אברהם מייקל (אייב) רוזנטל

אברהם מייקל ״אייב״ רוזנטל (A. M. Rosenthal; ‏2 במאי 1922 – 10 במאי 2006) היה עיתונאי, כתב חוץ, עורך ובעל טור יהודי־אמריקאי, מן הדמויות המשפיעות ביותר בעיתונות האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה־20. הקריירה שלו בניו יורק טיימס נמשכה יותר מחמישה עשורים: הוא החל ככתב צעיר בזמן לימודיו, זכה בפרס פוליצר על דיווחיו ממזרח אירופה, התקדם לעריכת החדשות המקומיות ולניהול חדר החדשות, ובשנות השבעים והשמונים עמד בראש מערכת החדשות של אחד העיתונים המשפיעים בעולם.

רוזנטל היה מעורב בכמה מן ההכרעות המכוננות בתולדות העיתונות האמריקאית. כמנהל בכיר של הטיימס היה מן הדוחפים המרכזיים לפרסום מסמכי הפנטגון בשנת 1971, אף שהמסמכים היו מסווגים והממשל ניסה לעצור את פרסומם בבתי המשפט. בתקופתו סיקר העיתון את מלחמת וייטנאם, ווטרגייט, משברים במזרח התיכון ושינויים חברתיים עמוקים בארצות הברית. במקביל הוא סייע להפוך את הטיימס מעיתון שנתפס לעיתים כמכובד אך כבד ומיושן לעיתון מודרני ורחב יותר, עם מדורים חדשים, גיוון נושאי והרחבה משמעותית של תפיסת החדשות.

לאחר שסיים את תפקידו כעורך הבכיר עבר רוזנטל לכתיבת טור דעה. שם יכול היה לבטא בגלוי השקפות שלא הכניס לעמודי החדשות: הגנה על זכויות אדם, מאבק באנטישמיות וברדיפות דתיות, תמיכה מובהקת בביטחונה של ישראל, מאבק בסחר בסמים ועמדות תקיפות במדיניות חוץ. בכך נוצרה בקריירה שלו הבחנה ברורה בין שני תפקידים: עורך שדרש מן החדשות להיות מופרדות מדעה אישית, ובעל טור שהציג לקוראים את דעתו באופן ישיר.

ילדות יהודית, הגירה ועוני בברונקס

רוזנטל נולד ב־2 במאי 1922 בסו סיינט מארי שבאונטריו, קנדה, למשפחה יהודית של מהגרים ממזרח אירופה. אביו, הארי, הגיע לקנדה מפולין ועבד בין היתר כסוחר וכצייד פרוות, ולאחר מכן כצבע. המשפחה עברה לארצות הברית כאשר אייב היה ילד והתיישבה בברונקס שבניו יורק.

ילדותו הייתה קשה. אביו מת לאחר תאונת עבודה, וכמה מאחיותיו מתו בגיל צעיר ממחלות. המשפחה חיה בעוני בתקופת השפל הגדול. כנער לקה רוזנטל בדלקת עצם קשה, אוסטאומיאליטיס, שהשכיבה אותו למשך תקופה ארוכה ואיימה על יכולתו ללכת. לאחר טיפולים וניתוחים, ובהם טיפול במאיו קליניק, התאושש וחזר ללימודים.

החוויות הללו — עוני, מחלה, אובדן ומעמד של בן למשפחת מהגרים יהודית — היו חלק מן הרקע שהוביל אותו לקריירה שבה הקדיש תשומת לב רבה לרדיפות, למיעוטים ולחברות הנמצאות תחת שלטון סמכותני.

סיטי קולג׳ והכניסה לניו יורק טיימס

רוזנטל למד בתיכון דוויט קלינטון ולאחר מכן בסיטי קולג׳ של ניו יורק, מוסד ציבורי שהיה עבור צעירים רבים ממשפחות מהגרים נתיב מרכזי להשכלה גבוהה. הוא כתב בעיתון הסטודנטים The Campus והתעניין מאוד בפוליטיקה ובחדשות.

בשנת 1943, בעודו סטודנט, התקבל לתפקיד כתב הקמפוס של ניו יורק טיימס. בשנת 1944 כבר היה כתב מן המניין. כך החל קשר מקצועי שיימשך יותר מחמישים שנה ויהפוך את חייו של רוזנטל לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה המודרנית של העיתון.

