; הוא נבע מהיכרות פנימית עם המערכת ועם המנגנון הישראלי שבו אזרחים הופכים שוב ושוב לחיילים.

ב־1970 היה גם בין נוסעי אל על שנקלעו למתקפת טרור בנמל התעופה במינכן. האירוע, לצד מלחמות שבהן השתתף והחיים במשפחה שהייתה מזוהה עם מערכת הביטחון, חיזק את הקשר בין הביוגרפיה האישית שלו לבין האלימות, החרדה והמיתוסים הלאומיים שעליהם יחזור ביצירתו.

פילוסופיה, ספרות והכניסה לקולנוע

לאחר שירותו למד במשך כשנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא לא עבר הכשרה פורמלית בבית ספר לקולנוע ונחשב במידה רבה אוטודידקט. דווקא החיבור בין ספרות, פילוסופיה, צפייה ועבודה מעשית אפשר לו לפתח שפה קולנועית שאינה שייכת לאסכולה אחת.

התנסות מוקדמת בקולנוע הגיעה כאשר אחותו יעל הזמינה אותו לצילומי זורבה היווני בכרתים, שם הופיע כניצב ללא קרדיט. בתוך שנים ספורות כבר הפך לאחד הפנים המוכרים של הקולנוע הישראלי.

הוא הלך בשדות והולדתו של אייקון ישראלי

ב־1967 גילם דיין את אורי בהוא הלך בשדות, על פי יצירתו של משה שמיר. התפקיד הפך אותו כמעט בן לילה לסמל של הצבר הצעיר: יפה תואר, לוחם, קשור לאדמה, בטוח בעצמו ומוכן להקרבה. הוא הופיע באותה תקופה גם בסיירים ובסרטים נוספים שבהם דמותו השתלבה היטב בקולנוע הלאומי־הרואי של השנים שלאחר מלחמת ששת הימים.

דווקא משום שהתאים כל כך לדימוי הזה, משמעותה של הקריירה המאוחרת שלו גדולה במיוחד. דיין לא נשאר בתוך התפקיד שהחברה העניקה לו. הוא נע בהדרגה מן הגיבור אל מי שמביט בגיבור מבחוץ, מן הפאתוס אל האירוניה, ומן הצבר האידיאלי אל האדם הפגום, הבודד והסתור.

הצלחתו בארץ פתחה בפניו גם דלתות בינלאומיות. ב־1969 שיחק בתפקיד מרכזי בA Walk with Love and Death של ג׳ון יוסטון לצד אנג׳ליקה יוסטון, וב־1970 גילם את רומן גארי הצעיר בהבטחה עם שחר של ז׳ול דאסן. בכך היה אחד השחקנים הישראלים הראשונים מדורו שקיבלו תפקידים משמעותיים בהפקות בינלאומיות.

מן המשחק אל כתיבה, הפקה ובימוי

בשנות השבעים החל דיין לעבור מצדו האחד של המצלמה לצדה האחר. הוא כתב, הפיק ושיחק בחצי חצי, וב־1973 ביים וכתב את הזמנה לרצח. אחריו הגיע חגיגה לעיניים, סרט קיומי על משורר המתכנן את מותו, שכבר הצביע על נושאים שיעסיקו אותו שוב ושוב: יצירה, בדידות, מוות, הומור שחור והפער בין הדמות הציבורית לבין הנפש הפרטית.

דיין גילה שהוא מסוגל לפעול בו זמנית כיוצר אישי וכאיש בידור עממי. במקום לראות בקומדיה מסחרית תחום נחות, הוא השתמש בה כדי לבנות דמויות ושפה שיחיו הרבה מעבר לזמן שבו נוצרו.

גבעת חלפון אינה עונה: קומדיה שהפכה לשפה

בשנת 1976 ביים וכתב דיין את גבעת חלפון אינה עונה, בכיכובם של חברי הגשש החיוור. הסרט, קומדיה צבאית המתרחשת בבסיס מילואים בסיני, לא הסתפק בבדיחות על צה״ל. הוא הפך את המערכת הצבאית למעבדה של הישראליות: מילואימניקים, מפקדים, משפחה, עסקים, מריבות, חובות, ביורוקרטיה, חברות ומציאות שבה איש אינו בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות.

