beta

רמב"ן

רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; ד'תתקנ"ד, 1194 – ה'ל', 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס).

רמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, שבצפון מזרח ספרד המודרנית, בערך בין שנת 1195-1190. שמו הרשמי בקטלאנית בונאסטרוק סה פורטה Bonastruc ça Porta, ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות "Nahmánides"- נחמנידס - "הנחמני" ביוונית.

בצעירותו למד מפי רבי יהודה בר יקר מתלמידי הריצב"א מדמפייר, וממנו קיבל הרמב"ן את תורתם של בעלי התוספות. בנוסף, נראה שהוא אף קיבל דרך רבו, את השיטה הקבלית של הריצב"א הקרויה תורת השמיטות. את רבו זה מזכיר הרמב"ן פעמים רבות בחיבוריו, לרוב בתואר "מורי נ"ר" (נטריה רחמנא = ישמרהו ה'), ומביא פירושים שקיבל ממנו. רבו השני היה רבי נתן בן רבי מאיר, אשר בצעירותו למד אצל הראב"ד בעל ההשגות ובהמשך למד אצל הריצב"א, וגם אותו הוא מכנה בתואר "מורי", ממנו קיבל את תורת פרובנס, עם תורת צרפת.

בצעירותו היה רמב"ן בקשר עם רבני צרפת דרך בן דודו רבי יונה גירונדי ואף שלח מדברי תורתו לרבי יחיאל מפריז ועוד.

הרמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. גם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו הרחבה על היבטיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה.

הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים – פרשנות מקרא, פרשנות התלמוד, פסיקת הלכה, קבלה ושירה. הרמב"ן מוכר כאחד מהוגי הדעות של היהדות.

תלמידיו הרשב"א ורבי יצחק דמן עכו העידו שלפרנסתו עסק ברפואה. עקבות לכך נמצאות בפירושו לתורה לגבי איסור נדה, לגבי איסור מאכלות אסורות לגבי נגע הצרעת ועוד, במקומות רבים מסתמך על דעות הרופאים, על ספרי רפואות ואף מביע דעה אישית בענייני רפואה. תחום נוסף שהרמב"ן שלט בו, והעריך אותו היה תחום המאגיה. הוא ראה בתחום זה, נושא קרוב לתחום הרפואה.

חותמו האישי של רמב"ן התגלה בשנת 1972 על ידי אורי טהון בתל כיסון, בדרומה של עכו, והכיתוב עליו הוא: 'משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק'. היו שערערו על יחוסו לרמב"ן אך מחקר שהתפרסם הפריך ערעורים אלו.

בסוף האלף החמישי, כשהיה רמב"ן קרוב לגיל ארבעים, התגלעה מחלוקת בין חכמי פרובנס לבין חכמי צפון צרפת על ספרי הרמב"ם, ספר המדע וספר מורה נבוכים. היה זה הגל השני בהתנגדות לספרי הרמב"ם, שהתפתח בעקבות התפשטותם של ספרי הרמב"ם והתגברות השפעתם על הציבור, בראש המתנגדים לספרי הרמב"ם עמדו רבי שלמה מן ההר ממונפלייה שבפרובנס, ותלמידיו רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן אשר.

מתנגדי הרמב"ם בפרובנס הפיצו ברבים את דעתם, ועוררו את חמתם של מרבית חכמי פרובנס, שהיו תלמידיו המובהקים של הרמב"ם. וכך נידו את רבי שלמה מן ההר ותלמידיו, בתגובה, שלח רבי שלמה מן ההר את רבי יונה אל חכמי צרפת, שהיו רחוקים מפילוסופיה והם החרימו את הוגי ספר מורה נבוכים וספר המדע. כתוצאה מכך פרצה מחלוקת גדולה בקהילות צרפת וספרד.

הרמב"ן כתב שתי אגרות מפורסמות בניסיון לגשר בין הצדדים. אחת מהן מוענה ל"נשיאי ארגון אצילי נאבארא ושרי קשטיליא", וקוראת להם להתעלם מהחרם של חכמי צרפת עד שיבואו הצדדים בפני בית דין, ובשנייה, מנסה לשכנע את חכמי צרפת לבטל את החרם על כתבי הרמב"ם.

בראש האיגרת כופף הרמב"ן את קומתו בפני חכמי צרפת ומאריך בשבחם, לאחר מכן מסביר שהרמב"ם הוכרח לכתוב את ספרו נגד הפילוסופיה שהתפשטה בספרד, וכדי לענות תשובות לציבור אשר הושפע מכתבי אריסטו, לאחר מכן תוקף את חכמי צרפת על זלזולם ברמב"ם ומתאר את פועלו החשוב והנצרך, בהמשך עונה לתשובות להשגות בענייני גיהנום והגשמה, ולבסוף מסכם שאת ספר מורה נבוכים יש ללמוד בצורה פרטנית ולא ציבורית וקורא לביטול החרם על הספר, כמו כן מבקש לנהוג בכבוד ברבי שלמה מן ההר.

בהמשך הפולמוס תומכי הרמב"ם הלעיזו על רבינו יונה והצביעו על פגם במשפחתו, מכיוון שרמב"ן היה קרובו ולעז זה היה גם עליו כתב נגדם שתי איגרות חריפות, בו תוקפם הן מהפן ההלכתי והן מהפן המוסרי, רמב"ן פנה לרבי משולם בעל ספר ההשלמה שהיה מתומכי הרמב"ם וביקשו שישתיק את המלעיזים.

בד בבד עם פירושו לתורה, נלחם הרמב"ן את מלחמת היהדות כנגד הנוצרים. לאחר שחיימה הראשון, מלך אראגון כפה עליו לעשות כן, הוא השתתף בוויכוח פומבי שקיבל את השם ויכוח ברצלונה, נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani) אשר כונה פראי פול. הוויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזירי המסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים בלתי רצופים - 20, 27, 30 ו-31 ביולי.

הרקע לוויכוח הגיע מתוך אמונה נוצרית בתלמוד, והוכחות ממנו לשילוש הקדוש, לתחיית המתים של המשיח, ולשוויותו לאל, את גישה זו ייסד ריימונדוס מרטיני בספרו פיגיון האמונה, וממשיכו היה פראי פול, הוויכוח נערך בארמונו של מלך אראגון, חיימה (יעקב) הראשון, ועמו ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדר הדומיניקני. בימים ראשון ושלישי הקהל היה כולו נוצרי למעט נציגי היהודים עצמם, ביום רביעי הגיעו גם היהודים, ביום השני הוויכוח נערך ב"קלישטרויש שלהם", כלומר בבית התפילה של הנוצרים בברצלונה, וכנראה הכוונה לכנסייה של העיר ברצלונה, שעליה עומדת קתדרלת אולליה הקדושה.

הוויכוח סב סביב כמה נושאים בפולמוס היהודי-נוצרי, האם המשיח בא, האם ישו הוא המשיח, והאם למשיח כח וסמכויות כשל אלוהים.

