ישראל מאיר לאו

הרב ישראל מאיר לאו, שנולד ב־1 ביוני 1937 בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין, הוא מן הדמויות המזוהות ביותר עם הרבנות הישראלית ועם זיכרון השואה בדורות שלאחריה. ילד ששרד את גטאות פולין, את מחנות העבודה ואת בוכנוואלד נעשה לימים רב ראשי לישראל, רבה של תל אביב־יפו, מחנך, נואם ומנהיג ציבור. חייו מחברים בין עולם יהודי שנחרב בשואה לבין מדינת ישראל המתחדשת, ובין מסורת רבנית עתיקה לבין החברה הישראלית המודרנית.

השפעתו אינה נובעת רק מן התפקידים שמילא, אלא מן האופן שבו הפך את סיפור חייו לעדות ציבורית ולכלי לחיזוק זיכרון השואה, הזהות היהודית והאחריות המשותפת. במשך עשרות שנים הוא פנה אל קהלים דתיים ושאינם דתיים, אל בני נוער, אל קהילות יהודיות ברחבי העולם ואל מנהיגים דתיים ומדיניים, והציג בפניהם יהדות המדברת בשפה של מסורת, אנושיות ואחריות.

ילדות בצל השואה והדרך לארץ ישראל

ישראל מאיר לאו היה בן הזקונים של חיה לבית פרנקל־תאומים ושל הרב משה חיים לאו, ונצר למשפחת רבנים. אחיו הגדולים היו יהושע, נפתלי ושמואל יצחק. שנות המלחמה הראשונות עברו עליו בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, שהיה הגטו הראשון שהוקם בפולין הכבושה. באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו שמואל יצחק, יחד עם רוב יהודי העיר, לטרבלינקה ושם נספו. ישראל מאיר הצליח להימלט מן הגירוש יחד עם אמו.

בנובמבר 1944, במהלך אקציה נוספת, הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה. היא עצמה לא שרדה. שני האחים נשלחו לצ'נסטוחובה, ומשם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוואלד. במחנה סייע לו חייל רוסי בשם פיודור מיכאיליצ'נקו ושמר על חייו. לאחר שחרור בוכנוואלד בידי צבא ארצות הברית נודע הילד בכינויו לולק כאסיר הצעיר ביותר מבין המשוחררים, כשהיה בן שמונה.

כמה חודשים לאחר השחרור עלה לארץ ישראל עם קבוצת "ילדי בוכנוואלד" באונייה מטרואה. הילדים הובאו למחנה המעצר בעתלית, ולאחר מכן עבר ישראל מאיר להתגורר בקריית מוצקין אצל משפחתה של אחות אביו, אשת הרב מרדכי פוגלמן, רבה הראשון של העיר. בבית הספר הממלכתי־דתי אהרן הרואה בקריית שמואל השלים את שנות הלימוד שהחסיר בתקופת המלחמה. בהמשך למד בישיבות קול תורה, כנסת חזקיהו ופוניבז'.

כבר בנעוריו נוצר קשר בינו לבין הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. מגיל 15 לערך היה בן בית בבית הרב הרצוג ואף היה אחראי לקיום המניין בביתו. בשנת 1956 השתתף בפעילות "חבר הפעילים של המחנה התורתי", שפעל לחיזוק שמירת המצוות בקרב עולים חדשים. חוויות אלה עיצבו את תפיסתו בדבר חשיבותו של חינוך יהודי נגיש ובדבר הצורך לדבר עם החברה הישראלית כולה.

חינוך, רבנות והנהגה קהילתית

לאחר נישואיו לחיה־איטה, בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, עבר למרכז הארץ. הוא לימד תלמוד בתיכון ברנר בפתח תקווה ובתיכון צייטלין בתל אביב, ובכך החל את דרכו הציבורית לא רק כרב אלא גם כמחנך. במקביל שימש תחילה כרב בית הכנסת אור תורה בדרום תל אביב, ובשנת 1965 מונה לרב בית הכנסת תפארת צבי בעיר.

במסגרת פעילותו בתל אביב השתתף ברבי־שיח בענייני מסורת יהודית ששודרו ב"קול ישראל". הופעות אלה תרמו לדמותו הציבורית כנואם המסוגל להציג רעיונות של אמונה, הלכה ומסורת בלשון בהירה גם בפני מי שאינם משתייכים לעולם הדתי. בשנת 1971 מונה לרב שכונות צפון תל אביב, וב־1978 נבחר לרב הראשי של נתניה. בשנת 1983 נבחר לחבר מועצת הרבנות הראשית.

בשנת 1988 נבחר לרב הראשי האשכנזי של תל אביב־יפו, לצד הרב הספרדי הראשי של העיר, הרב חיים דוד הלוי. הוא מילא את התפקיד עד בחירתו לרב הראשי לישראל, ולאחר סיום כהונתו הארצית חזר אליו בשנת 2005. בתקופה זו נעשה אחד הקולות הבולטים ברבנות הישראלית, הן בזכות כושר הנאום שלו והן בזכות יכולתו לתווך בין מסורת יהודית לבין חיי העיר והחברה הישראלית.

