אלי הורביץ

אליהו (אלי) הורביץ (20 באפריל 1932 – 21 בנובמבר 2011) היה תעשיין, מנהל ואיש ציבור ישראלי, שהנהיג את טבע במשך עשרות שנים והיה מהדמויות המרכזיות בעיצוב התעשייה הישראלית המודרנית. בתקופת כהונתו כמנכ״ל, מ-1976 עד 2002, הפכה טבע מקבוצת מפעלי תרופות ישראלית לחברה גלובלית מובילה בתחום התרופות הגנריות. לאחר מכן כיהן כיו״ר הדירקטוריון עד 2010.

הורביץ לא היה רק מנהל של חברה גדולה. הוא השתתף בבניית מודל ישראלי של תעשייה עתירת ידע: חברה שמפתחת כושר ייצור, מחקר, שיווק וייצוא, ומביאה תרופות נגישות לשווקים ברחבי העולם. במקביל פעל בזירה הציבורית, במוסדות כלכליים ואקדמיים וביוזמות רפואיות, והותיר חותם על חיי החברה והכלכלה בישראל.

מירושלים, דרך תל קציר, אל עולם התעשייה

הורביץ נולד בירושלים לצבי ולציפורה הורביץ. בשנת 1934 עברה משפחתו לתל אביב, והוא למד בבית הספר כרמל ולאחר מכן בתיכון עירוני א׳. בזמן מלחמת העצמאות הפסיק את לימודיו יחד עם בני כיתתו כדי להשתתף במאמץ המלחמתי, ולאחר מכן שב ללימודים והשלים את בחינות הבגרות.

לאחר לימודיו הצטרף לנח״ל ונמנה עם מקימי קיבוץ תל קציר. בשנת 1953 נישא לדליה סלומון, בת למשפחת המייסדים של חברת התרופות אסיא. הוא למד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמקביל החל לעבוד באסיא. עבודתו התחילה במעבדה, אך בהמשך עבר לתפקידי משרד, תמחור, חשבונות וניהול. המעבר מן המעבדה אל הנהלת החברה העניק לו היכרות מעשית עם כל שרשרת הפעילות התעשייתית, מן הייצור ועד קבלת ההחלטות העסקיות.

הדרך להנהגת טבע

בשנת 1964 התמזגה אסיא עם חברת צרי. הורביץ ניהל את המשא ומתן עם עובדי צרי, שבמהלכו חלק מן העובדים קיבלו פיצויים ואחרים נקלטו במפעלי אסיא. הצלחת המהלך תרמה למינויו למנהל אסיא והמחישה את יכולתו לשלב החלטות עסקיות עם ניהול יחסי עבודה בתקופות של שינוי.

בשנת 1969 רכשה אסיא גרעין שליטה בטבע, ובשנת 1976 הושלם המיזוג בין החברות. הורביץ מונה למנכ״ל קבוצת טבע, ובאותה שנה קיבל את פרס התעשייה בקטגוריית הכימיה. במשך 26 שנות הנהגתו כמנכ״ל בנה תשתית ארגונית ועסקית שאפשרה לטבע להתרחב מעבר לשוק הישראלי ולהפוך ליצרנית תרופות גנריות בעלת נוכחות בינלאומית.

המשמעות של הישג זה חרגה מגבולות החברה. טבע הייתה במשך שנים אחת הדוגמאות הבולטות ליכולתה של ישראל לפתח חברה תעשייתית גלובלית, לייצא ידע ומוצרים, וליצור מקומות עבודה בתחומי הכימיה, הרוקחות, ההנדסה, המחקר והניהול. התרופות הגנריות שיוצרו ושווקו על ידי החברה תרמו להרחבת הנגישות לתרופות במערכות בריאות רבות בעולם.

בשנת 2002, כשהגיע לגיל 70, פרש הורביץ מתפקיד המנכ״ל והעביר את ההובלה לישראל מקוב. הוא עצמו המשיך לכהן כיו״ר הדירקטוריון עד 2010. המעבר סימן את השלמתו של תהליך שבו חברה ישראלית צמחה למעמד בינלאומי, תוך יצירת רצף ניהולי גם לאחר חילופי ההנהגה.

שירות ציבורי ומנהיגות כלכלית

באמצע שנות השבעים כיהן הורביץ כמנכ״ל מכון הייצוא, ובשנים 1974–1978 עמד בראשו. בתפקיד זה פעל לחיזוק הקשרים של התעשייה הישראלית עם שווקים בחוץ לארץ. בשנת 1981 מונה לנשיא התאחדות התעשיינים, תפקיד שבו ייצג את צורכי התעשייה והשתתף בדיון הציבורי על צמיחה, תעסוקה, יצוא וכלכלה.