עם השנים נעשה הסרט לקומדיית פולחן. משפטים, דמויות וסצנות מתוכו נשארו בשימוש יומיומי במשך דורות. הצלחתו מלמדת על אחת המתנות הגדולות של דיין כיוצר: היכולת לכתוב דיאלוג שנשמע שייך באופן מוחלט לזמן ולמקום מסוימים, אך ממשיך לחיות שנים רבות לאחר מכן.

מתחת להומור נמצאת גם פרודיה על המיליטריזם הישראלי. דיין, מי שגילם בעצמו את דמות הלוחם האידיאלי, הפך את הבסיס הצבאי לזירת אבסורד. הצבא עדיין נוכח כחלק עמוק מן החיים הישראליים, אך הוא כבר אינו מוצג כמקדש חסין מפני צחוק.

שלאגר, שיר הפרחה והחיבור בין קולנוע למוזיקה

ב־1979 יצר דיין את שלאגר, קומדיה שבה שילב קולנוע, מוזיקה, תרבות פופ והומור על החברה הישראלית. הסרט זכור במיוחד בזכות שיר הפרחה, שאת מילותיו כתב דיין ושביצעה עפרה חזה. השיר הפך ללהיט גדול ולרגע משמעותי בדרכה של חזה אל מרכז הזמר הישראלי.

המילה, הדמות והמנגינה התחברו כאן באופן אופייני לדיין. הוא ידע לכתוב פזמון כחלק מסרט ובו בזמן ליצור דבר שממשיך לחיות מחוץ לסרט. הפזמונים שכתב, ובהם גם במקום הזה מתוך החיים על פי אגפא, הם חלק מן החיבור הרחב שלו בין קולנוע, מוזיקה ושפה מדוברת.

שחקן אופי בקולנוע ישראלי משתנה

במקביל לבימוי המשיך דיין לשחק. לאורך השנים הופיע בעשרות סרטים, לעיתים בתפקידים שהיו רחוקים מאוד מדמות הצבר הצעיר של תחילת דרכו. הוא השתתף במבצע יונתן, במאחורי הסורגים של אורי ברבש, בעד סוף הלילה, בזכרון דברים, בההסדר של יוסף סידר, במדורת השבט, בהדברים שמאחורי השמש, בחופשת קיץ, במדוזות וביצירות נוספות.

עם השנים גופו, פניו וקולו השתנו, ודיין ידע להשתמש בשינוי כחומר משחק. במקום לנסות לשמר את דמות הצעיר הכריזמטי, הוא הפך לשחקן המגלם חולשה, סמכות, עייפות, קנאות, כאב או אירוניה. יכולת זו העניקה לקריירה שלו עומק חריג: הקהל הישראלי למעשה הזדקן יחד איתו על המסך.

בסרט הטלוויזיה שתיקת הצופרים, שעסק בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, גילם דיין את אביו, משה דיין. היה בכך רגע תרבותי יוצא דופן: בן שהקדיש חלק מיצירתו לבחינה מחודשת של המיתולוגיה של דור אביו נכנס בעצמו לדמות האב על המסך.

החיים על פי אגפא: חשבון נפש קולנועי עם ישראל

בשנת 1992 כתב וביים דיין את החיים על פי אגפא, יצירה הנחשבת לאחת מנקודות השיא בקריירה שלו ולאחד הסרטים המרכזיים בתולדות הקולנוע הישראלי. במשך לילה אחד מתכנסות בפאב תל־אביבי דמויות המייצגות קבוצות, פחדים ודימויים מן החברה הישראלית. המקום נעשה מיקרוקוסמוס שבו אלימות, גזענות, מיניות, כוח, צבא, בדידות ויחסים בין יהודים לערבים מתנגשים זה בזה.

הסרט עשה שימוש מודע בדימויים שהקולנוע הישראלי עצמו יצר במשך עשרות שנים. דיין, שהיה חלק מן הקולנוע הלאומי ההרואי, הפנה כעת מבט ביקורתי אל המיתוסים של הצבר, הגבריות והכוח. הוא לא עשה זאת מבחוץ אלא מתוך התרבות שאותה הכיר והיה שותף לבנייתה.

