אנה פרנק

אנה פרנק (אנליס מארי פרנק, 12 ביוני 1929 – פברואר או תחילת מרץ 1945) הייתה נערה יהודייה ילידת גרמניה, כותבת יומן ונספת שואה. במשך כשנתיים, בעת שהסתתרה עם משפחתה ועם ארבעה אנשים נוספים באגף נסתר באמסטרדם, היא כתבה על חיי היום־יום, הפחד, המחסור, היחסים בין המסתתרים, ההתבגרות, האמונה והשאיפה להיות סופרת. לאחר מותה הפך היומן שלה לאחד המסמכים הידועים ביותר של השואה וליצירה שקירבה מיליוני קוראים אל גורלם של יהודים שנרדפו ונרצחו.

ייחודה של אנה פרנק אינו רק בכך שכתבה מתוך מחבוא. יומנה הוא גם יצירה ספרותית מודעת לעצמה: היא ערכה חלק מן הרשומות, העניקה שמות בדויים לדמויות, פנתה אל דמות בדיונית בשם "קיטי" ודמיינה את עצמה ככותבת שתמשיך לחיות באמצעות ספריה. בקולה הצעיר והישיר היא הצליחה לתעד בעת ובעונה אחת את המציאות ההיסטורית ואת עולמה הפנימי של נערה. כך נעשה סיפורה האישי שער להבנת רדיפת יהודי אירופה, בלי למחוק את העובדה שהיא הייתה אדם מסוים, בעלת משפחה, חברים, חלומות, כעסים וכישרון משלה.

מפרנקפורט לאמסטרדם

אנה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה לאוטו ואדית פרנק. משפחת פרנק השתייכה לקהילה היהודית הליברלית, ואוטו, איש עסקים ואינטלקטואל, עודד את בנותיו לקרוא ולרכוש השכלה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 גברה האנטישמיות בעיר, ואוטו החל להעביר את עסקיו להולנד. ב-1934 התאחדה המשפחה באמסטרדם, ושם התגוררה בכיכר מרוודה, בשכונה שבה נקלטו פליטים יהודים רבים מגרמניה.

אנה למדה בבית הספר המונטסורי השישי, גילתה משיכה מוקדמת לקריאה ולכתיבה ותוארה כילדה אנרגטית ומוחצנת. לאחר הכיבוש הגרמני של הולנד במאי 1940 הוטלו על יהודי המדינה גזרות הולכות ומתרחבות. אנה ואחותה מרגוט נאלצו לעזוב את בתי הספר שלהן ולעבור לבית הספר היהודי. המשפחה נאלצה להתמודד עם החרמת רכוש, הגבלות תנועה והסכנה המתקרבת של גירוש.

האגף הנסתר והחיים במחבוא

ליום הולדתה השלושה־עשר, ב-12 ביוני 1942, קיבלה אנה מחברת כרוכה בבד אדום־לבן, שנועדה במקור לספר חתימות. היא החליטה להפוך אותה ליומן והחלה לכתוב מיד. הרשומות הראשונות מתארות את חייה של תלמידה באמסטרדם, את חברותיה, אהבתה לקולנוע, שאיפותיה ואת ההגבלות שהוטלו על יהודים. בהמשך נעשה היומן לתיעוד יומיומי של חיים תחת איום.

ב-6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק לאגף אחורי, שלא היה בשימוש, בבניין משרדי חברת אופקטה של אביה ברחוב פרינסנחראכט 263. הכניסה הוסתרה מאוחר יותר מאחורי ארון ספרים. שבוע לאחר מכן הצטרפה משפחת ואן-פלס, ובנובמבר הגיע רופא השיניים פרידריך פפר. שמונת המסתתרים היו תלויים לחלוטין בעובדים ובחברים שסייעו להם: מיפ חיס, יאן חיס, בפ ווסקאול, ויקטור קוגלר ויוהנס קליימן. הם הביאו מזון, ספרים וחדשות, תוך סיכון ממשי לחייהם.

היומן אינו מציג את המחבוא כמקום אידילי. אנה כתבה בכנות על רעב, פחד, מחסור, חיכוכים, קנאה, אהבה ראשונה ויחסים מורכבים עם הוריה. דווקא הפרטים האלה מעניקים לעדותה את עוצמתה: היא אינה מתארת דמויות סמליות בלבד, אלא אנשים הנאבקים לשמור על שגרה ועל כבוד בתנאים בלתי אפשריים. לצד תיאורי המריבות והמצוקה, היא המשיכה לקרוא, ללמוד ולערוך את כתיבתה.