שמו המקצועי נעשה A. M. Rosenthal. בתקופה שבה עורכים בעיתונות האמריקאית נטו לעיתים להצניע שמות יהודיים בולטים, שמו הפרטי אברהם הוחלף בראשי תיבות בכותרת הקרדיט. רוזנטל עצמו חזר לימים אל הסיפור הזה כדוגמה לאי־הנוחות שהייתה קיימת בעבר בחלק מן הממסד האמריקאי כלפי זהות יהודית גלויה. בתקופות מאוחרות יותר, כאשר כבר היה בעל סמכות במערכת, היה חלק מדור ששינה את הנורמות הללו.

האומות המאוחדות והמעבר לעיתונות חוץ

לאחר שנותיו הראשונות ככתב בניו יורק עבר רוזנטל לסקר את האומות המאוחדות, תחום שנתן לו היכרות מוקדמת עם דיפלומטיה, יחסים בין־לאומיים ועבודתם של מוסדות גלובליים. בשנות החמישים עבר לעיתונות חוץ והחל מסע מקצועי שהוביל אותו לאסיה, אירופה ואזורים נוספים.

בשנת 1954 נשלח לניו דלהי וסיקר את הודו ואת דרום אסיה בתקופה שבה מדינות חדשות עיצבו את דרכן לאחר הקולוניאליזם. הוא דיווח גם מפקיסטן, נפאל, אפגניסטן ואזורים נוספים. עבודתו לא התמקדה רק במנהיגים ובדיפלומטיה; הוא ניסה לתאר גם כיצד אנשים חיים בתוך השינויים הפוליטיים הגדולים.

עבודתו בהודו העניקה לו מוניטין של כתב המסוגל לשלב ניתוח פוליטי עם תיאור אנושי וחברתי. גם שנים לאחר שעזב את המדינה נותר לו קשר רגשי עמוק להודו, והיא הייתה אחת הזירות שסייעו לעצב את תפיסתו ככתב בין־לאומי.

פולין, אושוויץ והדיווח שהביא לו פוליצר

בשנת 1958 הועבר רוזנטל לוורשה וסיקר את פולין ואת מזרח אירופה תחת המשטרים הקומוניסטיים. השהות שם הפכה לאחת התקופות המכוננות בקריירה שלו.

במהלך עבודתו בפולין ביקר באושוויץ וכתב את המסה העיתונאית There Is No News From Auschwitz. במקום לדווח על אירוע חדש, הוא כתב על עצם השקט של המקום שבו נרצחו המונים ועל הניסיון להבין מה פירושו של אתר רצח לאחר שהכותרות נעלמות. עבור עיתונאי יהודי שנולד למשפחה ממזרח אירופה, הביקור חיבר בין דיווח מקצועי לבין זיכרון יהודי והיסטורי. הטקסט נעשה אחד המאמרים המזוהים ביותר עם שמו.

רוזנטל דיווח גם באופן ביקורתי על המשטר הפולני ועל מנהיגותו של ולדיסלב גומולקה. בשנת 1959 החליטה ממשלת פולין לגרש אותו מן המדינה. בנימוקי הגירוש הודו למעשה הרשויות כי הוא חקר לעומק את ענייני הפנים, המפלגה וההנהגה. עבור רוזנטל, הגירוש נעשה כמעט אות מקצועי לכך שהדיווח שלו הגיע אל המקומות שהשלטון ביקש להסתיר.

בשנת 1960 זכה בפרס פוליצר לדיווח בין־לאומי על עבודתו ממזרח אירופה. בכך עבר מן השורה הראשונה של כתבי החוץ אל קבוצת העיתונאים הבולטים בארצות הברית.

בחזרה לניו יורק: מעיתונאי לעורך

בתחילת שנות השישים חזר רוזנטל לניו יורק והחל בקריירה ניהולית בתוך הטיימס. בשנת 1963 מונה לעורך החדשות המטרופוליניות. לאחר מכן התקדם לתפקידי עוזר עורך כללי ועורך כללי שותף, וב־1969 היה לעורך המנהל של העיתון.