החיים על פי אגפא זכה בתשעה פרסי אופיר, ובהם הסרט הטוב ביותר, והעניק לדיין פרסים על בימוי ותסריט. הוא זכה גם בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע בירושלים ובציון לשבח בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, שבו היה מועמד לדוב הזהב. שנים לאחר מכן שוחזר הסרט ביוזמת ארכיון הסרטים הישראלי, עדות למעמדו כיצירה שיש חשיבות בשימורה לדורות הבאים.

הטרילוגיה של שנות התשעים

לאחר אגפא המשיך דיין בכיוון אישי, קודר ואבסורדי יותר. שמיכה חשמלית ושמה משה לקח דמויות משולי העולם של אגפא והעניק להן מרכז. הסרט שילב חמלה, גרוטסקה וקומדיה קיומית, והוכיח כי דיין מסוגל לראות עולם שלם דווקא באנשים שהקולנוע המרכזי נוטה להשאיר ברקע.

במר באום בנה סיפור סביב אדם שמגלה שנותרו לו תשעים ושתיים דקות לחיות — כמשך הסרט עצמו. דיין גם גילם את התפקיד הראשי. הסרט הפך את הזמן הקולנועי לזמן קיומי ממשי, וחיבר בין פחד המוות, משפחה, אירוניה וחשבונות אחרונים.

שלושת הסרטים — החיים על פי אגפא, שמיכה חשמלית ושמה משה ומר באום — מזוהים כטרילוגיה המרכזית של דיין בשנות התשעים. הם ביססו אותו לא רק כבמאי של להיטים, אלא כיוצר אישי בעל תפיסת עולם מובחנת.

בטיפול והשפעה בינלאומית דרך הטלוויזיה

אחד מתפקידיו הגדולים בשנותיו המאוחרות היה הפסיכולוג ראובן דגן בסדרת הטלוויזיה בטיפול. הסדרה בנויה כמעט כולה על שיחות בין מטפל למטופלים, ולכן דרשה מדיין סוג אחר של משחק: הקשבה, שקט, תגובה מינימלית ויכולת להחזיק מתח גם כאשר כמעט אין פעולה חיצונית.

הופעתו זכתה לשבחים ולשני פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה על משחק ראשי. הסדרה נמכרה לעיבודים במדינות רבות, ובהן הגרסה האמריקאית In Treatment של HBO. בכך נעשתה יצירה ישראלית אינטימית למודל טלוויזיוני בינלאומי, ודמותו של דיין כראובן דגן נמצאת בשורש אחת ההצלחות הגדולות של פורמט דרמה ישראלי בעולם.

התפקיד גם המחיש את טווח המשחק שלו. השחקן שהתחיל כצבר לוחם וכריזמטי והבמאי שאחראי לכמה מן הקומדיות הרועשות בתרבות הישראלית הצליח לבנות דרמה שלמה באמצעות שתיקה, מבט וקול נמוך.

שמונה פרסי אופיר ויצירה בכל צדי המצלמה

דיין זכה בשמונה פרסי אופיר אישיים: שלושה על תסריט, אחד על בימוי, שניים על משחק ראשי, אחד על משחק משנה ואחד על מפעל חיים. העובדה שזכה בפרסים בארבעה תחומים שונים ממחישה עד כמה היה חריג בעולם הקולנוע הישראלי. הוא לא היה שחקן שעבר במקרה לבימוי או במאי שהופיע מדי פעם בסרטיו; הוא היה יוצר המסוגל להצטיין כמעט בכל צד של העשייה הקולנועית.

ב־1998 קיבל גם פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וב־2009 הוענק לו פרס אופיר על מפעל חיים. בשנת 2011 זכה להוקרה בפסטיבל חיפה על תרומתו לקולנוע הישראלי.

