אוליבר סטון

ויליאם אוליבר סטון, שנולד ב-15 בספטמבר 1946 בניו יורק, הוא במאי, תסריטאי, מפיק ויוצר סרטים תיעודיים אמריקאי ממוצא יהודי. במשך יותר מחמישה עשורים הוא יצר קולנוע שאינו מסתפק בבידור: סרטיו מבקשים לבחון כיצד מלחמות, כסף, תקשורת ומוסדות שלטון מעצבים את חייהם של בני אדם. שלושה פרסי אוסקר, שורה ארוכה של פרסים בינלאומיים ויצירות כמו פלאטון, נולד בארבעה ביולי, וול סטריט, JFK ו-ניקסון הפכו אותו לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הקולנוע האמריקאי הפוליטי.

מן השירות בווייטנאם אל הקולנוע

אביו של סטון היה יהודי-אמריקאי, ואמו קתולית-צרפתייה. הוא גדל במסגרת אפיסקופלית, למד תקופה קצרה באוניברסיטת ייל, עבד כמורה בדרום וייטנאם וכאיש צוות באוניית סוחר, וב-1967 התגייס לצבא ארצות הברית. הוא שירת כחייל חי״ר בדיוויזיה ה-25 ובהמשך בדיוויזיית הפרשים הראשונה במלחמת וייטנאם. במהלך השירות נפצע פעמיים, קיבל את כוכב הארד על גבורה ואת עיטור לב הארגמן על פציעה בקרב, וחוויותיו הפכו ליסוד מרכזי ביצירתו.

לאחר שחרורו ב-1968 למד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, שבה למד בין היתר אצל מרטין סקורסזה. ב-1973 ביים את סרטו הראשון, Seizure. פריצתו הגדולה כתסריטאי הגיעה עם אקספרס של חצות (1978), שעליו זכה באוסקר ובגלובוס הזהב לתסריט המעובד. בהמשך כתב גם את קונן הברברי, פני צלקת ויצירות נוספות, ובכך ביסס את מעמדו עוד לפני שהפך לבמאי מרכזי.

סרטים שעיצבו את השיח האמריקאי

ב-1986 כתב וביים את סלבדור, סרט על מלחמת האזרחים באל סלבדור, ובאותה שנה יצר את פלאטון. הסרט, שנשען על ניסיונו האישי במלחמת וייטנאם, הציג את המלחמה מנקודת מבטם של חיילים צעירים ואת המחיר המוסרי והנפשי של הלחימה. הוא זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ובאוסקר לבמאי הטוב ביותר, והפך את חוויית דור וייטנאם לנושא מרכזי בתרבות האמריקאית. בשנת 2019 נבחר פלאטון לשימור במרשם הסרטים הלאומי של ספריית הקונגרס, בשל חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית.

סטון המשיך לעסוק בזיכרון המלחמה ב-נולד בארבעה ביולי (1989), המבוסס על סיפורו של רון קוביק, חייל מארינס שהפך לפעיל נגד המלחמה לאחר שנפגע ונותר משותק. הסרט זיכה את סטון באוסקר נוסף לבימוי והרחיב את הדיון הציבורי ביחס לוותיקי וייטנאם. שמיים וארץ (1993), המבוסס על זיכרונותיה של לה לי הייסליפ, השלים את הטרילוגיה הלא רשמית שלו על וייטנאם והציג גם את נקודת המבט של אישה וייטנאמית שחייה השתנו בעקבות המלחמה.

במקביל בחן סטון את הכוחות המעצבים את החברה האמריקאית. וול סטריט (1987) הפך את דמותו של גורדון גקו לסמל של תרבות החמדנות הפיננסית. רוצחים מלידה (1994) עסק באופן שבו תקשורת ההמונים הופכת אלימות למופע, ואילו ניקסון (1995), W. (2008) ו-JFK (1991) השתמשו בדרמה קולנועית כדי לשאול כיצד נשיאים, מוסדות וסיפורים לאומיים נבנים בעיני הציבור.

JFK, זיכרון ציבורי וכוחו של הקולנוע

JFK היה מן הפרויקטים השאפתניים ביותר של סטון. הסרט הציג את חקירת רצח הנשיא ג׳ון פ. קנדי ואת טענות התובע ג׳ים גאריסון, עורר עניין ציבורי רחב בשאלת פתיחת המסמכים והוביל לדיון בקונגרס. בעקבות התהודה הציבורית עבר ב-1992 חוק איסוף הרשומות הנוגעות לרצח קנדי ופרסומן. סטון העיד בפני ועדת בית הנבחרים שתמכה בחקיקה, וכך הפך מיוצר קולנוע למשתתף ישיר בשיח האמריקאי על שקיפות, זיכרון ואחריות שלטונית.

העניין שלו בהיסטוריה ובמסמכים נמשך גם ביצירות תיעודיות, ובהן JFK Revisited: Through the Looking Glass והמיני-סדרה JFK: Destiny Betrayed. גם כאשר מסקנותיו מעוררות ויכוח, עבודתו מדגימה כיצד סרט יכול להוציא נושא היסטורי מן הארכיון אל מרכז השיחה הציבורית ולעודד קהלים לבחון מחדש את הגרסאות הרשמיות של העבר.