המעבר מדיווח לעריכה דרש ממנו סוג חדש של עבודה. במקום לכתוב סיפור אחד, הוא נדרש להחליט אילו סיפורים יקבלו משאבים, מי יישלח לאן, כיצד ייכתבו הכותרות, מתי עיתון צריך לקחת סיכון משפטי, וכיצד מערכת גדולה שומרת על סטנדרטים אחידים.

רוזנטל נודע כעורך תובעני מאוד. הוא דרש מהכתבים ומהעורכים דיוק, מהירות, בהירות ויכולת לעמוד בלחץ. הסגנון הניהולי שלו עורר הערכה לצד ביקורת, אך אין מחלוקת על עוצמת השפעתו על חדר החדשות ועל הדור הגדול של כתבים ועורכים שטיפח.

הכלל של רוזנטל: הפרדה בין עיתונות לדעה

אחד העקרונות המזוהים ביותר עם רוזנטל היה הדרישה לשמור את עמודי החדשות נקיים ככל האפשר מהשקפתם האישית של הכתבים. הוא תיאר זאת כצורך לשמור את העיתון ״ישר״ — כלומר, להבחין בין דיווח עובדתי לבין עמדה.

הגישה לא חייבה כתב להיות חסר דעה כאדם. היא חייבה אותו לא לאפשר לפעילותו הפוליטית או להעדפותיו האישיות להפוך לחלק מסמכותו המקצועית. רוזנטל אף ניסח כלל שלפיו כתב אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת משתתף פעיל באירוע פוליטי ומי שמסקר אותו.

העיקרון הזה מסביר גם את אחד המתחים המעניינים בקריירה שלו. בתפקידיו הניהוליים השתדל לשמור על הפרדה בין החדשות לבין השקפותיו שלו. רק לאחר שעבר לעמוד הדעות נעשה ברור לציבור עד כמה היו דעותיו האישיות חדות ומובהקות.

מסמכי הפנטגון והמאבק על חופש העיתונות

אחד הרגעים המכוננים בתקופתו כעורך התרחש בשנת 1971, כאשר הניו יורק טיימס קיבל לידיו את המחקר הסודי של משרד ההגנה האמריקאי על המעורבות בווייטנאם, שנודע כמסמכי הפנטגון.

פרסום המסמכים היה כרוך בסיכון עצום. החומר היה מסווג, והיה ברור שממשל ריצ׳רד ניקסון ינסה למנוע את פרסומו. בתוך העיתון התנהל ויכוח משפטי וניהולי קשה. רוזנטל, יחד עם הכתב ניל שיהאן ועורכים נוספים, היה מן התומכים המרכזיים בפרסום; ההכרעה הסופית הייתה בידי המו״ל ארתור אוקס סולצברגר.

לאחר תחילת הפרסום פנה הממשל לבית המשפט והשיג צו זמני שהפסיק את סדרת הכתבות. המאבק הגיע במהירות לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק הדין ההיסטורי New York Times Co. v. United States הוסר האיסור, והעיתון חזר לפרסם את המסמכים. הפרשה נעשתה אבן דרך בהגנה על העיתונות מפני צנזורה מוקדמת של הממשלה.

חשיבות תפקידו של רוזנטל בפרשה נובעת גם מכך שעמדתו האישית לגבי מלחמת וייטנאם לא הייתה זהה בהכרח לעמדות הפוליטיות של מי שרצו לחשוף את המסמכים. מבחינתו השאלה המרכזית הייתה עיתונאית: אם חומר בעל חשיבות ציבורית עצומה הגיע לידי העיתון באופן שניתן לאמתו, אין להפוך את אי־הנוחות של השלטון לסיבה להסתירו.

וייטנאם, ווטרגייט והמזרח התיכון

כמנהל חדר החדשות בשנות השישים והשבעים היה רוזנטל אחראי על מערכת שסיקרה תקופה יוצאת דופן בעוצמתה: הסלמת מלחמת וייטנאם, תנועות המחאה, המאבק לזכויות האזרח, ווטרגייט, נשיאות ניקסון, משברים כלכליים ושורה של מלחמות ומשברים במזרח התיכון.

העיתון לא היה תמיד הראשון בכל סיפור ולא היה חסין מטעויות, אך רוזנטל דרש השקעה גדולה בכתבים, במשרדים בין־לאומיים ובדיווח עצמאי. בתקופתו התחזק תפקידו של הטיימס כמערכת חדשות גלובלית ולא רק כעיתון של ניו יורק.