עם זאת, המשמעות של הפרסים אינה רק בכמות. עבודתו מלמדת על התפתחותו של הקולנוע הישראלי עצמו: מן הקולנוע הלאומי־הרואי, דרך הבורקס והקומדיה העממית, אל קולנוע ביקורתי ואישי, ומשם אל דרמות טלוויזיה מתוחכמות בעלות תפוצה בינלאומית.

ציור, עיתונות ופובליציסטיקה

לצד הקולנוע והספרות עסק דיין גם בציור והציג עבודות במספר תערוכות לאורך השנים, בין היתר בתל אביב ובעין הוד. הציור היה עוד ערוץ לביטוי עצמי אצל אדם שלא הסתפק במדיום אחד.

הוא פרסם מאמרים וטורים בעיתונות הכתובה, ובהם התבוננויות שנונות ולעיתים אכזריות על תרבות ישראלית, אישים מוכרים ועל חייו שלו. חלק מן הטקסטים כונסו בכותב שורות אלו. הפובליציסטיקה שלו שמרה על אותה תערובת המאפיינת את סרטיו: הומור, יכולת ניסוח חדה, חוסר יראת כבוד ופגיעות אישית.

החיים כשמועה ויצירה אוטוביוגרפית

בשנת 2012 שודרה הסדרה התיעודית האוטוביוגרפית החיים כשמועה, שדיין היה שותף בכתיבתה וגם הקריא אותה בקולו. הסדרה חזרה אל משפחת דיין, הקריירה, האהבות, הכישלונות, הסמים, הגוף, ההצלחה והפחד מן המוות. היא זכתה לשבחי ביקורת והייתה במידה רבה המשך טבעי לעבודתו הספרותית והקולנועית: אסי דיין הופך שוב את אסי דיין לחומר גלם.

החשיפה העצמית שלו הייתה לעיתים קשה לצפייה. בשנותיו המאוחרות התמודד בפומבי עם התמכרות לסמים, בעיות לב ומחלות נוספות, ומצבו הבריאותי נעשה חלק מן הדמות הציבורית שלו. אין צורך להפוך את התקופה הזאת למרכז מורשתו, אך היא חשובה להבנת הכנות הקיצונית שבה טיפל בחולשה, תלות, השפלה ומוות ביצירתו המאוחרת.

האוטוביוגרפיה לא שימשה אצלו כלי לטיהור הדמות. להפך: פעמים רבות הוא הפך את עצמו למושא הסאטירה והביקורת. בכך יצר מערכת יחסים נדירה עם הקהל — אדם שהחברה הישראלית ראתה מתבגר, מצליח, נשבר, חוזר לעבוד וממשיך לכתוב על הכול.

ד״ר פומרנץ והיצירה האחרונה כבמאי

ד״ר פומרנץ, שיצא לבתי הקולנוע ב־2012, היה סרטו האחרון כבמאי. דיין כתב, ביים ושיחק בסרט, שחזר לנושאים האופייניים לו: מוות, אבסורד, מוסר, כסף והיכולת האנושית להפוך גם את הייאוש למערכת עסקית או קומית.

גם בשלב זה, עשרות שנים לאחר שהחל לעבוד בקולנוע, לא ניסה דיין ליצור גרסה נוסטלגית של הצלחותיו הישנות. הוא המשיך לעסוק במוות ובחברה הישראלית מתוך הומור שחור ומתוך עמדה אישית מאוד.

משפחה, ילדים וחיים פרטיים

לדיין היו ארבעה ילדים: עמליה דיין ואבנר דיין מנישואיו לאהרונה מלקין; אסיה נוימן־דיין מקשר עם השחקנית האיטלקייה אוגוסטה נוימן; וליאור דיין מנישואיו לשחקנית קרוליין לנגפורד. הוא היה נשוי גם לסמדר קילצ׳ינסקי ולוורד טנדלר־דיין.

משפחת דיין עצמה הייתה חלק מן התרבות הישראלית במשך כמה דורות, אך גם כאן אסי בנה מסלול משלו. בנו ליאור נעשה עיתונאי וסופר, ובני משפחה נוספים פעלו באמנות, ספרות, פוליטיקה וצבא. הקשר בין יצירה לבין משפחה, ובין שם ציבורי לבין יחסים פרטיים, היה אחד הנושאים שחזרו שוב ושוב בכתיבתו.