הפוסק במשפט היה המלך עצמו שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, לרמב"ן היה חופש ביטוי. עם זאת, את עיקר הוויכוח ניהל פראי פול, ורמב"ן ענה תשובות ולא שאל.

מהלך הוויכוח

פראי פול ניסה להוכיח את משיחיותו של ישו מתוך אגדות התלמוד בתגובה רמב"ן הציג את האבסורד שבדבריו - שלא ייתכן להוכיח למשיחיותו של ישו מדברי חכמי האגדה שהיו יהודים, פראי פול לא ענה לגופו של עניין ושאל שאלות מאגדות שונות, בתשובה, הרמב"ן הראה שפרשנותו לאגדות חז"ל שגויה, וכן הצביע על סתירות פנימיות בטענותיו של פראי פול.

כמו כן ניסה להוכיח את פרשת מותו ותחייתו של המשיח מתוך פרשת "הנה ישכיל עבדי" (ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ג ואילך), אך רמב"ן פירש את הפרשה כמתייחסת לעם ישראל ולא למשיח, אך הראה שאף אם נפרש אותה כמוסבת על המשיח, היא אינה עולה בקנה אחד עם קורות חייו של ישו, רמב"ן הציע לפרש את הפרשה בפרוטרוט אך הצעתו לא התקבלה, רמב"ן כתב את ביאורו בנפרד והוסיפה לחיבור.

סיום הוויכוח

רמב"ן חתם את הוויכוח בלשון זו,

"זה עניין הויכוחים כולם לא שניתי בהם דבר לדעתי"

בשבת שלאחר הפסקת הוויכוח, דרש המלך בבית הכנסת הגדול בברצלונה, רמב"ן עלה אחריו וחלק על דבריו בכבוד, לאחריו דיבר האח רמון דיפונייא פורטי וביאר את השילוש הקדוש רמב"ן שאלו והתקילו עד שהודה שהשילוש ” הוא דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו“ ועל כך ענה רמב"ן, ” דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע...“

לאחר מכן דרש הרמב"ן בפרשת ואתחנן דרשה גדולה בשבח ומעלת התורה, יש אומרים שהיא הדרשה נקראת דרשת תורת ה' תמימה.

לאחר השבת עמד הרמב"ן לפני המלך, שאמר לו: "שוב לעירך לחיים לשלום", נתן לו 300 דינרים ונפרד ממנו באהבה רבה.

כשנתיים לאחר הוויכוח, דרשו יוזמי הוויכוח להעמיד את רמב"ן למשפט, בטענה שרמב"ן השמיץ בספרו את הנצרות. בתיווכו של מלך אראגון נדחה המשפט, אך שנתיים לאחר מכן השיגו יוזמי הוויכוח דרישה בכתב מן האפיפיור קלמנס השלישי להעניש את הרמב"ן על דבריו ב"ספר הוויכוח". ולכן בשנת 1267, נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד ועלה לארץ ישראל.

בארץ ישראל

רמב"ן הגיע לירושלים בשנת ה'כז (1267), וכנראה הגיע לארץ ישראל דרך נמל עכו. ישנם חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, אולם רמב"ן במקרה כזה יכול היה ללכת לכל ארץ אחרת, אחרים טענו, שהמניע הוא כפי שציין רמב"ן במפורש בסוף דרשתו הידועה לראש השנה: ”וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי“, פירוש המשפט "טלטול נשמתי בחיק אמי" לפי ישראלי הוא רצונו "לשקם את הקטסטרופה ההיסטורית רבת השנים של התנכרות הארץ לבניה וניסיון לכונן מחדש את הקשר האינטימי בין הארץ ובין בניה ואת החיים ההרמוניים בחיק האם".

חוקרים אחרים טענו כי רמב"ן עלה לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל, מתוך תפיסה שרק בארץ ישראל ניתן לקיים את המצוות בשלמות, או מתוך חוויה מיסטית לעלות מ"ארץ של מטה" ל"ארץ של מעלה".

מעכו נסע לירושלים והוא תיאר את מצבה העגום של ירושלים, בה ארגן קהילה ובנה בית כנסת.

בביקורו באזור ירושלים הלך גם לחברון ועבר דרך קבר רחל. לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, שם מסר את "דרשת ראש השנה" בסביבות 1269, וייתכן שהקים שם ישיבה, ומשם לא ידוע לאן המשיך.

בביקורו בירושלים הקים רמב"ן בית כנסת, בשנות השלושים של המאה העשרים זיהה אותו האדריכל יעקב פינקרפלד כמבנה המוכר כיום בשם בית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי, השערתו של פינקרפלד התקבעה בתודעה הציבורית, ומאז ועד היום השתרש שמו של בית הכנסת כ"בית כנסת הרמב"ן". אולם, מבחינה מחקרית קשה לקבל את השערתו, מאחר שמבנה זה אינו תואם כלל את התיאור באיגרת הרמב"ן משום שאין בו לא כיפה ולא עמודי שיש, ואף מיקומו של בית הכנסת בעייתי, שכן בעת ישיבת הרמב"ן בירושלים, ישבה הקהילה היהודית בהר ציון ולא ברובע היהודי של ימינו.

הארכאולוג מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילה ביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה (כ 150- מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן).

משפחתו

יש שייחסו את משפחת הרמב"ן לרבי יצחק אלברצלוני, רמב"ן מתאר באגרת את אחד מאבותיו כמי שכלכל והציל ממוות את בני העיר, על אביו כמעט ואין ידיעה למעט אזכור אחד בו מוזכר הרמב"ן בתואר "רבי משה י"א בן כבוד השוע הנכבד ן' ר' נחמן", מהעובדה שרמב"ן לא מביא שמועות למדנית מאבותיו נראה שלא היו מהאליטה הרבנית של העיר אלא מהמשפחות הוותיקות שבעיר, לאמו של רמב"ן היו שלושה אחים אברהם, יוסף, ושלמה. בנו של אברהם היה רבי יונה גירונדי.

לרמב"ן היו כמה בנים: נחמן, אשר אליו שלח רמב"ן את אגרתו המפורסמת, יוסף שהיה מקורב למלכות והשתקע בקסטיליה ואף אליו שלח הרמב"ן אגרת, ושלמה, אשר נשא את בת דודתו השנייה - בתו של רבי יונה גירונדי. על בסיס דבריו בדרשה לראש השנה, קיימת הערכה כי היו לו גם בנות אלא ששמן לא נודע. ישנה אגדה שאחת מהן נישאה לרבי גרשום בן שלמה מחבר ספר שער השמים, אך רבים ערערו על כך.

אחד מבניו חיבר פרוש למסכת ביצה.

היו שכתבו שלרמב"ן היה בן ושמו יהודה ובנו הוא רבי דוד מגדולי מפיצי הקבלה מחבר ספר מראות הצובאות, ספר הגבול פירוש המחזור ועוד, מסורת זו מסתמכת על דברי רבי דוד בהקדמה למאמר על האלפא ביתא אך ספר זו אינו מוסמך ועל כן מסורת זו מפוקפקת, נכד נוסף הוא יונה (בן שלמה).