בתוך המערכת עבד עם שורה ארוכה של עיתונאים שהפכו לשמות מרכזיים בעיתונות האמריקאית. אחת מתרומותיו הייתה זיהוי וטיפוח כישרונות, לצד הצבת רף גבוה מאוד לעבודה שהם נדרשו לספק.

העורך הראשי והמצאתו מחדש של הניו יורק טיימס

בשנות השבעים קיבל רוזנטל אחריות רחבה יותר ויותר על פעולת החדשות של העיתון, וב־1977 כיהן כעורך הראשי. הוא נשאר בתפקיד עד נובמבר 1986, אז החליף אותו מקס פרנקל.

תקופתו לא הייתה רק תקופה של חדשות גדולות. היא הייתה תקופת שינוי מבני בעיתון עצמו. בשנות השבעים עמד הטיימס בפני תחרות גוברת מצד הטלוויזיה ושינויים בהרגלי הקריאה והפרסום. רוזנטל והמו״ל ארתור אוקס סולצברגר הובילו הרחבה דרמטית של מוצר העיתון.

נוצרו או הורחבו מדורים נושאיים כגון סוף השבוע, הבית, עסקים, ספורט ומדורי סגנון חיים ותרבות. המהלך הרחיב את ההגדרה של מה נחשב חדשות ראויות לעיתון רציני: לא רק ממשלה, מלחמות ודיפלומטיה, אלא גם מדע, אוכל, צרכנות, משפחה, תרבות וחיי יום־יום.

השינוי סייע להרחיב את קהל הקוראים ואת בסיס הפרסום, והפורמט אומץ לאחר מכן בידי עיתונים אחרים בארצות הברית. בכך היה רוזנטל לא רק עורך של סיפורים אלא אחד ממעצבי העיתון האמריקאי המודרני כמוצר עיתונאי רב־תחומי.

פרשת קיטי ג׳נובזה והלקח של בדיקה מחדש

פרק מפורסם נוסף בקריירה שלו החל בשנת 1964, כאשר היה עורך החדשות המטרופוליניות. בעקבות רציחתה של קיטי ג׳נובזה בקווינס קידם הטיימס כתבה שטענה כי עשרות שכנים ראו או שמעו את התקיפה ולא הזעיקו משטרה. הסיפור זכה לתהודה עצומה והיה אחד המקורות להתפתחות המושג הפסיכולוגי ״אפקט הצופה מן הצד״.

רוזנטל עצמו כתב לאחר מכן את הספר Thirty-Eight Witnesses על הפרשה. אלא שמחקרים ועבודות עיתונאיות מאוחרות יותר הראו שהנרטיב המקורי היה מוגזם ופגום: לא היו שלושים ושמונה אנשים שצפו ברצח מתחילתו ועד סופו תוך ידיעה ברורה שמדובר ברצח, וחלק מן העדים ניסו להזעיק עזרה.

הפרשה חשובה למורשתו דווקא משום שהיא מדגימה עיקרון מרכזי בתולדות העיתונות: גם סיפור בעל השפעה חברתית עצומה יכול להתבסס על מסגרת עובדתית שמתבררת מאוחר יותר כלא מדויקת. לכן השפעתו של רוזנטל על העיתונות כוללת גם הישגים מכוננים וגם מקרה שהפך בעצמו לשיעור על הצורך בבדיקה, ספק וביקורת עצמית.

כתיבה על קיצוניות יהודית ועל זהות

בשנת 1967 פרסם רוזנטל יחד עם העורך ארתור גלב את One More Victim: The Life and Death of a Jewish Nazi. הספר עסק בדניאל בורוס, פעיל קו קלוקס קלאן והמפלגה הנאצית האמריקאית שהתברר כי נולד למשפחה יהודית ואף חגג בר מצווה.

הסיפור היה מן הפרשות המוזרות והמטרידות שסיקר העיתון. הוא אפשר לרוזנטל ולעמיתיו לעסוק בשאלות של שנאה עצמית, קיצוניות פוליטית, זהות יהודית ואמריקה שלאחר השואה. עבור רוזנטל, שהכיר מקרוב את האנטישמיות האירופית ואת זיכרון אושוויץ, עצם קיומו של יהודי שהצטרף לתנועה נאצית היה נושא שחייב ניסיון להבין ולא רק לדווח.