מותו, נהלל והארכיון הלאומי

אסי דיין נפטר בביתו בתל אביב ב־1 במאי 2014, בגיל שישים ושמונה, לאחר שנים של בעיות בריאות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנהלל, לא הרחק מקבר אביו. מותו עורר גל רחב של מחוות, שידורים מיוחדים, הקרנות ושיחות על מקומו בקולנוע הישראלי.

בשנת 2017 הפקיד בנו ליאור דיין את ארכיונו האישי של אביו בספרייה הלאומית. ארכיון אסי דיין כולל תעודות אישיות, פרסים, תצלומים, התכתבות, תסריטים, מחזות, שירה, פרוזה, כתיבה עיתונאית וחומרים על משפחתו. עצם שמירת החומר בספרייה הלאומית מעניקה לחוקרים ולדורות הבאים אפשרות לעקוב אחרי תהליך היצירה של אדם שפעל כמעט בכל מדיום תרבותי אפשרי.

עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון בבית שבו התגורר בשנותיו האחרונות. סרטיו ממשיכים להיות מוקרנים, מצוטטים, משוחזרים ונלמדים. הרסטורציה של החיים על פי אגפא בידי ארכיון הסרטים הישראלי מדגישה שמדובר כבר לא רק בבידור של תקופה אלא בחלק מן המורשת הקולנועית של ישראל.

יוצר שהתחיל בתוך המיתוס והפך למבקר שלו

הקשת הגדולה בקריירה של דיין היא אולי תרומתו החשובה ביותר. הוא התחיל את דרכו כאחד הפנים היפות של הצבר הישראלי, בן למשפחה שהייתה כמעט שם נרדף לממלכתיות ולביטחון, והפך בהדרגה לאדם שמביט במיתוס הישראלי בעין מפוכחת, מצחיקה ולעיתים כואבת.

גבעת חלפון אינה עונה הפכה את צה״ל לזירת קומדיה. החיים על פי אגפא הפך את החברה הישראלית למיקרוקוסמוס אלים ושביר. מר באום הפך את המוות לשעון קולנועי. בטיפול הפך הקשבה אנושית פשוטה לדרמה. בכל פעם מצא דיין דרך אחרת לדבר על ישראל בלי לחזור על עצמו.

זו גם הסיבה לכך שקשה לצמצם אותו להגדרה אחת. הוא היה שחקן שהפך לבמאי, במאי שהיה גם משורר, כותב קומדיות שהיה מסוגל ליצור קולנוע קיומי אפל, ובן למשפחת מיתולוגית שלא חדל להעמיד את המיתולוגיה עצמה במבחן.

מדוע אסי דיין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אסי דיין ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) משום שיצירתו מלווה כמעט חמישה עשורים של שינוי בתרבות הישראלית. הוא היה חלק מן הקולנוע שבנה את דמות הצבר, יצר קומדיות שנכנסו לעברית המדוברת, כתב וביים סרטים מרכזיים שפרקו ובחנו מחדש מיתוסים של צבא, גבריות, משפחה ולאומיות, והעניק לטלוויזיה הישראלית את אחת מהופעות המשחק הגדולות שלה בבטיפול. במקביל כתב שירה, ספרות, פזמונים ופובליציסטיקה והותיר ארכיון עשיר המאפשר לראות את רוחב יצירתו.

Moreshet.com מתעד את אסי דיין משום שמורשת ישראלית אינה רק סיפורם של מנהיגים, מלחמות ומוסדות; היא גם הקולנוע, המילים, הבדיחות, השירים והדמויות שבאמצעותם חברה לומדת לזהות את עצמה ולבקר את עצמה. מקומו של דיין במורשת (Moreshet) נובע מן היכולת הנדירה שלו להיות בו בזמן חלק מן המיתולוגיה הישראלית ומי שמפרק אותה, ליצור תרבות פופולרית שאנשים מצטטים ברחוב ולצדה אמנות מורכבת שממשיכה להילמד, להשתחזר ולהישאל עליה שאלות גם שנים לאחר מותו.