רבי צבי הירש קאיידנובר הביא בספרו קב הישר אגדה על אשת הרמב"ן שנאנסה וממנה נולד בן אשר המיר את דתו, בן ציון פישלר הוכיח שלאגדה זו אין כל בסיס עובדתי.

מצאצאיו הידועים: הרשב"ץ, רבי יעקב ששפורטש וייתכן שאף הרלב"ג.

מותו ומקום קבורתו

לאחר שרמב"ן חזר לעכו בשנת 1270, תיעודים ממנו כבר לא קיימים, הערכה היא כי הוא נפטר בארץ ישראל ככל הנראה בשנת 1270.

ישנן כמה וכמה מסורות על מקום קבורתו: ירושלים (בכפר השילוח במערת רבי עובדיה מברטנורא,), חברון, באגרת שכתב לבנו סיפר שהולך לחצוב לעצמו קבר בחברון ויש שהסיקו לפי זה שאכן נקבר שם.טבריה,עכו. המקור הקדום ביותר הוא, עדות תלמידו אשר אומר, שנקבר בחיפה בתחתית הר הכרמל, אגודת 'אהלי צדיקים' איתרה בשולי בית העלמין היהודי הישן של חיפה מערת קבורה ובה מספר קברים, ולטענתה קבורים בה רבי אבדימי דמן חיפה, הרמב"ן, רבי יחיאל מפריז ורבי שמשון משאנץ. אחרים מפקפקים בטענתם. יש ששיערו שנקבר במערת הקבורה היהודית מימי התלמוד הנמצאת מתחת למסילת הרכבת, בשכונת חיפה אל-עתיקה

תלמידיו

תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית.

המפורסמים שבתלמידיו הם הרשב"א, והרא"ה, תלמידים נוספים הם, ר' יצחק בן אברהם מנרבונה, ר' דוד בונפיד, רבי מאיר המעילי, רבי נתן בן יוסף אשר חיבר פירוש לספרו הלכות נדרים, אנונימי מחבר הפירוש לרי"ף למסכת ברכות, אנונימי מחבר ספר תוצאות ארץ ישראל. ועוד.

רבי שמואל הסרדי, היה חברו ותלמידו, עשרות תשובות של רמב"ן שוקעו בספרו.

בתורת הקבלה תלמידיו הידועים הם רבי יצחק דמן עכו, רבי יצחק בן טודרוס, ורבי ששת דסמרקדיל, בשנת ה'תשפ"א יצא לאור ספר בשם "קבלת הרמב"ן" באורי תלמידי הרשב"א - רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, לפרושו לתורה.

בעקבות הרמב"ן הלכו בתי מדרש רבים בספרד, אשר תרמו רבות לתור הזהב של יהדות ספרד. והשפעתו נראתה בדורות הבאים של חכמי ספרד. דבריו ושיטת לימודו משוקעים במידה ניכרת בחיבורי רבנו בחיי, הריטב"א, הר"ן, נימוקי יוסף ואחרים.

וכלשון תלמיד תלמידו הריטב"א: ” זהו שבח חכמי ארצנו שקבלנו מרועה אחד נאמן, גדול ידו בכל ואומן, בורר אוכל מתוך פסולת ביתר שכל נאמן, שם חטה שורה ושעורה נסמן, טעמו כל שומעי דבריו טוב טעמן, כי נמקו וקראו את שמו מן“.

– הקדמה להשגותיו לרי"ף

רמב"ן חיבר ספרים רבים בכל תחומי היהדות מקרא, תלמוד, אגדה, הלכה, שו"ת, מוסר, וקבלה, וייתכן שחיבר ספר רפואות.

רח"ד שעוועל ומוסד הרב קוק הדפיסו את רוב כתביו, פירושו למקרא ולנ"ך, תשובות, והשגות לספר המצוות, כמו כן ליקט את כתביו הקטנים והדפיסם בספר "כתבי רמב"ן" שני חלקים ירושלים תשכ"ד.

תשלום הלכות לרי"ף

חיבורו הראשון אותו חיבר בהיותו כבן שבע עשרה, היה השלמה להלכות הרי"ף לתחומים שבהם הוא לא כתב- הלכות נדרים,בכורות, וחלה. ההשלמה לנדרים נדפסה לאחר מסכת נדרים עם ביאור הריטב"א והנימוקי יוסף, וההשלמה להלכות בכורות וחלה נדפסה בסוף מסכת בכורות, עם ביאור 'הלכות יום טוב' שנכתב על ידי המהרי"ט אלגאזי, הספר יצא גם כספר נפרד על ידי מכון ירושלים עם ביאור מאת הרב אהרון מרדכי שדמי והרב ברוך אוירבך.

בספר זה חיקה את סגנון הרי"ף, קיצר את המשא ומתן שבגמרא וכמעט ולא הביא רבנים שקדמו לו, למעט גאונים אותם גם הביא הרי"ף, בספר מגן על הרי"ף ודוחה קושיות שהקשו עליו.

ספר במתכונת דומה הוא הלכות נדה אך ספר זה הוא בצורה של פסקים בלבד ללא משא ומתן, בהקדמה מספר שתלמידיו ביקשו ממנו לכתוב את הספר, הרשב"א הסתמך עליו בספרו תורת הבית חלק בית הנשים.

השגות הרמב"ן

מאפיין חשוב בדמותו של הרמב"ן משתקף בספרות רחבה המוקדשת להגנת המסורת הספרדית מפני "התקפות" ראשונים על מייסדי מסורת זו, גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד, רבותיו של הרמב"ן. הערך של שימור המסורת טמוע היטב בכתבים הללו וגם בהם גלומות ידיעותיו הרחבות וניתוחו המדויק. אלו הם כתביו המשתייכים לסוגה ספרותית זו:

את הרז"ה תוקף בחריפות בלשונות כמו, ” פירוש בעל המאור ז"ל בשמועה הללו תחילתו אפרוח ולבסוף ביצה“,”משבש דברי רבינו הגדול בשיבוש גמור ועוד שהוא הפוך דברי אלוקים חיים“,” אף אלו דברי הבאי“, אך לעיתים משבחו, ” הבו ליה אפריון לבעל המאור ז"ל שפירש לנו דברי רבינו הגדול בסוגיא זו“,, בחיבורו זה רמב"ן זיקק את נוסחאות הגמרא וציין בהרבה מקומות להוספות הסבוראים בגמרא.

בספר זה לא מוזכר הרמב"ם אלא פעם אחת יש שטענו שספרי הרמב"ם עוד לא הגיעו לגירונה בתקופה זו אך לא מסתבר הדבר מפני שעברו כבר לפחות שלושים שנה מאז חובר ספר משנה תורה, הרב ח"ד שעוועל טען שלא הביא את דבריו מפני שמגמתו בחיבור היא הוכחות מן הסוגיות לדברי הרי"ף, והרמב"ם בחיבורו לא ביאר סוגיות.

בשני ספרים אלו שהם מספריו הראשונים אשר חיברם בצעירותו ניכרת עדיין השפעת תלמוד ספרד בסגנונו, בחידושיו לתלמוד כבר שילב את תלמוד צרפת בתלמוד ספרד.