עם הזמן התרחב עולמה של אנה מעבר לדיווח על אירועים. היא התבוננה בטבע האדם, באמונה ובזהותה היהודית, וכתבה על רצונה להיות עיתונאית או סופרת. ברשומה מ-5 באפריל 1944 ניסחה את שאיפתה להיות מועילה לאחרים ולהמשיך לחיות לאחר מותה באמצעות כתיבתה. בכך הפכה הכתיבה מבחינתה לא רק למפלט, אלא גם למעשה של בחירה, משמעת ותקווה.

ב-15 ביולי 1944, פחות משלושה שבועות לפני המעצר, כתבה על אמונתה בכך שיצר האדם טוב מיסודו, אף שראתה את העולם נהפך לישימון. לצד משפט זה מצויה ביומן הכרה ברורה בזהותה היהודית ובגורלו של העם היהודי. קריאת אנה פרנק מחייבת אפוא להחזיק יחד את שני ממדי מורשתה: את התקווה האנושית שהיא ביטאה, ואת המציאות היהודית־היסטורית של רדיפה, גירוש והשמדה שבתוכה נכתבו הדברים.

המעצר, הגירוש והמוות

הרישום האחרון ביומן הוא מ-1 באוגוסט 1944. ב-4 באוגוסט פשטו שוטרים על המחבוא ועצרו את כל יושביו. זהות המודיע שהוביל את השלטונות למקום לא הוכרעה, ומחקרים שונים הציעו אפשרויות שונות; אין כיום בסיס מוסכם לקבוע בוודאות כיצד נחשף המחבוא. המסתתרים הועברו דרך וסטרבורק לאושוויץ־בירקנאו. אנה ומרגוט הועברו בהמשך לברגן־בלזן, בעוד אוטו פרנק הופרד ממשפחתו באושוויץ.

בברגן־בלזן סבלו האחיות מרעב, קור, צפיפות ומחלות. עדויות של ניצולות, ובהן חנה גוסלר ונאנט בליץ, מתארות את מצבה הקשה של אנה ואת הקשר ששמרה עם אחותה. שתיהן מתו, ככל הנראה מטיפוס, בפברואר או בתחילת מרץ 1945, זמן קצר לפני שחרור המחנה. תאריך מותן המדויק אינו ידוע. אוטו פרנק היה היחיד מבני המשפחה ששרד.

מן המחברת הפרטית לספר עולמי

לאחר המלחמה שמרה מיפ חיס את מחברותיה וניירותיה של אנה בתקווה להשיבם לה. לאחר שנודע לאוטו פרנק כי אשתו ובנותיו נספו, מסרה לו את הכתבים. אוטו שילב בין גרסה מקורית של היומן לבין גרסה שאנה עצמה החלה לערוך לקראת פרסום, והשיב את שמות בני משפחתו אך השאיר חלק מן השמות הבדויים.

היומן פורסם בהולנד ב-1947 בשם Het Achterhuis, "הבית האחורי". הוא תורגם לגרמנית ולצרפתית, וב-1952 הופיע בבריטניה ובארצות הברית בשם Anne Frank: The Diary of a Young Girl. הספר תורגם לעשרות שפות ונקרא בבתי ספר, בקהילות יהודיות ובמסגרות של חינוך לזכויות אדם. לצד היומן ראו אור גם סיפורים קצרים ורומן שלא הושלם, שנאספו תחת הכותרת "סיפורים מן האגף הנסתר".

הצלחת הספר נבעה משילוב נדיר של עדות היסטורית וכתיבה חיה. קוראים פוגשים בו את השואה לא רק דרך מספרים ומסמכים, אלא דרך נערה המתמודדת עם שיעורים, אהבה, מריבות, פחד ושאלות על עתידה. עם זאת, חשיבותו אינה בכך שאנה "מייצגת" לבדה את ששת מיליוני הנרצחים. מורשתה מחזקת דווקא את ההכרה שכל אחד מן הנספים היה אדם יחיד, בעל קול, קשרים ועולם פנימי.

בית אנה פרנק ומוסדות המורשת

ב-3 במאי 1960 נפתח לציבור בית אנה פרנק באמסטרדם, לאחר שאזרחים הולנדים פעלו להצלת הבניין מהריסה. המחבוא נשמר כמעט ללא רהיטים, והמבקרים יכולים לראות את החללים שבהם חיו המסתתרים, את הסימונים שבהם מדד אוטו את גובה בנותיו ואת התמונות שאנה הדביקה על הקיר. המקום נעשה אתר זיכרון, מוזיאון ומרכז חינוכי, ותערוכותיו הניידות הגיעו למדינות רבות.