הורביץ היה גם חבר במועצת המנהלים של בנק לאומי, ובמאי 1986 מונה ליו״ר הבנק, בתקופה קשה שלאחר משבר מניות הבנקים. הוא חילק את זמנו בין ניהול טבע לבין האחריות בבנק. בתקופת כהונתו החליט הדירקטוריון על קיצוץ בחלק משכר הבכירים, ובהמשך, בינואר 1987, התפטר מתפקידו על רקע דרישה לבדוק את הסדר הפרישה של ארנסט יפת. לאחר מכן שימש בתפקידים ציבוריים ומוסדיים נוספים, ובהם יו״ר הרשות לפיתוח ירושלים בשנים 1989–1992, חבר בוועדה המייעצת של בנק ישראל וחבר במועצות מנהלים של חברות ומוסדות מחקר.

בשנים 1989–1995 עמד בראש הוועד המנהל של מכון ויצמן למדע, והיה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב. מעורבותו במוסדות אלה ביטאה את אמונתו בקשר שבין תעשייה, מדע, השכלה גבוהה ויכולת לאומית. הוא היה גם בין הדמויות שהובילו את המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכיהן בו כיו״ר משנת 2002.

עשייה ציבורית, רפואית ופילנתרופית

לאחר פרישתו מניהול טבע המשיך הורביץ להיות מעורב במיזמים רפואיים חדשניים. הוא נמנה עם המשקיעים והמייסדים של בית הספר לרפואה בצפת, מוסד שנועד לחזק את תשתית ההכשרה הרפואית בישראל ולהביא פעילות אקדמית ורפואית גם לצפון הארץ.

הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מהטכניון, ממכון ויצמן למדע, מאוניברסיטת בן-גוריון ומאוניברסיטת תל אביב, וכן מאוניברסיטת בר-אילן בשנת 2010. בשנת 2011 קיבל אות עמית כבוד מהמרכז האוניברסיטאי אריאל. בשנת 2002 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים ועל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

הורביץ השתתף גם בדיונים ציבוריים על כלכלה ומדיניות. הוא לא ביקש לעצמו תפקיד פוליטי, והיה מזוהה עם הגישה שלפיה תרומתו העיקרית היא בניהול ובבניית מוסדות. עם זאת, הוא התבטא בנושאים כגון צמצום העוני, מדיניות כלכלית, יחסי עבודה וסוגיות מדיניות וביטחון. בשנת 2006 מונה לחבר בוועדת שחק, שהוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה, אף שהוועדה פורקה לפני שהחלה לפעול באופן מלא.

מורשת שנמשכת במוסדות ובקהילה

לאחר מותו נקרא כנס קיסריה של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשם ״כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה״. הכנס ממשיך לעסוק בסוגיות מרכזיות בכלכלה הישראלית ובחברה הישראלית, וכך מחבר בין שמו לבין דיון ציבורי מקצועי על צמיחה, פריון, תעשייה, אי-שוויון ומדיניות חברתית.

בשנת 2013 הוקמה קרן דליה ואלי הורביץ, התומכת בפעילות בתחומי הבריאות, החינוך, האמנות והגיל השלישי. הקרן ממשיכה את הדגש שניכר בעשייתו: השקעה במוסדות ובאנשים, ולא רק בתוצאות עסקיות מיידיות. עיריית כפר סבא הנציחה את זכרו בקריאת רחוב על שמו.

הורביץ נפטר ב-21 בנובמבר 2011 כתוצאה מאלח דם והובא לקבורה בבית העלמין בגבעת השלושה. הוא הותיר אחריו את אשתו דליה, שלושה ילדים ונכדים.

מדוע אלי הורביץ ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אלי הורביץ ראוי למקום מרכזי במורשת (Moreshet) משום שפעל בצומת שבין יוזמה אישית לבין בניית מוסדות לאומיים. הוא הוביל את טבע בתהליך שהפך אותה מחברת תרופות ישראלית לקבוצה גלובלית, ובכך תרם להתפתחות התעשייה עתירת הידע, ליכולת הייצוא של ישראל ולמוניטין שלה כמרכז של חדשנות מדעית ועסקית.

השפעתו ניכרת גם מעבר לעולם העסקי: בשירותו הציבורי, במעורבותו במכון ויצמן, באוניברסיטאות, במכון הישראלי לדמוקרטיה ובייסוד בית הספר לרפואה בצפת. הכנס והקרן הנושאים את שמו ממשיכים להעמיד את ניסיונו ואת ערכיו בפני הדורות הבאים. משום כך, תיעוד חייו ב-Moreshet.com אינו מסתכם בסיפורו של מנהל מצליח; הוא משמר פרק משמעותי בתולדות התעשייה, המדע, הבריאות והחברה בישראל, ובמורשת היהודית והישראלית של בניית עתיד באמצעות ידע, אחריות ציבורית והתמדה.