הרב הראשי לישראל

בשנת 1993 נבחר הרב לאו לרב הראשי האשכנזי לישראל. הוא כיהן בתפקיד עשר שנים, בהתאם למשך הכהונה הקבוע בחוק, עד שנת 2003. כמנהיג רוחני ארצי עסק בענייני הלכה, בחיזוק הקשר בין הציבור היהודי בישראל לבין מוסדות הרבנות, ובהצגת היהדות האורתודוקסית בפני החברה הישראלית והעולם היהודי.

הנהגתו התאפיינה בדגש על אחדות ועל שיח שאינו מתנהל רק בתוך הציבור הדתי. הוא פעל ונאם בתקופה שבה החברה הישראלית התמודדה עם מחלוקות עמוקות בשאלות של זהות, מסורת, דת ומדינה. גם מי שלא חלקו את השקפת עולמו הכירו ביכולתו לדבר אל קהלים רחבים בנועם ובבהירות. לאחר כהונתו כרב ראשי שב לתפקידו כרב תל אביב־יפו, שבו המשיך לכהן עד פרישתו בשנת 2017, כשהגיע לגיל 80.

במקביל לפעילותו הרבנית הגיש בערוץ הראשון את התוכנית "שלום לבוא שבת", ששודרה בימי שישי לפני כניסת השבת ועסקה בפרשת השבוע. התוכנית הרחיבה את נוכחותו הציבורית והביאה שיחה על מקורות יהודיים ועל משמעותם אל בתי צופים רבים בישראל.

זיכרון השואה ושליחות ציבורית

סיפור הישרדותו הפך את הרב לאו לעד מרכזי של חורבן יהדות אירופה ולנציג של דור ניצולי השואה. הוא נשא נאומים רבים בטקסי זיכרון ובפני מנהיגי מדינות, ושילב בעדותו את גורלו האישי עם זיכרון משפחתו, קהילתו והעם היהודי. בכך סייע להפוך את זיכרון השואה מסיפור היסטורי מופשט לעדות אנושית ישירה, הנוגעת בילדים, במשפחות ובקהילות שנעקרו.

בנובמבר 2008 אישרה ממשלת ישראל את מינויו ליו"ר מועצת יד ושם, לאחר פטירתו של יוסף לפיד. בתפקיד זה נשא באחריות ציבורית הקשורה לאחד המוסדות המרכזיים בעולם להנצחת השואה, לתיעודה ולחינוך הדורות הבאים. עצם המפגש בין ניסיונו כניצול צעיר לבין הנהגת מוסד הזיכרון הלאומי העניק לתפקידו משמעות מיוחדת: הוא ייצג גשר בין העדות החיה לבין עבודת ההנצחה והחינוך המוסדית.

קשרים בין־דתיים והשפעה ציבורית

כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל פעל הרב לאו לקיום קשר בין הנהגת היהדות לבין הנהגת הכנסייה הקתולית. הוא נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והמשיך לעסוק בקשרים בין־דתיים גם לאחר סיום כהונתו כרב ראשי. פעילות זו הייתה משמעותית על רקע ההיסטוריה הקשה של יחסי יהודים ונוצרים באירופה, ובמיוחד לנוכח הצורך לקיים שיח המכבד את זיכרון השואה ואת ייחודו של העם היהודי.

הרב לאו נודע כנואם וכמסביר של היהדות האורתודוקסית גם בפני ציבור המרוחק ממנה. הוא עסק בשאלות הנוגעות למסורת, למשפחה, לחינוך, לזיכרון ולמעמדה של היהדות בחברה הישראלית. בעמדותיו בענייני סוף החיים תמך בגישה המתירה המתת חסד פסיבית ומניעת טיפול פולשני מחולה סופני, עמדה המשקפת את ניסיונו להתמודד עם שאלות מוסריות ורפואיות מורכבות מתוך עולם ההלכה.

פרסים והכרה

בשנת 2005 קיבל הרב לאו את פרס ישראל למפעל חיים. ההכרה ביטאה את תרומתו המצטברת לרבנות, לחינוך, להנהגה הציבורית ולשימור זיכרון השואה. היא גם שיקפה את מקומו כאחת הדמויות שפעלו לאורך שנים במפגש שבין עולם התורה, מוסדות המדינה והחברה הישראלית הרחבה.

מדוע ישראל מאיר לאו ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הרב ישראל מאיר לאו ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שסיפורו ופעילותו משקפים כמה מן הצמתים המרכזיים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל: הישרדות בשואה, עלייה לארץ ישראל, בניית מוסדות דת וחינוך, הנהגה רבנית וזיכרון לאומי. הוא לא הסתפק בתפקיד סמלי. כרב עיר, כרב ראשי לישראל וכיו"ר מועצת יד ושם פעל בתוך מוסדות שהשפיעו על חייהם של יחידים, משפחות וקהילות בישראל ובעולם היהודי.

חשיבותו ההיסטורית ניכרת גם ביכולתו לשאת את עדות השואה אל לב החיים הציבוריים, לדבר על יהדות בפני קהלים מגוונים וליצור ערוצי שיח עם בני דתות אחרות. Moreshet.com משמר באמצעות פרופיל זה את החיבור שבין חייו האישיים לבין המורשת הרחבה שהותיר: אחריות לזיכרון, מחויבות לחינוך יהודי, הנהגה ציבורית והמשך קיומה של מסורת יהודית חיה במדינת ישראל.