פירוש הרמב"ן על התורה מתוך כתב יד אדלר 662, המתוארך לאמצע המאה ה-15

כתב יד הרליי 5504

כתב יד הרליי 5703

פירוש הרמב"ן על התורה מתוך כתב יד אדלר 662, המתוארך לאמצע המאה ה-15

כתב יד הרליי 5504

כתב יד הרליי 5703

רמב"ן חיבר ביאור מקיף לכל התורה והוא מפורסם בשם "פירוש הרמב"ן לתורה", הפירוש מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם הידוע בסגנונו המאריך, כותב חצי שורה של פירוש על פסוק, הרמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים.

פירושו המונומנטלי לתורה התפרסם מאוד, כפירוש יסודי לתורה וכן כמקור לאמונה היהודית, וכלשון רבי חיים מוולוז'ין: ”הלומד רש"י בחומש ללא רמב"ן כלומד גמרא עם רש"י בלי תוספות“, החתם סופר כתב אף הוא לשון דומה: ”הספר הזה הוא יסוד האמונה ושורש הדת“.

פרוש הרמב"ן נדפס לראשונה בשנים רל"ג – רל"ז ברומא (חלק א חלק ב באתר היברובוקס), הפירוש תורגם לאנגלית על ידי הוצאת ארטסקרול שעל ידי הוצאת מסורה.

מיקום הכתיבה וההוספות

בהיותו בספרד כתב רמב"ן את פירושו לתורה, עם עלותו לארץ ישראל ערך רמב"ן תיקונים לפירושו, בהם שינה, הוסיף ואף מחק קטעים מהמהדורה הראשונה של חיבורו, ישנן שני סוגים של שינויים והוספות. א. שינויים טכניים - חשיפתו לחיבורים נוספים והתרשמותו מהגאוגרפיה של ארץ ישראל וממצאים שנתגלו לעיניו, למשל, בפירושו לשמות (ל, יג) מתאר הרמב"ן שכשהגיע לעכו מצא מטבע מתקופת בית שני, ועל פיו קבע את משקלו של מחצית השקל, או היווכחותו שקבר רחל ממוקם ממש סמוך ליישוב בית לחם.

ב. שינוים עניינים בהם הרמב"ן חזר בו מדבריו הקודמים או הוסיף ושינה פרוש.

רשימה של 134 מתיקוניו נשלחה לספרד ושולבה בכתבי היד של החיבורים כמו במהדורות הדפוס יחד עם רשימת תיקונים לא מתועדת (ידוע על לפחות 140 תיקונים נוספים).

סגנונו בפירוש התורה

בפירוש מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי.

רש"י פירש את התורה תוך הסתמכות מוחלטת על מדרשי חז"ל והביא את המדרש הקרוב לפשט אף שאינו פשט, רמב"ן לעומתו נקט בחשיבה יותר רציונלית וקירב את פירושו לפשט, אבן עזרא נקט בדרך יותר רציונלית מרמב"ן וזכה על כך לביקורת מרמב"ן, היטיב להגדיר את החילוק בין השלושה, פרופסור משה ארנד:

"וימצאהו איש" ואותו האיש יורה ליוסף את הדרך אל אחיו, מיהו איש זה? עובר אורח כדעת אבן עזרא ההולך אולי לבקר את דודתו או לפגוש מכר, או המלאך גבריאל כדעת רש"י, והנה מסביר רמב"ן, שהאיש הזה אמנם אדם הוא בשר ודם וללא כנפיים, ואף על פי כן מלאך הוא שכן ה' שלחו ומינה אותו "מורה דרך שלא מדעתו" מבצע התוכנית האלוהית בלי לדעת זאת"

פרשנותו של הרמב"ן מתחלקת לשניים:

סודותיו התפרסמו מאוד עוד בחייו וישנם כשלושים כתבי יד של ליקוט מסודותיו - אשר נקראים "פרוש קצר" שנכתבו עוד בחיי הרמב"ן.

כשראה רמב"ן את תפוצת הסודות ושאף אנשים פשוטים קראום, הוסיף קטע להקדמתו בו הוא מזהיר שלא ללמוד את הסודות בפירושו.

פרושים לפירוש הרמב"ן לתורה

פרושים רבים נדפסו לפרושו, המפרשים לפרושו נחלקים לשניים, מפרשי הפשט ומפרשי הסוד.

מפרשי הפשט, כגון: רבי יצחק אבוהב השני, החתם סופר, כסף מזוקק מאת הרב אברהם לייבלין, בספר זה נדפסו גם הגהות הרב מאיר אריק, נמוקי שמואל מאת רבי שמואל צרפתי אשר חיברו "להציל את הרמב"ן מפני השגות הרא"ם", תכלת מרדכי מאת הרב מרדכי גימפל יפה, הכולל הערות לפירוש מאת הרב אהרון וואלק, ועוד, כמו כן נתפרסמו פירושים מילולים לפירוש על ידי עוז והדר ועוד.

מפרשי הסוד, כגון: רבי יצחק דמן עכו רבי שם טוב אבן גאון רבי יהושע אבן שועיב, רבי מאיר פאפירש תלמיד האריז"ל ועוד.

רמב"ן כתב גם פרוש לספר איוב לפני שחיבר את פירושו לתורה, זכריה פרנקל טען שאינו לרמב"ן אהרן ילינק ואחרים דחו את דבריו.

כמו כן נטען שחיבר פרוש על שיר השירים, אך הוכח שאינו לרמב"ן אלא לרבי עזריאל בני שלמה, וכך כבר כתב הרד"ל. בוויכוח ברצלונה פירש את פרק הנה ישכיל עבדי שבישעיהו נ"ג, רח"ד שעוועל ליקט את פירושיו לנ"ך והדפיסם בספר נפרד.

רמב"ן, חיבר ספרי חידושים על מספר רב של מסכתות התלמוד בבלי, את חיבורו לא כתב לפי סדר מסוים ולא לכל מסכת בנפרד אלא עסק בחידושים של כמה מסכתות יחד, את כתיבת החיבור החל בשנות העשרים שלו, ולא יאוחר מ־1223.

הרמב"ן פיתח סוגה ספרותית חדשה והיא ספרות החידושים לתלמוד אשר החלה אצלו והסתיימה אצל הר"ן, סוגה זו מתבטאת בהעלאת הנקודות המחודשות בלבד, שאותן מבקש הפרשן לבסס וללבן ולשפר דרך משא ומתן על יסוד חידושי קודמיו, הסוגיא נתפסת לפרשן כידועה מובנת ומבוארת כל צורכה ללומד, ואין תפקידו של הפרשן אלא להקנות את כל החידושים וללוותם במשא ומתן הנחוץ לליבונם, בשונה מן התוספות אשר עוסקים בפרשנות שוטפת, ומהרי"ף שהביא רק סיכום הלכתי של דברי הגמרא, וזהו יחודו של הספר - השילוב הרבגוני בין כל השיטות, וכלשון פרופסור יצחק טברסקי:

"הרמב"ן חיתן את הלימוד הצרפתי והספרדי לנצח"

יוצאות מן הכלל הן "לקוטות הרמב"ן" אשר בהם ניכר ההיבט המעשי של הספר והרצון לקבוע הלכה מסוימת דווקא, והן אוסף דיונים קצרים וארוכים על נושאים הלכתיים אחדים השנויים באותן מסכתות שבהם ביקש הרמב"ן לחלוק על העמדות המקובלות בספרות הרבנית שעד זמנו, ולהסיק מסקנות הלכתיות חדשות ומנומקות היטב משלו, ייתכן שלקוטות אלו הן שלב מוקדם בחיבורי הרמב"ן או אולי שיטת חיבור אחרת הנוספת לחידושים.

