אורי זוהר

הרב אורי זוהר (שם לידתו: אורי דז'אדק; 4 בנובמבר 1935 – 2 ביוני 2022) היה שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט, זמר, תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי, ולאחר חזרתו בתשובה בסוף שנות השבעים – רב, מחנך ומוביל בתחום הקירוב ליהדות. חייו עברו בין שני עולמות ציבוריים רבי-השפעה: עולם התרבות החילונית והבוהמה התל-אביבית, שבו היה מן היוצרים הבולטים של הקולנוע הישראלי החדש, ועולם התורה החרדי, שבו הקדיש את כישרונו ואת פרסומו להנחיית חוזרים בתשובה ולפעילות ציבורית וקהילתית.

ייחודו של זוהר אינו רק במפנה הדרמטי שעשה בחייו. הוא היה שותף לעיצוב השפה של הבידור הישראלי בראשית המדינה, יצר סרטים שתיעדו את החברה הישראלית מתוך מבט אישי וביקורתי, והותיר חותם על דורות של צופים. לאחר מכן נעשה דמות מוכרת במיוחד של בעל תשובה, וסיפורו השפיע על האופן שבו ישראלים רבים תפסו את האפשרות לשנות מסלול חיים ולהעמיק את הקשר שלהם ליהדות.

מן הבמה הצבאית אל מרכז התרבות הישראלית

זוהר נולד בתל אביב להורים שעלו מפולין. באמצע שנות החמישים שירת בלהקת הנח"ל, לאחר שמפקד הלהקה ארי הרצברג הבחין בו בעת שישב בכלא הצבאי וצירף אותו ללהקה. שם פגש את חיים טופול ואת אברהם הפנר, שלימים נעשו שותפים חשובים בעשייתו הקולנועית. לאחר שירותו היה ממייסדי להקת "בצל ירוק", שהצליחה כבר בתוכניתה הראשונה, "כביסת הרש" (1958), והפכה לאחד ההרכבים המזוהים עם תרבות הבמה הישראלית הצעירה.

בהמשך הקים עם אברהם דשא (פשנל) את משרד ההפקות "התיאטרון העממי", הופיע עם שייקה אופיר, השתתף במופעים מוזיקליים במועדון החמאם ביפו, ושידר תוכניות הגיגים ברדיו. הוא נחשב לאחד מראשוני הסטנדאפיסטים בישראל: הופעות היחיד שלו התבססו על אלתור, תגובה לקהל ונוכחות בימתית ישירה, סגנון שהרחיב את גבולות הבידור הישראלי.

עם הקמת הטלוויזיה הישראלית נעשה מנחה ויוצר מרכזי. הוא ביים והשתתף בתוכניות "לול", הנחה את השעשועון "זה הסוד שלי", והגיש תוכניות ואירועים ציבוריים, ובהם טקסי "מלכת היופי" ואירוע הניצחון של מכבי תל אביב ב-1977. שיריו "שיר הפטנטים" ו"החופש בבית הבראה", שאותו ביצע עם אשתו דאז אילנה רובינא, נעשו חלק מן הקלאסיקה של הזמר העברי. השאלה המזוהה עמו, "אני יפה?", הפכה למעין סימן היכר של דמותו הציבורית.

יוצר מרכזי בקולנוע הישראלי החדש

העשייה הקולנועית הייתה לבו של מפעלו האמנותי. בשנת 1962 השתתף ביצירת הסרט התיעודי "עץ או פלסטיין" יחד עם נתן אקסלרוד ויואל זילברג. הסרט, שהתבסס על "יומן כרמל" של אקסלרוד ובקריינותו של חיים טופול, תיאר את חיי היישוב בארץ ישראל מראשית שנות השלושים ועד הקמת המדינה. בכך חיבר זוהר בין קולנוע לבין תיעוד הזיכרון של החברה העברית המתהווה.

סרטו העלילתי הראשון, "חור בלבנה" (1964), נחשב לאחת היצירות המכוננות של תנועת "הרגישות החדשה" בקולנוע הישראלי. הסרט סיפר על עולים חדשים היוצרים עיר קולנועית דמיונית בנגב, והציג את החברה הישראלית לא באמצעות סיפור לאומי רשמי בלבד, אלא דרך דמיון, אבסורד וחיפוש אחר זהות. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן במסגרת שבוע המבקרים הבינלאומי וסייע להציב את הקולנוע הישראלי על המפה הבינלאומית.

ב-1967 ביים את "שלושה ימים וילד", עיבוד לנובלה מאת אברהם ב. יהושע. הסרט היה מועמד לפרס הגדול בפסטיבל קאן, ועודד קוטלר, שכיכב בו, זכה בפרס השחקן. שנה לאחר מכן ביים את "כל ממזר מלך", שהיה להצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה ונמנה עם הסרטים הנצפים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, עם קהל מוערך של כ-743,000 צופים.

