לאונרד לאודר

לאונרד א. לאודר (19 במרץ 1933 – 14 ביוני 2025) היה איש עסקים, אספן אמנות ופילנתרופ יהודי־אמריקאי. כבנם הבכור של אסתי וג'וזף לאודר וכאחיו של רון לאודר, הוא השתייך למשפחה שהקימה בשנת 1946 את תאגיד הקוסמטיקה Estée Lauder Companies. אך לאונרד לא הסתפק בירושה עסקית: במשך עשרות שנים הוא פיתח את החברה, הרחיב את פעילותה הבינלאומית, טיפח מחקר וחדשנות, ולאחר מכן הקדיש חלק ניכר מהונו וממרצו לאמנות, לחינוך, למחקר רפואי ולמוסדות ציבוריים.

השפעתו ניכרה בשלושה תחומים הקשורים זה בזה. בעולם העסקים הוא סייע להפוך חברה משפחתית קטנה למותג קוסמטיקה בינלאומי. בעולם התרבות הוא בנה אוספים יוצאי דופן, ובראשם אוסף קוביסטי שהבטיח למוזיאון המטרופוליטן לאמנות. ובתחום הפילנתרופיה הוא תמך במוסדות שהרחיבו מחקר, טיפול וגישה לחינוך. בכך היה לאודר דמות מרכזית בסיפורם של יהודים־אמריקאים שבנו מוסדות והשפעה ציבורית מתוך יוזמה עסקית, אחריות קהילתית ונדיבות אישית.

מבית המשפחה אל הנהגת Estée Lauder Companies

לאודר נולד בניו יורק ולמד בבית הספר וורטון באוניברסיטת פנסילבניה, וכן בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה. לאחר לימודיו שירת כקצין בצי האמריקני. בשנת 1958, כשהיה בן 25, הצטרף לעסק המשפחתי. באותה תקופה הסתכמו מכירות החברה בכ־800 אלף דולר בשנה; לאודר סייע להרחיב את תחומי השיווק, המכירות והפיתוח הארגוני, ולבנות תשתית שתאפשר לה לצמוח מעבר לשוק האמריקני.

בשנת 1960 פתח את נקודת המכירה הראשונה של Estée Lauder בחנות הרודס בלונדון. המהלך סימן את תחילתה של התרחבות בינלאומית משמעותית והפך את המותג, שהיה מזוהה עד אז בעיקר עם ארצות הברית, לשם מוכר בשווקים ברחבי העולם. בהמשך קידם את תחום המחקר והפיתוח והקים את מעבדת המחקר הראשונה של החברה. השילוב בין שיווק מתוחכם, נוכחות קמעונאית בינלאומית והשקעה במחקר היה חלק מן הבסיס שעליו התפתחה החברה לקבוצת מותגים עולמית.

לאודר כיהן כמנכ״ל עד 1999, ולאחר מכן נשא בתואר יושב ראש אמריטוס. בתקופת הנהגתו הפכה החברה לציבורית בבורסה של ניו יורק בשנת 1996. היא גם רכשה מותגים שהרחיבו את קהליה ואת מגוון מוצריה, ובהם MAC Cosmetics, Aveda, Bobbi Brown ו־La Mer. בסוף שנות השמונים הוביל את פתיחת החנות הראשונה של Estée Lauder במוסקבה, צעד שהיה חלק מהכניסה לשוק הסובייטי ומן התרחבותו של עולם הקוסמטיקה המערבי למדינות שהיו מעבר למסך הברזל.

ב־2001 טבע לאודר את הביטוי “מדד הליפסטיק”, שנועד לתאר את האפשרות שמכירות של מוצרי יופי קטנים יחסית יישארו חזקות גם בתקופות מיתון. אף שאין לראות בו מדד כלכלי מבוסס, הביטוי המחיש את יכולתו לזהות תופעות צרכניות ולנסח אותן בשפה שנקלטה בשיח הציבורי.

אספן שהפך אוספים למוסדות של ידע

לאודר החל לאסוף גלויות אמנות כבר בילדותו, ובהמשך פיתח מומחיות ואוסף רחב של אמנות מודרנית. מוקד אוספו היה הקוביזם, ובייחוד יצירות של פבלו פיקאסו, ז׳ורז׳ בראק, חואן גרי ופרנאן לז׳ה. הוא אסף גם יצירות של גוסטב קלימט, ורכש עבודות שהיו בעבר באוספים חשובים, בהם אוספי גרטרוד סטיין, ראול לה רוש ודאגלס קופר.

בשנת 2013 התחייב לתרום למוזיאון המטרופוליטן לאמנות 81 יצירות קוביסטיות: 34 עבודות של פיקאסו, 17 של בראק, 15 של לז׳ה ו־15 של גרי. האוסף, שערכו הוערך ביותר ממיליארד דולר, נחשב לאחת המתנות הגדולות והמשמעותיות בתולדות המוזיאון. חשיבותו אינה רק כספית: הוא אפשר לציבור ולחוקרים לראות יחד גוף יצירות ממוקד, להשוות בין אמנים מרכזיים ולהעמיק בהבנת אחת המהפכות החשובות בתולדות האמנות המודרנית. לאודר גם תמך בהקמת מרכז מחקר לאמנות מודרנית במטרופוליטן באמצעות הקדש של 22 מיליון דולר.

