חנוך מרמרי

חנוך מרמרי (נולד ב־30 בדצמבר 1948 בחיפה) הוא עיתונאי, עורך, סופר ואיש תרבות ישראלי. לאורך יותר מחמישה עשורים עבר בין כתיבה סאטירית, עיתונות מקומית, עריכה בעיתון יומי, חינוך לעיצוב ותקשורת, פעילות ציבורית וניהול מוסדות תרבות. בתפקידיו כעורך המקומון העיר, כעורך הראשי של הארץ, כעורך העין השביעית וכראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית, היה שותף לעיצוב האופן שבו ישראלים מבינים את החברה, התרבות והדמוקרטיה שלהם.

מן הסאטירה הסטודנטיאלית אל המסך

מרמרי גדל בשכונת אחוזה בחיפה, בן יחיד לאם מורה ולאב שעבד בהסתדרות ונפטר בילדותו. הוא למד בבית הספר הריאלי, ולאחר שירותו הצבאי בחטיבת המחקר של אגף המודיעין למד עיצוב גרפי בבצלאל בירושלים בשנות השבעים.

בבצלאל התחבר לאפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. יחד היו חלק מ"חבורת זוארץ", שכתבה מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים פי האתון ובהמשך בשבועון העולם הזה. אחרי מלחמת יום הכיפורים פרסמה החבורה את הספר הסאטירי זו ארץ זו, שאויר בידי דודו גבע. היצירה שילבה כתיבה מושחזת, איור והומור פוליטי, והמחישה את כוחם של יוצרים צעירים לבחון את המציאות הישראלית דווקא באמצעות צחוק, הגזמה וערעור על מוסכמות.

הצלחת החבורה הובילה את מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להזמין את ניב, מרמרי, סידון וב. מיכאל ליצור מגזין סאטירי. כך נולדה בשנת 1974 ניקוי ראש, מן התוכניות החשובות בתולדות הסאטירה הישראלית. התוכנית הפכה את ההומור לכלי ביקורתי נגיש לקהל רחב, והשתתפותו של מרמרי בהיווצרותה הייתה חלק מן המעבר של סאטירה כתובה וסטודנטיאלית אל התרבות הטלוויזיונית המרכזית.

בניית עיתונות ישראלית חדשה

בשנת 1980 הקים מרמרי את המקומון התל־אביבי העיר וערך אותו עד 1984. המקומון ייצג סוג חדש של עיתונות עירונית: קרובה לחיי הרחוב, קשובה לתרבות המקומית, ופחות כבולה למרחק ולרשמיות של העיתונות הארצית. בתקופה זו כתב גם בעיתון חדשות, עד לסגירתו.

באפריל 1988 מונה לעורך משנה של הארץ, כסגנו של גרשום שוקן. לאחר פטירתו של שוקן מונה מרמרי, בינואר 1991, לעורך הראשי של העיתון. הוא מילא את התפקיד כארבע־עשרה שנים, עד סוף 2004. בתקופה זו עמד בראש מערכת עיתונאית מרכזית בישראל, והיה אחראי לא רק לעריכת כתבות ולבחירת כותרות, אלא גם לקביעת סדרי עדיפויות, לטיפוח כותבים ולעיצוב אופיו הציבורי של עיתון רב־השפעה.

העריכה בעיתון יומי דרשה ממרמרי לאזן בין דיווח חדשותי, פרשנות, תרבות, כלכלה וחופש מערכתי. פרישתו בסוף 2004 באה לאחר חילוקי דעות עם המו״ל עמוס שוקן בנוגע לעצמאותו של המוסף הכלכלי, שהפך לעיתון TheMarker. עצם הוויכוח שיקף שאלה עקרונית הנוגעת לכל עיתונות רצינית: כיצד נשמרת עצמאות מערכתית כאשר עיתון משתנה, מתרחב ונדרש להתמודד עם אינטרסים מסחריים ומבניים חדשים.

כתיבה, ספרים ותרבות חזותית

מרמרי המשיך לפעול גם מחוץ לעיתונות היומית. בשנים 2005–2008 עמד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים. תפקיד זה חיבר בין ניסיונו כעורך וככותב לבין עולם העיצוב, והעמיד את שאלת הצגת המידע, הסיפור והמסר החזותי במרכז ההכשרה של יוצרים צעירים.