זוהר ביים גם את "מוישה ונטילטור", "השכונה שלנו", "התרוממות" ו"התרנגול", ושיתף פעולה בפרויקט הבין-לאומי "בלומפילד". סרטיו עסקו בחיי היומיום בישראל, ביחסים בין גברים לנשים, בתדמית הגברית, בשירות הצבאי ובמתח שבין חלום ישראלי למציאות אנושית מורכבת.

חבורת לול והדיוקן של תל אביב

בסוף שנות השישים אספו זוהר ואריק איינשטיין סביבם יוצרים ואמנים שנודעו בשם "חבורת לול". זוהר היה מן הכוחות המובילים בחבורה: הוא ביים, כתב, שיחק ויצר מסגרת שבה מוסיקה, מערכונים, קולנוע וסאטירה התקיימו זה לצד זה. תוכניות "לול" הפכו למאגר של דמויות, ביטויים ומצבים שנקלטו בזיכרון הישראלי.

המערכון "חידון התנ"ך", למשל, הוליד מטבעות לשון שנעשו חלק מן העברית המדוברת, ובהם "זמנך עבר!" ו"הנבחן הבא!". במערכון "לה מרמור, מאת פרלש" הפכה התנגשות בין ציפיות הצופים לבין שידור אופרה לסאטירה על הרגלי הצריכה והתרבות של החברה הישראלית. מערכונים אחרים עסקו ביחסים בין קבוצות עולים ובאופן שבו ישראלים ותיקים מקבלים את פני הבאים אחריהם.

הקשר בין זוהר לאיינשטיין נמשך גם בטרילוגיית הסרטים התל-אביבית שלו: "מציצים" (1972), "עיניים גדולות" (1974) ו"הצילו את המציל" (1977). הסרטים תיעדו את הווי החוף, חיי הפנאי והבוהמה של תל אביב, אך גם חשפו את המחירים של חיי נהנתנות ואת השבר שבין דימוי עצמי למציאות. "עיניים גדולות", שנכתב על פי תסריט של יעקב שבתאי, היה במידה רבה חשבון נפש אמנותי ואישי של זוהר. "הצילו את המציל", סרטו האחרון בקולנוע המרכזי, בוים בתקופה שבה כבר החל לחבוש כיפה.

הסרטים והמערכונים הללו אינם רק נוסטלגיה. הם משמשים עדות תרבותית לחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים: חברה צעירה, רב-שכבתית, המושפעת מן הצבא, מן העלייה, מן התרבות המערבית ומן הרצון ליצור זהות מקומית חדשה.

מפנה רוחני והחזרה בתשובה

בשנת 1977, לאחר תהליך שהחל בעקבות פגישתו עם הרב יצחק שלמה זילברמן, פרש זוהר מעולם הבידור. ב-9 באוגוסט 1977 הופיע בתוכנית "זה הסוד שלי" כשהוא חובש כיפה וציציותיו גלויות, והודיע למעשה לציבור על השינוי שעבר. לאחר מכן למד בישיבת אור שמח, בישיבת אדרת אליהו ובישיבת אש התורה, ואף העביר שיעורים.

המהלך זכה לתהודה יוצאת דופן מפני שזוהר היה באותה עת אחת הדמויות המפורסמות בישראל. שנה קודם לכן הוחלט להעניק לו את פרס ישראל בתחום הקולנוע, אך הוא סירב לקבלו. המעבר מכוכב קולנוע ומנחה טלוויזיה לרב חרדי יצר סיפור ציבורי שהעסיק את החברה הישראלית במשך עשרות שנים. הוא קיבל ביטוי בספר, בשיר, בסדרת טלוויזיה ובסרט התיעודי "אורי זוהר חוזר" (2018), שבו שב אל מול המצלמה וסיפר על מסלול חייו ועל המתח שבין הקולנוע לבין לימוד התורה.

גם לאחר פרישתו מהבידור המשיך להשתמש בניסיונו המקצועי. הוא ביים תשדירי בחירות של מפלגת ש"ס, הגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה, ובשנים 1997–1999 הנחה בערוץ הראשון תוכנית אירוח ובידור. בשנת 2003 הקים יחד עם איקא ישראלי ופופיק ארנון את "גלריית המקלט" לאמנות.