מן העריכה אל הטור On My Mind

בנובמבר 1986 סיים רוזנטל את תפקידו כעורך הראשי בהתאם למדיניות הפרישה של העיתון. בינואר 1987 החל שלב חדש בקריירה: טור קבוע בעמוד הדעות של ניו יורק טיימס בשם On My Mind.

המעבר העניק לו חופש שלא היה לו כמנהל חדשות. במשך כמעט שלוש־עשרה שנה כתב באופן אישי על זכויות אדם, אנטישמיות, ישראל, סין וטיבט, משטרים סמכותניים, טרור, סמים ומדיניות החוץ של ארצות הברית.

ב־1999 הסתיימה עבודתו כבעל טור בטיימס, ובשנים שלאחר מכן המשיך לכתוב בNew York Daily News עד 2004. כך נמשכה פעילותו העיתונאית יותר משישים שנה מתחילת עבודתו כסטודנט.

ישראל, יהדות וזכויות אדם

זהותו היהודית של רוזנטל נעשתה גלויה יותר בכתיבתו המאוחרת. כעורך הוא הקפיד, לפי תפיסתו, להפריד בין זהותו ובין עמודי החדשות. כבעל טור הוא כתב בפומבי נגד אנטישמיות ובעד ביטחונה וזכות קיומה של ישראל, וביקר ממשלות ומנהיגים כאשר חשב שהם מאיימים על זכויות אדם או על יהודים.

הוא ביקר בישראל פעמים רבות והקדיש חלק ניכר מכתיבתו ליחסי ישראל וארצות הברית, לטרור, לתהליך המדיני ולמעמדה הבין־לאומי של המדינה. עמדותיו היו לעיתים תקיפות ושנויות במחלוקת, אך הן היו מוצגות כעמדותיו של בעל טור ולא כחדשות ניטרליות.

ב־1999 קיבל את פרס שומר ציון. ההוקרה שיקפה את המקום שתפס בקרב גופים יהודיים וציוניים כקול ציבורי שתמך בישראל ועסק בעקביות באנטישמיות, ברדיפות דתיות ובזכויות יהודים.

למורשת היהודית שלו יש גם ממד פנים־עיתונאי. בדורות מוקדמים יותר של הטיימס הוצנעו לעיתים שמות יהודיים בולטים בראשי תיבות. בתקופתו של רוזנטל נחלשה הנורמה הזאת, וכתבים יהודים יכלו להופיע באופן גלוי יותר בזהותם. הוא גם מינה כתבים יהודים לתפקידי מזרח תיכון שבעבר נחשבו רגישים במיוחד מבחינה זו.

עמדות פוליטיות בשנותיו כבעל טור

רוזנטל לא הסתיר את עמדותיו בשלב הפובליציסטי של הקריירה. הוא היה תומך עקבי במאבק בסחר בסמים וקרא למדיניות תקיפה יותר בנושא. לאחר פיגועי 11 בספטמבר תמך בגישה נוקשה כלפי מדינות וארגונים שנקשרו בעיניו לטרור, ובהמשך תמך בפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003.

עמדות אלה היו חלק מן הוויכוח הציבורי האמריקאי ולא מדיניות של חדר החדשות שאותו ניהל בעבר. הן זכו לתומכים ולמבקרים, וכיום הן מהוות חלק מהתיעוד ההיסטורי של התפתחותו מעורך המדגיש איפוק חדשותי לבעל טור בעל תפיסת עולם ברורה.

בה בעת המשיך לכתוב על זכויות אדם מעבר לקווים מפלגתיים פשוטים. הוא עסק ברדיפות פוליטיות, אתניות ודתיות בסין, בטיבט, באפריקה, באירופה ובאמריקה הלטינית, והעמיד את הנושא במרכז חלק ניכר מעבודתו המאוחרת.

פרסים והכרה

במהלך הקריירה קיבל רוזנטל שורה של פרסים והוקרות. החשוב שבהם בתחום העיתונות היה פרס פוליצר לדיווח בין־לאומי בשנת 1960 על עבודתו ממזרח אירופה. הוא זכה גם בפרסי ג׳ורג׳ פולק ובהוקרות נוספות לעיתונות, וב־1981 קיבל את פרס אלייג׳ה פאריש לאבג׳וי על אומץ בעיתונות.