לשון הרמב"ן בחידושיו ידועה כמיוחדת בדקדוקה. כך כותב הרב יצחק קנפנטון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים בקאשטיליא, בספרו "דרכי התלמוד": ”ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב ולהשתדל ולהוציא לצמצם כל לשונו בענין שלא ישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת כי כל דבריו הם במספר ובמשקל ובמדה“.

למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות.

חידושיו שוקעו במידה ניכרת בכתבי תלמידיו ובית מדרשו, הרשב"א, הריטב"א, רבי דוד בונפיד, בנו רבי נחמן, וכן בספרו של רבי יצחק בן אברהם "חידושי תלמיד הרמב"ן".

דינא דגרמי ומשפט החרם

אל חידושי הרמב"ן נהוג לצרף שני חיבורים, דינא דגרמי ומשפט החרם.

הנקודה העיקרית של הספר היא לחלוק על ריצב"א שטען שדין גרמי הוא קנס, וכלשון רמב"ן:

"אלא בעלי סברא זו טעו בשיקול דעתם וצללו במים אדירים והעלו בידם חרס ואנן דינא דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי"

הקונטרס יצא עם מספר פירושים, פירוש שושנת יעקב מאת רי"ש שטיינר פרמישלא תרמ"ב, פירוש מאת הרב יוסף אינגבר, פירוש ביאור המשפט וציון במשפט מאת רא"י ברזל, בני ברק תשנ"ז, הרב אהרון ליכטנשטיין מסר שעורים על קונטרס זה ועמד על יסוד שיטותיו של החיבור, השעורים נדפסו תחת השם "שעורי הרב אהרון ליכטנשטיין על דינא דגרמי", אלון שבות תשס"ב.

במהדורות שונות הוסיפו גם ליקוטים מספר תורת האדם, דרשה לראש השנה, השגות לספר הצבא ועוד.

ספר הדן בהלכות רפואה, קבורה, אבילות והנושאים הנלווים לכך. הספר נחשב לספר יסוד בפסיקה בנושאים אלו, וכדברי הטור שהלכותיו אלו הם ” קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר הרב הגדול הרמב"ן“, רבי מנחם בן זרח בעל צידה לדרך כותב שחיבר קיצור לספר וקראו בשם "מנחם אבלים".

ככל הנראה מקור שם הספר נעוץ בפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".

השער האחרון של הספר נקרא שער הגמול, והוא הודפס פעמים רבות כספר בפני עצמו. רמב"ן מגדיר בו את אמונת העולם הבא ותחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל. רמב"ן קובע בספרו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים".

הספר נדפס לראשונה בקושטא רע"ט, ולאחריו בהדפסות רבות, הספר יצא בירושלים תשט"ו בהגהת רבי איסר זלמן מלצר.

ספר הגאולה

לאור הוויכוחים הדתיים חיבר רמב"ן ספר בשם ספר הגאולה בו מבאר את ענייני הגאולה ומחזק את האמונה בגאולה בקרב העם, ומעודדם לגאולה הקרבה, השער הראשון מוכיח שבתורה יש נבואות עתידות שעוד לא התגשמו, בשני מסביר את הנחמות שבספר ישעיה, בשלישי מבאר את מראות דניאל על תקופת בית שני, בשער הרביעי רמב"ן מגלה את תאריך הגאולה והוא ה'קי"ח, תחזיתו של רמב"ן התגלתה כטעות וכרבים וטובים טעה אף הוא.

הספר נדפס לראשונה על ידי שמואל נחום מאראט בשנת תרס"ד, שם הספר בכתבי יד ובכתבי הראשונים המביאים אותו הוא לעיתים ספר הקץ ולעיתים ספר הגאולה.

דרשות הרמב"ן

לידינו הגיעו ארבע דרשות מאת הרמב"ן:

החוקרים חלוקים מתי נכתבה הדרשה ובאיזה אירוע, רח"ד שעוועל מתוך השוואה פירושו לתורה סבר שנכתבה בסוף ימיו לאחר שכתב את פירושו לתורה, עודד ישראלי ערך בדיקה השוואתית וטען שהעתיק מהדרשה לפירושו לתורה וחיבר את הדרשה בצעירותו, כך הוכיח גם מנכחותה הגדולה של הקבלה בפירושו לתורה שאינה נמצאת בדרשה, בכתב יד מוסקבה מופיע המשפט הבא:

ישמעו אותו הקהל הזה ויתבוננו בו מן התורה ומן הדעת, כי מעולם לא חרבו המדינות הגדולות אלא על המחלוקת, והם רֹב הפֻּרעניות הבאות על כל אֻמה. והקב"ה יודע שטרחתי לשום שלום ביניהן, והן דחפוני בשתי ידיהם על חִנם להִכנס במחלֹקתם

ישראלי טען בעקבות ציטוט זה שהדרשה נאמרה בערך בשנת 1230 עת פולמוס הרמב"ם אשר הסתעף לעלבונות אישיים נגד רבינו יונה ורמב"ן ואף על פקפוק על ייחוסו, ואכן באגרותיו כותב רמב"ן על פולמוס זה לשונות דומים, סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בדרשה שבה מנסה רמב"ן להסביר שכל החכמות כלולות בתורה ואין צורך לרעות בשדות זרים – נקודה שעמדה בלב הפולמוס.

בראש הדרשה בדפוס קושטא נרשם ”דרשה שדרש רבינו הגדול רבי משה בכמוהר"ר נחמן ז"ל מגירונה מארץ קטלוניה לפני המלך והשרים בסרקושטא“ כלומר שזו הדרשה שנאמרה בגמר ויכוח ברצלונה, החוקרים העלו שתי תמיהות על משפט זה, ויכוח הרמב"ן היה בברצלונה ולא בסרגוסה, לא מסתבר שרמב"ן יאמר ביטויים קשים נגד הנצרות בנוכחות גדוליה, כמה פירושים ניתנו לשורה זאת למשל שהביטויים הם הוספה מאוחרת, שהכוונה שנאמרה לאחר שהמלך והשרים יצאו, או שהכוונה שהמלך והשרים היו גרים בסרגוסה, אך עודד ישראלי פקפק בכותרת זו וטען שהיא נסמכת על אגדה עממית ועל קישור מאוחר שנעשה בין שתי הדרשות. כמו כן, כותרת זו אינה נמצאת בכתבי יד.