רב, מחנך ומוביל בתחום הקירוב

זוהר הקדיש את עיקר חייו המאוחרים ללימוד תורה ולהנחיית אנשים שביקשו להתקרב ליהדות. הוא הרצה, הקליט תשדירים בנושאי חזרה בתשובה, הנחה תוכניות רדיו וטלוויזיה, ועמד בראש המערכת של ארגון "לב לאחים", שפעל לרישום ילדים מבתים מסורתיים במוסדות חינוך חרדיים. הוא גם הקים את ארגון "מענה" לשם סיוע לחוזרים בתשובה.

פעילותו הפכה את החזרה בתשובה לנושא שנידון לא רק בתוך החברה הדתית אלא גם במרחב הישראלי הרחב. זוהר הביא אל עולם הקירוב כישורי תקשורת, ניסיון בהופעה מול קהל והיכרות עמוקה עם תרבות הבידור. בכך היה לדמות שפעלה כגשר – גם אם גשר טעון ומורכב – בין ישראלים חילונים לבין מוסדות, שפה ואורח חיים חרדיים.

זוהר היה ממייסדי היישוב מעלה עמוס וניהל במשך כמה שנים את הקהילה במקום. פעילות זו הוסיפה למפעלו הציבורי ממד מעשי: לא רק הרצאות ושידורים, אלא גם השתתפות בבניית קהילה ובחיי ההתיישבות החרדית.

משפחה, קשרים והשפעה שנמשכה מעבר למסך

זוהר היה נשוי בתחילת שנות השישים לזמרת אילנה רובינא. בהמשך נישא לשחקנית אליה שוסטר, שהופיעה בסרט "עיניים גדולות". לזוג, שחי תחילה ביפו ולאחר החזרה בתשובה עבר לירושלים, היו שבעה ילדים. משפחתו המשיכה לשקף את המפגש שבין עולמות תרבותיים ורוחניים שונים: אחד מבניו יזם את הסדרה "מציצים פנימה", שבה ניהלו אב ובנו שיחות על אמונה, ערכים ועל היחסים בין חרדים לחילונים.

חברותו עם אריק איינשטיין הייתה מרכזית הן ביצירתו והן בחייו האישיים. שני בניו נישאו לבנותיו של איינשטיין, והחתונה של בנו אפרים פישל עם שירי איינשטיין תועדה בסרטו הקצר של רנן שור, "חתונה בירושלים" (1985). קשרים אלה המחישו כיצד שותפויות אמנותיות, משפחתיות ורוחניות ממשיכות לעצב את הזיכרון הישראלי גם לאחר שהיצירה המקורית הסתיימה.

אורי זוהר נפטר בירושלים ב-2 ביוני 2022, בגיל 86, לאחר שלקה בלבו. לאחר מותו נותרו יצירותיו חלק מן הרפרטואר של הקולנוע הישראלי, וסיפור חייו ממשיך לעורר עניין בקרב חוקרי קולנוע, אנשי תרבות, אנשי חינוך והציבור הדתי והחילוני כאחד. רטרוספקטיבות שנערכו לסרטיו בסינמטק הצרפתי בפריז ובסינמטקים בישראל, וכן הסרט התיעודי משנת 2018, מעידות על כך שמורשתו נבחנת הן כיצירה אמנותית והן כתופעה תרבותית ורוחנית.

מדוע אורי זוהר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אורי זוהר ראוי להיכלל במורשת משום שפעל בשני מוקדים שעיצבו את חיי המדינה והחברה היהודית בישראל. בקולנוע, בטלוויזיה ובבידור הוא סייע ליצור שפה ישראלית מקומית: סרטיו תיעדו את תל אביב ואת החברה המתהווה, "לול" הפכה רגעים מחיי היומיום לקלאסיקה עממית, ויצירות כמו "חור בלבנה" ו"שלושה ימים וילד" הרחיבו את האפשרויות האמנותיות של הקולנוע הישראלי.

במחצית השנייה של חייו השפיע על אלפי אנשים באמצעות שיעורים, שידורים, פעילות קהילתית וארגוני קירוב. המעבר שלו מן הבמה אל בית המדרש נעשה לאירוע בעל משמעות ציבורית רחבה, משום שהראה כיצד דמות תרבותית מוכרת יכולה להפוך את סיפור חייה לכלי של חינוך, אמונה ובניית קהילה. מורשתו של זוהר היא אפוא גם אמנותית וגם יהודית: היא מספרת את סיפורו של הקולנוע הישראלי, את סיפור המפגש בין חילוניות לדתיות, ואת האפשרות של אדם לשנות את חייו ולהשפיע מחדש על סביבתו. משום כך מקומו הטבעי בארכיון מורשת (Moreshet), ובפרט ב-Moreshet.com, המתעד את האנשים והיצירות שהותירו חותם על העם היהודי ועל מדינת ישראל.