העניין שלו בתרבות מודפסת חרג מציור. בשנת 2012 הציג המוזיאון לאמנות יפה בבוסטון כ־700 גלויות מתוך אוסף של כ־120 אלף גלויות שהבטיח למוזיאון. הוא תרם לספריית ניוברי בשיקגו את אוסף גלויות ה־Oilette של חברת רפאל טאק ובניו, וסייע במימון הדיגיטציה שלו. בשנת 2019 השיקה הספרייה אוסף דיגיטלי של כ־26 אלף פריטים, ובכך הפכה חומר שהיה נגיש בעיקר לאספן פרטי למשאב מחקרי וציבורי.

מנהיגות במוזיאון ויטני ותמיכה בתרבות

לאודר היה מן התומכים המרכזיים במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית. הוא הצטרף לוועדת הרכישות של המוזיאון בשנת 1971, נעשה נאמן בשנת 1977, כיהן כנשיא בשנת 1990 והיה ליושב ראש החל משנת 1994. לצד תרומות של יצירות אמנות, הוא היה מגייס משאבים בעל חשיבות יוצאת דופן למוסד. תרומתו בסך 131 מיליון דולר בשנת 2008 הייתה הגדולה בתולדות המוזיאון, והקרן על שם לאונרד ואוולין לאודר תמכה בתערוכות ובפעילות האמנותית שלו. גלריות האוסף הקבוע בקומה החמישית נקראו על שם בני הזוג.

מעורבות זו ביטאה תפיסה רחבה של אחריות תרבותית. לאודר לא רק רכש יצירות לעצמו, אלא סייע למוזיאונים לרכוש, לשמר, להציג ולחקור אמנות לאורך זמן. הוא הבין שמוזיאון הוא מוסד חינוכי וציבורי, ושמתנה משמעותית יכולה להשפיע על דורות של מבקרים, תלמידים, אמנים וחוקרים.

פילנתרופיה, בריאות וחינוך

יחד עם אשתו הראשונה, אוולין לאודר, תמך לאודר במאבק בסרטן השד. השניים סייעו בהקמת Evelyn H. Lauder Breast Center במרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג, ואוולין הייתה ממייסדות הקרן לחקר סרטן השד. לאונרד כיהן כיו״ר כבוד של הקרן, שהפכה לאחד הגופים הבולטים בגיוס משאבים למחקר בתחום. פעילות זו חיברה בין חוויה משפחתית לבין השקעה ארוכת טווח במחקר ובשיפור הטיפול בחולות.

הוא היה ממייסדי Alzheimer's Drug Discovery Foundation, נאמן מכון אספן, יושב ראש הוועדה הבינלאומית של המכון, חבר במועצה ליחסי חוץ וחבר במועצת הנשיא של ממוריאל סלואן קטרינג. בשנת 2022 תרם 125 מיליון דולר לאוניברסיטת פנסילבניה להקמת מסלול ללא שכר לימוד להכשרת אחיות־מטפלות בבית הספר לסיעוד. התרומה נועדה לא רק להרחיב את אפשרויות ההכשרה, אלא גם לחזק את כוח האדם הרפואי ולפתוח מסלול מקצועי בפני סטודנטים נוספים.

משפחה, זהות וזיכרון

לאודר היה נשוי לאוולין האוזנר־לאודר משנת 1959 ועד מותה בשנת 2011. לשניים נולדו שני בנים, בהם ויליאם פ. לאודר, שנעשה לימים יושב ראש ביצועי של Estée Lauder Companies. בשנת 2015 נישא לג׳ודית גליקמן לאודר, צלמת ואלמנתו של חברו הקרוב אלברט גליקמן. לאודר נפטר בביתו במנהטן ב־14 ביוני 2025, בגיל 92.

בשנת 2020 פרסם את זיכרונותיו, The Company I Keep: My Life in Beauty. הספר סיפק מבט אישי על חיי המשפחה, על בניית החברה ועל הקשר שבין מסחר, יצירת מותג, איסוף אמנות ונתינה ציבורית.

מדוע לאונרד לאודר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

לאונרד לאודר ראוי להיכלל בארכיון משום שסיפור חייו מתעד צורה משמעותית של הישג יהודי־אמריקאי: בניית עסק משפחתי בעל השפעה עולמית, לצד השקעה עקבית במוסדות שמשרתים את הציבור. הוא תרם להפיכת Estée Lauder Companies ממפעל משפחתי קטן לקבוצת מותגים בינלאומית, ובכך השפיע על עולם העסקים, הקמעונאות והתרבות הצרכנית.

מורשתו חורגת מן החברה שניהל. אוסף הקוביזם שלו במוזיאון המטרופוליטן, הגלויות שהועמדו לרשות מוזיאונים וספריות, ותמיכתו בוויטני המחישו כיצד אספן פרטי יכול להפוך אוצרות אישיים לידע ציבורי. פעילותו למען מחקר סרטן השד, חקר אלצהיימר, הכשרת אנשי סיעוד וחיזוק מוסדות רפואיים הוסיפה ממד מעשי של אחריות לזולת.

עבור מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com, לאודר הוא דמות חשובה משום שהוא מחבר בין יזמות, חיי משפחה יהודיים־אמריקאיים, תרבות, חינוך ופילנתרופיה. השפעתו ניכרת לא רק בהון שצבר, אלא במוסדות, באוספים, במעבדות, בתוכניות ההכשרה ובמשאבים המחקריים שהותיר אחריו לקהילות ולציבור הרחב.