הדרשה פורסמה לראשונה על ידי הרב חיים אלפואל בספרו נופת צופים, אהרון ילינק ורח"ד שעוועל פרסמו מהדורות דומות אך נקיות יותר משיבושים, אפרים קופפר פרסם קטעים חדשים לדרשה על פי כתב יד אסקוריאל, הדרשה הושלמה על ידי הרב יהודה דביר והרב יעקב זילברליכט אשר פרסמו במקביל את קטעי הסיום על פי כתב יד מוסקבה, מהדורה מדעית שלמה עוד לא פורסמה.

במחקר הוכח שהדרשה הקיימת בידינו אינה כפי שנמסרה אלא שוכתבה לאחר מכן, כך הוכח למשל מהעובדה שבדרשה דיונים פרשניים למדניים, וכן מהעובדה שהדרשה נכתבה בעברית שלא הייתה שפת העם בברצלונה.

תפילות ופיוטים

במהלך הדורות נדפסו כמה וכמה פיוטים ושירים לרמב"ן - תפילות ליום כיפור וסליחות, תפילה לעוברי הים, ותפילה על חורבות ירושלים, כמו כן הקדמותיו לחיבוריו נכתבו בצורה פיוטית ומליצית.

הרב משה שבתי ליקט את תפילות הרמב"ן מספרים שונים אשר כתבו בשם רמב"ן וכן מכת"י, והדפיסם בספר בשם מנחת משה, הספרות המחקרית מפקפקת בחלקם הגדול אך טוענת שרמב"ן כתב ביאור לסידור אשר נעלם מאיתנו.

חיבורים קבליים

מעטים הם החיבורים הקבליים המובהקים שנדפסו תחת שם הרמב"ן, והם:

תשובות הרמב"ן

ראשון מדפיסי תשובות הרמב"ן היה הרב שמחה אסף אשר פרסמם מתוך כתב יד פרמא, אוסף זה שוקע גם בתוך ספר התרומה לרבי שמואל הסרדי, רח"ד שעוועל הוכיח ששניהם נבעו משני מקורות שונים וכל אחד צנזר חלקים מסוימים. רח"ד שעוועל ליקט את תשובותיו הנ"ל ומספרי הראשונים כדוגמת צרור הכסף, ריב"ש, רבי יהושע אבן שועיב, ועוד והדפיסם עם מבוא מפורט, השאלות הן לרבי שמואל הסרדי, רבי יצחק בן משולם, רבינו יונה, רבי יצחק בן אברהם מנרבונה רבי שמואל הספרדי אבולעפיא ותלמידים מטודילה. יואל פלורסהיים ציין לעוד כמה תשובות שלא הדפיסם ופרסמם בסיני,

רוב התשובות הן על דיני חושן משפט אחת בדיני עירובין ושניים בענייני אמונות ודעות ושעוועל הדפיסם בנפרד בתוך "כתבי הרמב"ן".

איגרת הרמב"ן הוא מכתב המיוחס לרמב"ן, שעל פי הייחוס נכתב כשהיה ארץ ישראל לבנו נחמן ששהה בקטלוניה. האיגרת היא כעין צוואה רוחנית.

הרב טוביה פרשל ערער על זהותו מחבר האיגרת, וטען שמחבר האיגרת הוא רבי משה מאיוורא, מכיוון שהאיגרת מובאת בקצרה בשמו בספר כלבו.

הרב חיים דוב שעוועל טוען שמחבר האיגרת הוא רמב"ן. לטענתו, קרובו של רמב"ן, רבי יונה, למד אצל רבי משה מאיוורא ונראה שבשובו לספרד שאב ממנו הרמב"ן את תורת המוסר ומתוכה בחר את הכללים שהיו ראויים להכתב לבנו נחמן.

עודד ישראלי הסכים עם דבריו והצביע על שינוי משמעותי בין דבריו לדברי רבי משה מאיוורא, בעוד רבי משה התמקד בהטפה לאימוץ מידת הענווה, המחבר ראה במידת הענווה שער למעלות נשגבות יותר כמו יראת חטא אהבת השם ודבקות.

באיגרת שני חלקים עיקריים: חלק מחשבתי המורה להתרחק מהכעס והצורך שבמידת הענווה, החלק השני הוא חלק מעשי, המתחיל במילים "על כן אפרש", שבו הכותב ממחיש את דרך ההתנהגות במידת הענווה, כמו כן באיגרת מובאת הדרכה להוציא השלכות מעשיות מלימוד התורה, בסיום האיגרת מורה המחבר לבן לקרוא את האיגרת מדי שבוע ומסיים בברכה.

במשך הזמן היו שייחסו לאיגרת סגולות, אך נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ברורה, אם כי בחתימת האיגרת ישנה משמעות סגולית, ” וּבְיוֹם תִּקְרָאֶה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם מִכַּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל“, אך בכתב יד ותיקן, בריטיש מוזיאום, ובמהדורת ראשית חכמה שורה זו לא מופיעה.

קטעים מן האיגרת הולחנו ובוצעו על ידי זמרים שונים.

האמונה והביטחון

ספר אשר יוחס בעבר לרמב"ן, על ענייני מוסר ואמונה. יצא לאור גם על ידי שעוועל, רבים החוקרים אשר דנו על זהות המחבר הספר יוחס בעקבות ציון של תלמיד הרשב"א לרמב"ן בשער האמונה והביטחון, וכן בעקבות פירוש שהובא בריקאנטי בשם הרמב"ן ונמצא בספר.

גרשם שלום טוען שאת הספר כתב ר' יעקב בן ששת מחבר הספר משיב דברים נכוחים, ממקובלי גירונה, שעוועל סיכם הדעות וחלק על דברי שלום וטען שהספר הוא של אחד ממקובלי גירונה.

ספר גימטריות

ספר המיוחס לרמב"ן, על סדר פסוקי המקרא, בענייני מסורת חסרות ויתירות וגימטריות, כעין ספר בעל הטורים שחיבר רבינו יעקב בעל הטורים. יצא לאור מחדש על פי כתבי יד בסוף כרכי פירוש הרמב"ן על התורה שבהוצאת עוז והדר, עם ביאורים ומקורות. בכתבי היד שעל פיו נדפס מצוין שמחברו הוא הרמב"ן, רמב"ן בספר הגאולה כותב על נושא הגימטריות "אבל קבלה בידי רבותינו חכמי התלמוד הקדושים ז"ל כי נמסרו למשה בסיני גימט' ידועות להיות זכר ואות לעניין הנאמר ע"פ עם שאר התושבע"פ בעניין אגדה", משמעות דבריו היא שרק גימטריות שמקובלות מהר סיני הן אמיתיות ואנו איננו יכולים לדרוש מדעתנו, לטענת עודד ישראלי קיימים עשרות כתבי יד המיוחסים לרמב"ן וברור באופן וודאי שאינם לו, ועל כן אמינותו של ספר זה מפוקפקת.

אגרת הקודש

חיבור בענייני קדושת הזיווג, האגדה מספרת שרמב"ן חיברו בשביל רבי אברהם בן הרמב"ם, כיום ברור שלאגדה זו אין שחר, החיבור נכנס למספר חיבורים קדומים: מנורת המאור הקדמון, שבילי אמונה לרבי מאיר אלדיבי, וספר ראשית חכמה, הספר תורגם ללטינית וגרמנית ונדפס פעמים רבות.