בשנת 2008 מונה לעורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה־ביתן, אך פרש מן התפקיד באותה שנה. הוא כתב גם על תחביבו המרכזי, רכיבת אופני כביש: הספר על האופניים ראה אור בשנת 2005, ו־עדיין על האופניים יצא בשנת 2020. בשנת 2022 פרסם בהוצאת כתר את הרומן סימני שיניים, שהרחיב את יצירתו אל הספרות העלילתית.

מאז 2005 פרסם טור במגזין טיים אאוט. מאז נובמבר 2017 הוא מפרסם מדי שבוע בהארץ שיר אקטואלי בגיליון יום שישי, תחת שם העט "אלתר־מן". השירים מחברים בין תגובה מהירה לאירועי השעה לבין מסורת השירה המחורזת, ומדגימים את יכולתו לנוע בין עיתונות, סאטירה וספרות.

עיתונות, דמוקרטיה והנגשת תרבות

מאז 2009 כתב מרמרי טור באתר העין השביעית בנושאי עיתונות ותקשורת, ובספטמבר 2012 מונה לעורך האתר. הוא כיהן בתפקיד עד תחילת 2015. באמצעות כתיבתו ועריכתו עסק בתפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית, באחריותם של עורכים ובעקרונות של ביקורת ציבורית. פעילות זו המשיכה את עבודתו מן העיתון, אך הפנתה את המבט גם אל התקשורת עצמה ואל האופן שבו היא פועלת.

מרמרי היה ממקימי העמותה "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", שהוקמה בשנת 2010 ופעלה לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל. הוא שימש מנהלה מיום הקמתה. במקביל, בשנים 2006–2007 כיהן כמנכ״ל משותף של המרכז היהודי־ערבי לפיתוח כלכלי – תפקיד שחיבר בין ניסיונו הציבורי לבין עשייה מוסדית שנועדה לקדם שיתוף פעולה ופיתוח.

ממאי 2015 ועד 2018 עמד בראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית. בתפקיד זה עסק בהנגשת אוצרות תרבות, ידע וחינוך לציבור, בתוך מוסד המשמר ומציג את הזיכרון, הספרות והיצירה של החברה היהודית והישראלית. עבודתו בספרייה הרחיבה את השפעתו מעבר לעיתון ולקהל הקוראים הישיר, אל המרחב שבו מוסדות תרבות מעצבים את הזיכרון המשותף ומעבירים אותו לדורות הבאים.

פרסים והכרה

בשנת 2004 זכה מרמרי בפרס סוקולוב לעיתונאות כתובה. הפרס הכיר בתרומתו המקצועית לעיתונות ובמקומו כאחד העורכים והכותבים הבולטים בחיי התקשורת בישראל.

מדוע חנוך מרמרי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

חנוך מרמרי ראוי להיכלל במורשת משום שפעל בכמה מן הזירות שעיצבו את חיי החברה והתרבות בישראל: הוא השתתף ביצירת ניקוי ראש, הקים וערך את העיר, עמד בראש מערכת הארץ, ערך את העין השביעית, הכשיר יוצרים בבצלאל והוביל תחום תרבות וחינוך בספרייה הלאומית. בכל אחת מן הזירות האלה עסק בשאלה כיצד מספרים את הסיפור הישראלי, מי מקבל במה, ואיך נשמרת ביקורת ציבורית לצד יצירה וחינוך.

השפעתו על המורשת היהודית והישראלית אינה מסתכמת בתפקיד אחד או בפרסום יחיד. היא ניכרת במוסדות, בדורות של קוראים ויוצרים, בשיח העיתונאי ובחיבור שבין תרבות פופולרית, עיתונות רצינית וזיכרון לאומי. משום כך מציג הערך במורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com אדם שתרומתו מתועדת לא רק בביוגרפיה האישית שלו, אלא גם במערכות התרבות והתקשורת שעזר לעצב ושבהן ממשיכים ישראלים ללמוד, לקרוא ולנהל שיחה ציבורית.