היצירה התיעודית והקשר לישראל

במאה ה-21 הרחיב סטון את פעילותו בתחום הסרט התיעודי. הוא יצר סרטים וסדרות על פידל קסטרו, הוגו צ׳אווס, הפוליטיקה של אמריקה הלטינית, אדוארד סנודן, ולדימיר פוטין, ג׳ון קנדי, לואיז אינסיו לולה דה סילבה ואנרגיה גרעינית. הסדרה בת עשרת הפרקים The Untold History of the United States, שאותה כתב, ביים, הפיק וקריין יחד עם פיטר קוזניק, לוותה בספר בן מאות עמודים ונועדה להציע קריאה רחבה וביקורתית בהיסטוריה האמריקאית.

לקשר שלו למרחב היהודי והישראלי ביטוי ישיר בסרט התיעודי Persona Non Grata, שצולם בישראל ובשטחים בשנת 2002 ויצא ב-2003. סטון ראיין בו את יאסר ערפאת, שמעון פרס, בנימין נתניהו ומנהיגים נוספים, והביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לקהל בינלאומי דרך מפגש בלתי אמצעי עם הדמויות המרכזיות בו. הסרט אינו מחליף מחקר היסטורי או עיתונאי, אך הוא משקף את ניסיונו של סטון להשתמש בקולנוע כדי להציב שאלות ישראליות, פלסטיניות ואמריקאיות על אותו מסך.

המורשת היהודית של סטון מורכבת גם מן הרקע המשפחתי שלו וגם מן האופן שבו הוא עוסק בזיכרון, באלימות פוליטית ובאחריותה של החברה לספר את עברה. בשנת 2010 עוררו התבטאויותיו על השואה ועל יהודים ביקורת חריפה. לאחר מכן פרסם התנצלות רשמית, הבהיר כי יהודים אינם שולטים בתקשורת או בתעשייה כלשהי, והליגה נגד השמצה קיבלה את התנצלותו. עובדה זו חיונית להבנת הפרופיל הציבורי שלו, לצד תרומתו הקולנועית והעניין המתמשך שלו בהיסטוריה יהודית, ישראלית ואמריקאית.

שפה קולנועית והשפעה על יוצרים

אחד מסימני ההיכר של סטון הוא שימוש נועז בעריכה, בתנועת מצלמה ובפורמטים שונים של צילום, מ-VHS וסרטי 8 מילימטר ועד 70 מילימטר. הוא שילב לעיתים כמה סוגי צילום בתוך סצנה אחת, במיוחד ב-JFK, רוצחים מלידה ו-ניקסון, כדי ליצור תחושת דחיפות, עומס ואי-יציבות. בדרך זו הפך את הצורה הקולנועית עצמה לחלק מן הטיעון: הצופה אינו רק מקבל מידע, אלא חווה את המתח, הבלבול והכוחות המתחרים על עיצוב המציאות.

סטון השפיע על שורה של יוצרים שביקשו לחבר בין קולנוע מסחרי לבין שאלות חברתיות ופוליטיות. יצירותיו זכו בעשרות מועמדויות ופרסים, והוא קיבל שלושה פרסי אוסקר: על התסריט של אקספרס של חצות ועל הבימוי של פלאטון ו-נולד בארבעה ביולי. בשנת 2024 מסר את ארכיונו לאקדמיה האמריקאית לקולנוע, ובכך תרם לשימור חומרי העבודה והעדויות הנוגעים לתהליך היצירה שלו.

מדוע אוליבר סטון ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אוליבר סטון ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעל לאורך עשרות שנים בצומת שבין קולנוע, היסטוריה, זיכרון וזהות. הוא הפך את חוויית המלחמה של דור שלם ליצירה שהשפיעה על האופן שבו אמריקאים ואנשים ברחבי העולם דיברו על וייטנאם, על ותיקי מלחמה ועל המחיר האנושי של מדיניות צבאית. הוא עסק בכוחם של כסף ותקשורת, חקר את הזיכרון הציבורי של רצח קנדי, ויצר סרטים תיעודיים שהביאו לדיון בינלאומי מנהיגים ונושאים הקשורים לישראל, למזרח התיכון ולאמריקה הלטינית.

הפרופיל שלו חשוב גם משום שהוא מראה כיצד יוצר בעל שורשים יהודיים יכול להשתתף בשיח רחב על השואה, ישראל, אמריקה והאחריות לספר את העבר, גם כאשר דבריו מחייבים הסתייגות והקשר. דרך סרטיו, ספריו, עדותו הציבורית וארכיונו, סטון הותיר חומר עשיר להבנת התרבות האמריקאית ולבחינת האופן שבו קולנוע מעצב זיכרון קולקטיבי. משום כך יש לו מקום ב-Moreshet.com, ארכיון המתעד אנשים שהשפיעו על חיי היהודים, על ישראל ועל התרבות העולמית.