הראשון שציין שמחברו הוא רמב"ן הוא רבי ישראל אלנקווה בספר מנורת המאור, אך רוב החוקרים טוענים שאינו לרמב"ן, רח"ד שעוועל העלה כמה טענות, הריקאנטי אשר בכל מקום שמצטט מהרמב"ן מביאו בשם אומרו בהביאו את איגרת הקודש אינו מציין שהוא לרמב"ן, כמו כן המחבר מתקיף את הרמב"ם שטען שה הוא דבר מאוס ולטענתו הוא דבר קדוש ועל זה מבסס את הספר, אך רמב"ן עצמו מסכים עם הרמב"ם וכותב שהוא מאוס. שעוועל מייחס את האיגרת לאחד מהרבנים עזרא ועזריאל זאת מדברי הריקאנטי בספר טעמי המצוות אשר מביא קטע מאיגרת הקודש ולאחר מכן מביא קיצור של קטע זה בשם רבי עזריאל, כך הוכיח גם שרגא אברמסון מתוך מובאה בשם רבי עזרא בדרשות רבי יהושע אבן שועיב אשר נמצאת באיגרת.

גרשם שלום שיער באופן לא ודאי שמחברה הוא רבי יוסף ג'יקטיליה, מתוך הסתמכות על דימויים בין האיגרת לספר טעמי המצוות,יהודה ליבס טען שמחקרו של שלום לא רלוונטי לאחר שהוכח שמחבר ספר טעמי המצוות הוא רבי יוסף הבא משושן הבירה.

כמו כן נטען שחיבר פרוש על שיר השירים, וכיום הוכח שאינו לו.

הרמב"ן והירושלמי

מתקופת רבינו חננאל ואילך נמצאו חכמים רבים שציטטו מהתלמוד ירושלמי אך לא במידה רבה, ואף אם השתמשו בו זה היה לעזר בלבד ולא כספר בפני עצמו, יוצא דופן הוא רמב"ן אשר מביאו ומזכירו במאות מקומות בכתביו (– בערך כאלף וחמש מאות פעמים), בהם מפרשו ומבארו, ומשתמש בו כמפרש את סוגיות הבבלי, כמכריע במחלוקת, ולפסיקת הלכה. רמב"ן ציטט את הירושלמי מתוך כתב יד ולא מכלי שני, כך מעידים לשונות כמו "מצאתי בירושלמי" או "ולא מצאתי לא בתוספתא ולא בירושלמי כמה היא" לשון מורה על בקיאות בירושלמי, בשל כך יש חשיבות לגרסאותיו, לצורך הגהת הירושלמי.

ככל הנראה רמב"ן המשיך את המסורת מרבו יהודה בר יקר אשר הרשב"א מעיד עליו שחיבר פירוש לירושלמי.

בעקבות רמב"ן נכנס התלמוד הירושלמי לסדר הלימוד ונהפך לספר קאנוני בקרב בית מדרשו של רמב"ן, ותלמידיו הרשב"א הריטב"א והלאה כבר מזכירים אותו על הסדר.

יואל פלורסהיים ליקט את כל פירושיו לירושלמי ופרסמם בשישה כרכים בשם פירושי הרמב"ן לירושלמי כולל כרך מבוא, על ידי מוסד הרב קוק ירושלים תשע"ג.

רמב"ן כפוסק

הרמב"ן חיבר כמה חיבורים בהלכה, הלכות נדרים, בכורות וחלה על מסכתות אלו בצורת הרי"ף, "תורת האדם" על דיני חולה, מת ואבל, והלכות חול המועד והלכות נדה בצורת פסקים קצרים, וכן מאמרי הלכה כגון "דינא דגרמי" ו"משפט החרם". בנוסף לכך כתב תשובות רבות בהלכה.

על אף שלא חיבר ספר הלכה מקיף כדוגמת הרי"ף, הרא"ש או הרמב"ם, דמותו ויצירתו הקנו לו מקום נרחב בפסיקה ההלכתית של "הטור" ולאחר מכן ב"שולחן ערוך", לעיתים אף נגד גדולי הראשונים. ספר תורת האדם, לדוגמה, השפיע רבות על הטור בהלכות אלו. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו. פסקיו וחידושיו שנמסרו על ידי תלמידיו מצאו גם הם את מקומם בספרות ההלכה עד דורנו.

לפי מצב המחקר היום לא ידוע מי היה רבו של רמב"ן בקבלה, היו שכתבו שלמד מאדם הנקרא 'בן בלימה'. אזכורו של 'בן בלימה' מופיע בביאורים לפירוש הרמב"ן, של רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, והוא מוזכר כתלמיד אחר של רבי יצחק סגי נהור. גרשום שלום משער ש'בן בלימה' הוא שם עט, מאחר ששם כזה אינו מצוי אצל בני ספרד. לדבריו נראה שהיה לתלמידי הרמב"ן טעם כמוס להסתיר את שמו, ובדו לו שם מסתורי מלשון עשר הספירות.בן-ציון דינור הרחיק לכת ושיער ש'בן בלימה' הוא רבי יונה גירונדי.יוסף דן העלה השערה שאולי מדובר דווקא בר' עזריאל מפני שלא ידוע לנו שם אביו, אך מסורות אלו מדברות על שמועה ששמע מפיו ולא על יחסי רב – תלמיד, ואף בכתב יד מסופר על מחלוקת ביניהם.

אף אין לראות את אחד מהרבנים עזרא ועזריאל בני שלמה כרבותיו, מפני שקבלתו שונה מקבלתם בפרטים רבים, היו שכתבו שרבי יהודה בר יקר היה רבו בקבלה, אך הוכח שבר יקר כלל לא היה מקובל, עודד ישראלי טען שלרמב"ן לא היה רב בקבלה אלא למד והקיף את כל החומר הכתוב בנושא וגיבש לעצמו שיטה עצמאית, סימוכים לטענתו מצא במסורת המובאת בריקאנטי: ”ועיקר מעיין החכמה זו בעיר גירונא ושם היה הרמב"ן ז"ל ונתחכם בדבר“.

גרשום שלום סבר שקבלת רמב"ן אינה שונה מקבלת גירונה – של הרבנים עזרא ועזריאל, לעומתו משה אידל הוכיח שרמב"ן ייצג אסכולה שונה מהאסכולה הקבלית של מקובלי גירונה, וכינה אותה בשם "קבלת ברצלונה" בדרך זו הלכו רוב חוקרי הקבלה דוגמת משה הלברטל בספרו 'על דרך האמת' חביבה פדיה בספרה "הרמב"ן התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש".