בית אנה פרנק מחבר בין תיעוד השואה לבין מאבק עכשווי באנטישמיות, בגזענות ובדעות קדומות. בכך התרחבה השפעת היומן מעבר לקריאה אישית: הוא נעשה בסיס לעבודה חינוכית המאפשרת לתלמידים לדון באחריות, באומץ אזרחי, בזכויות אדם ובסכנה שבהדרה. בשנת 1963 הקים אוטו פרנק עם אשתו השנייה את קרן אנה פרנק בבזל. הקרן תמכה, בין היתר, בפרויקטים חינוכיים נגד גזענות ובמטרות צדקה.

גם בישראל התקבעה אנה פרנק כחלק מן הזיכרון הציבורי. נקראו על שמה רחובות ובתי ספר, הונפק בול לזכרה, ובתי אנה פרנק הוקמו בכפר הנוער שערי אברהם. קטעים מיומנה שולבו בסידורי תפילה ליברליים בהולנד ובקהילות רפורמיות ברחבי העולם, ביטוי לאופן שבו קוראים יהודים מצאו בכתיבתה מקור לשיחה על זהות, סבל, אמונה ותקווה.

הדים בתרבות ובחינוך

יומנה של אנה פרנק עובד למחזה, לקולנוע, לטלוויזיה, ליצירות מוזיקליות, לבלט ולספרות. המחזה מאת פרנסס גודריץ' ואלברט האקט, שעלה ב-1955, זכה בפרס פוליצר לדרמה, והסרט שנוצר בעקבותיו ב-1959 הפיץ את סיפורה לקהלים נוספים. שמה הונצח גם בבתי ספר, במרכזי חינוך, באנדרטאות ובמוסדות ברחבי העולם. בשנת 2009 נכללו היומן וכתבים נוספים של אנה ברשימת זיכרון עולם של אונסק"ו, כהכרה בחשיבותם כמורשת תיעודית עולמית.

העיבודים וההנצחות שומרים את סיפורה חי, אך גם מטילים אחריות על הקוראים: לזכור שאנה הייתה יהודייה שנרדפה בשל יהדותה, ושכתיבתה נוצרה בתוך מדיניות שיטתית של אנטישמיות והשמדה. קריאה המנתקת את היומן מן ההקשר הזה מחמיצה חלק מרכזי ממשמעותו. קריאה מדויקת יותר מאפשרת לראות כיצד קול אישי נעשה עדות יהודית והיסטורית, בלי להפוך את הנערה לדמות מופשטת או לסמל נטול חיים.

מדוע אנה פרנק ראויה לציון כערך חשוב במורשת

אנה פרנק ראויה למקום מרכזי בארכיון מורשת משום שהותירה יצירה קצרה אך בעלת השפעה יוצאת דופן על האופן שבו העולם מכיר את השואה ואת חיי היהודים תחת רדיפה. יומנה שימר קול של נערה יהודייה, תיעד את חיי משפחתה ואת עולמם של המסתתרים, והפך עדות פרטית לכלי חינוכי, ספרותי וקהילתי שנגע בדורות של קוראים.

ההשפעה ניכרת במוסדות ממשיים: בבית אנה פרנק באמסטרדם, בתערוכות ובתוכניות חינוך נגד אנטישמיות וגזענות, בקרן שתמכה בפרויקטים של זיכרון וחינוך, ובבתי ספר, ברחובות ובקהילות יהודיות בישראל ובעולם. מורשתה של אנה אינה מסתכמת במשפטי תקווה; היא מזכירה מה קורה כאשר מדינה וחברה הופכות יהודים לזרים ורודפים אותם, ומדוע יש להגן על כבוד האדם, על חינוך ועל הזכות של כל אדם לכתוב את סיפורו.

משום כך ראוי לשמר את סיפורה במורשת (Moreshet) — ארכיון העוסק במורשת יהודית וישראלית, בחיי אנשים ובהשפעתם — ולהנגישו לקוראים באמצעות Moreshet.com. אנה פרנק לא יצרה לבדה את המוסדות שנבנו לאחר מותה, אך כתיבתה העניקה להם את נקודת המוצא ואת הקול האנושי שבזכותו ממשיכים מיליונים ללמוד, לזכור ולפעול.