בשנת 2002 העניק לו נשיא ארצות הברית ג׳ורג׳ ו׳ בוש את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. הודעת הבית הלבן הדגישה את קריירת העיתונות ארוכת השנים שלו ואת עיסוקו בסבלם של עמים נרדפים ומיעוטים דתיים.

ההוקרות האלה משקפות את שני הממדים העיקריים בקריירה שלו: עבודת שטח עיתונאית שהעמידה אותו מול משטרים שלא רצו בסיקור עצמאי, וניהול מערכת חדשות שהשפיעה על הדרך שבה מיליוני אנשים קיבלו מידע על העולם.

משפחה ודור נוסף של עיתונות

רוזנטל נישא בשנת 1949 לאן מארי ברק. לשניים נולדו שלושה בנים, והם התגרשו בשנת 1986. בשנת 1987 נישא לסופרת ולעורכת שירלי לורד, שהייתה לצדו עד מותו.

בנו אנדרו רוזנטל המשיך בעולם העיתונות והגיע אף הוא לתפקידים בכירים בניו יורק טיימס, ובהמשך שימש עורך עמודי הדעה של העיתון. המשכיות זו הפכה את שם המשפחה לחלק מן ההיסטוריה של הטיימס במשך יותר מדור אחד.

מותו והארכיון שהשאיר

אייב רוזנטל מת ב־10 במאי 2006 בבית החולים מאונט סיני במנהטן, שמונה ימים לאחר יום הולדתו ה־84, לאחר שלקה בשבץ. הוא נטמן בבית הקברות וסטצ׳סטר הילס בהייסטינגס־און־הדסון שבמדינת ניו יורק.

ארכיונו המקצועי וחלק ניכר מתיקי עבודתו בניו יורק טיימס נשמרים בספרייה הציבורית של ניו יורק. האוסף כולל עשרות ארגזים של תכתובות, מזכרים, החלטות מערכתיות וחומרי רקע מן השנים שבהן היה מן האנשים החזקים ביותר בחדר החדשות. התיקים מאפשרים לחוקרים לראות כיצד התקבלו החלטות על כוח אדם, סיקור בין־לאומי, אתיקה, מסמכי הפנטגון, וייטנאם, ווטרגייט, המזרח התיכון ושינויים מבניים בעיתון.

במובן זה, מורשתו איננה רק מה שהודפס בעיתון. היא כוללת גם את התהליך שמאחורי ההדפסה: ויכוחים, מזכרים, החלטות עריכה והמאמץ היומיומי לנהל מערכת חדשות גדולה בתקופה שבה העיתונות המודפסת הייתה אחד הכוחות המרכזיים בחיים הציבוריים.

מדוע אברהם מייקל (אייב) רוזנטל ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אברהם מייקל (אייב) רוזנטל ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) משום שסיפורו מחבר בין ההיסטוריה היהודית של הגירה, עוני, אנטישמיות וזיכרון השואה לבין אחת הקריירות המשפיעות בעיתונות המודרנית. הוא עבר מילדות קשה במשפחת מהגרים יהודית אל דיווח בין־לאומי עטור פוליצר, הנהגת חדר החדשות של ניו יורק טיימס והשתתפות בהחלטה העיתונאית לפרסם את מסמכי הפנטגון מול התנגדות ממשלת ארצות הברית.

תרומתו למורשת היהודית ניכרת גם בכתיבתו מאושוויץ, בעיסוקו באנטישמיות וברדיפות דתיות, בזהותו היהודית הגלויה יותר בשנותיו המאוחרות ובקולו הציבורי בנושאי ישראל. Moreshet.com מתעד את רוזנטל לא משום שכל החלטה שקיבל הייתה חסינה מביקורת — פרשת קיטי ג׳נובזה מדגימה דווקא את ההפך — אלא משום שהיקף השפעתו על דיווח, עריכה, חופש העיתונות, עיצוב מוסד חדשות מרכזי והשיח היהודי־אמריקאי היה יוצא דופן. מקומו במורשת (Moreshet) הוא מקומו של עיתונאי שעזר להגדיר במשך עשרות שנים מה פירושו של עיתון גדול לחקור, לפרסם, לערוך ולהתווכח עם כוח.