אחד השינויים אשר הציגו החוקרים הוא שרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, ולא היה ממפרסמי הקבלה כדוגמת מקובלי גירונה, ועל כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שהקורא הרגיל לא יוכל להבין את רמזיו הדקים בעניינים אלה ורק בעל מסורת קבלית יוכל לרדת לעומקם, כלשונו: ”ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאוזן מקבל מבין... בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות“ קטע זה נוסף על ידי רמב"ן בסוף ימיו לאחר שראה שמפרשים פירושים לסודותיו לא כפי שהתכוון, הסיבה שהסתיר והצניע את תורת הקבלה לדעת אידל היא מפני האיסור לספר במעשה בראשית, יאיר לורברבוים הציע מספר נימוקים נוספים, דקות העניינים וחשש לכפירה, דרישה וחקריה בנושאים אלו יכולים להוות פגיעה בכבוד ה', רמב"ן לא קיבל מסורת ברורה בנושאים אלו.

עודד ישראלי טען שלרמב"ן היו שלוש תקופות בחייו, התקופה הראשונה בו נטה לפרסם את תורת הקבלה ואז כתב את פירושו לספר יצירה, דרשה לחתונה ופירוש לסוד מעשה בראשית, התקופה השנייה בו נטה יותר להסתיר את תורת הסוד ואז כתב את פירושו לתורה והטמין בו רמזים רבים על דרך האמת, התקופה השלישית היא סוף ימיו בה שלח אזהרה לתלמידיו להסתיר את תורת הקבלה, ולא לנסות להבין את דבריו.

שינוי נוסף בקבלת הרמב"ן הוא שקבלתו היא תאורטית בלבד ואינה נוגעת לחיי המעשה, כלומר הוא מפרש את הסוד שבארבעת המינים ובתקיעת שופר אך כותב שאין לכוון את כוונות אלו בעת המעשה, ואף את התנגדותו לתורת הכוונות העתיק מאגרתו של רב מאיר בן שמעון מנרבונה מגדולי מתנגדי הקבלה.

רבי יצחק דמן עכו וכן תלמידי הרשב"א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, כתבו פרושים לפרושו על התורה על פי הקבלה.

סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.

יחס רמב"ן לאגדות חז"ל

בספר הוויכוח כתב רמב"ן:

ועתה אני אפרש לכם למה אמרתי שאיני מאמין בזה דעו כי אנחנו יש לנו שלשה מינים של ספרים האחד הוא התנ"ך וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה והשני הוא הנקרא תלמוד והוא פירוש למצוות התורה כי בתורה יש תרי"ג מצוות ואין בה אחת שלא נתפרשה בתלמוד ואנחנו מאמינם בו בפירוש המצוות עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש ר"ל שרמוני"ש כמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה שרמון אחד ואחד מן השומעין היה טוב בעיניו וכתבו וזה הס' מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק

מציטוט זה משתמע שיחסו של רמב"ן לאגדות הוא כאל ספרות שאיננה קנונית כמו החלק ההלכתי שבתלמוד, ומשמעות דבריו, כי החלק האגדי איננו מחייב וניתן לחלוק עליו. אך מהסתכלות על שאר כתביו לתלמוד ולמקרא אנו מוצאים יחס חשוב לאגדות ולעיתים אף לפסיקת הלכה, בעקבות כך יש שפירשו בכוונתו שאמר את דבריו לצורך הוויכוח כדי להדוף טענותם אך ודאי שהוא עצמו לא סבר כן, פרשנים נוספים סברו שאין הוא אלא ממשיך דרך הגאונים ביחסם לאגדה באמרם 'אין סומכים על דברי אגדה' וציטוטים מעין אלו, אך זוהי הסתכלות ספציפית על הוויכוח ואינו הסתכלות כוללנית על שאר כתביו,שלם יהלום פירש בדבריו שכל כוונתו שאין הם המדד להשקפות האמונה ולפסיקת ההלכה כי נאמרו בדרך דרש ולא בדרך פשט ומפני ששבעים פנים לתורה.

עודד ישראלי טען שבצעירותו היסס לחלוק על חז"ל אך בבגרותו לא חשש להציע את "דרך הפשט" אף אם שונה מפרשנות חז"ל, וכפי שניתן לראות בפירושו לתורה.

ציטוטים נוספים מדבריו, לדוגמה בהלכות נדה 'וצריך אני להשכילך על אגדה זו... אלא שהם הסתירו דבריהם ברמזים כמנהגם הטוב בכל מקום' באגרותיו כתב 'להחרים ולנדות ולשמת כל לשון המדברת גדולות אשר האלוהים יצמית המלעיג על ההגדות' ובפי' לתורה 'ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה' ועוד רבים.

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, ובשונה מרבנים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים ולעסוק בכינון היישוב היהודי בה. רמב"ן כתב מספר על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבחה. הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל, ”היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל בידם. “ (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא, כו, טז)

הרמב"ן ראה את יישוב ארץ ישראל כמצוות עשה בכל עת.

'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא לא),... בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה היא המצווה במלחמת שבעה עממים שנצטונו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.

בהתבסס על מדרש חז"ל בספרי, סבור הרמב"ן שעיקר כוונת התורה בציווי המצוות הייתה שיקיימו אותן עם ישראל בשבתו בארץ ישראל. בתקופת הגלות ומחוץ לארץ ישראל נובע חיוב המצוות רק כהכנה וכ"ציוּן" לקראת קיומן בשלמות בארץ ישראל:

והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופרשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'...".

אמנם בשונה מרבי יהודה הלוי והוגים אחרים שראו בארץ ישראל ארץ שמביאה כפרה, חכמה, נבואה, השראת שכינה, ושפע, רמב"ן לא ראה בארץ ישראל אלא מקום שבו "משפט אלוהי הארץ שולט".

ביקורת על רמב"ן

רמב"ן בוקר לאחר מותו בשתי טענות, על אמונתו בקבלה וכן טענה על ערבוב קבלה ופילוסופיה.

ריב"ש ביקרו על אמונתו בקבלה, ”וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ר נסים ז"ל כי הרבה יותר מדי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בעניין הקבלה ההיא“, וכן ר' זרחיה חן באגרתו אל ר' הלל מוירונה בעל תגמולי הנפש מבקרו, ”והאיש משה הרב בר נחמן ז"ל לא היה יודע טבע המציאות כלל כל שכן טבע דברי הפילוסופים ולא ידע איזה הדרך ישכון אור הכוונה האמיתית אשר כיוון בה הגאון רבינו זצ"ל בספרו הנכבד ר"ל מורה נבוכים כי לא הורגל בו ואם עיין בו לא רצה להעמיק בחלקיו ופרקיו ושעריו ולא לדקדק ולפקפק בדבריו כי המבין כוונתו האמיתית אינו תמה על חד מדבריו כל שכן שלא יהיה פורץ גדר לגזור אומר לחלוק עליו כי כולם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת'“,

רבי יהוסף אשכנזי התנא מצפת, כתב עליו”והנה מה תמיה גדולה היא מה שרצה להרכיב דרכי הפילוסופיה עם דרכי האמת. ומוטב היה לו להרמב"ן להניח לשונות פילוסופים ודעותיהם ולאחוז בקבלתו כדרכו בכל מקום... והוא אין דרכו להוציא מאמרי חכמים מפשוטן“,


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00