beta

רמב"ם

רבי משה בן מימון (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204), מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם (בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. הרמב"ם השפיע באופן משמעותי על תרבותו של העם היהודי ועל כן הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא אף הוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו.

מכתביו של הרמב"ם הושפע כמעט כל הוגה יהודי שקם אחריו, החל מברוך שפינוזה, אברהם יצחק הכהן קוק, דרך ישעיהו לייבוביץ ועד דניאל סיבוני ועוד. הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבויות הערביות והאירופיות והשפיע על אישים לא יהודים כתומאס אקווינס, גוטפריד לייבניץ ועוד. על ספרו מורה הנבוכים הוציא האפיפיור הונריוס הרביעי כתב הגנה.

לידתו

הרמב"ם נולד בקורדובה שבאל-אנדלוס (לימים ספרד), לרבי מימון הדיין, שכיהן כדיין הקהילה בעיר.

על תאריך הולדתו קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: ”אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות“. כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (30 במרץ 1135). איגרת זו ומקבילותיה נחשבות פחות מדויקות ומהימנות לעומת דברי הרמב"ם עצמו בסוף פירושו למשנה. כיום חוקרים רבים מעדיפים את התאריך של שנת ד'תתצ"ח.

שמו ומוצאו

משפחתו של הרמב"ם נקראה 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:

בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن ميمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي, אבּו עמראן מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס), על שם האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס), הרמב"ן בוויכוח קורא לו מאישטרי משה די גיפטי.

קורות חייו בצעירותו

את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון הדיין, שהשפיע רבות על הגותו, ומכתבי מורו המובהק של רבי מימון – רבי יהוסף אבן מיגאש, אשר שימש כדיין בקורדובה והעיד עליו הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. למרות הערצתו לרבותיו לא נמנע לימים מלחלוק עליהם בהלכה אף בחריפות. כן למד את כתבי רב שמואל בן חפני גאון, שהשפיע עליו בשיטתו.

הצמאון של הרמב"ם לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של ג'אבר אבן אפלח (אנ') האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. יחד עם לימודים אלה שקד הרמב"ם על לימוד התורה, הגה בכתבי הקודש, בתלמוד ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי.

בשנת 1148, כשהיה בן עשר (או שלוש עשרה), נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.

לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב התפשטות שלטונם של האל-מֻוַוחִידוּן. לפי חלק מהמקורות הם עזבו את העיר כאשר הוצא להורג רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, מהחכמים הגדולים של העיר פאס ולדבריהם הוא היה רבם של רמב"ם ואחיו דוד. מקורות מוסלמיים, שמהימנותם שנויה במחלוקת בין החוקרים, אף מספרים כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה תקופה. ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (אנ') (בערך 1172–1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף אבן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי. גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה (אנ') מספר ש”הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה“". מאיגרת שכתב הרמב"ם באותו הזמן ליהודים הנרדפים, איגרת השמד, עולה כי הוא התיר לומר את השהאדה, הצהרת האמונה האיסלמית, שהייתה הדרישה מצד האל-מֻוַוחִידוּן, במקרים של פיקוח נפש. אמנם, גם משמעות דברי הרמב"ם באיגרת השמד עצמה נתונה במחלוקת בין החוקרים[דרוש מקור].

המעבר בארץ ישראל

בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, והתיישבו בה. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב"ם. רב העיר עכו, רבי יפת בן רבי אליהו, התקשר בקשרי ידידות עם הרמב"ם, ידידות שנמשכה גם לאחר שנים באמצעות קשרי מכתבים, ולבסוף על ידי מינויו של רבי יפת כאחד הדיינים בקהילת אלכסנדריה, שהייתה תחת מרותו של הרמב"ם כראש רבני מצרים. חמישה חודשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב"ם, אביו ורבי יפת בירושלים, שהו שם שלושה ימים, משם הם נסעו לחברון, והתפללו במערת המכפלה.

את ביקורו בארץ תיאר הרמב"ם כך:

בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם... ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם... בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה... וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה... ושני ימים אלו... נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתייה... וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.

יש סוברים ש"הבית הגדול והקדוש" הוא הר הבית, אך אחרים כתבו שזהו כינוי לבית המקדש, שבו ודאי לא היה הרמב"ם, ועל כן ייתכן שכוונתו לבית כנסת אחר בירושלים.

כעבור חמישה חודשים המשיכה המשפחה במסעה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט (כיום חלק מקהיר). שם נשא הרמב"ם לאישה את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא, חתנו של רבי דוסא בן יעקב, ושם גם נולד בנו אברהם (1186–1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם התגלו בגניזה הקהירית. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (ראש היהודים) של יהודי מצרים, פעם ראשונה עם הגעתו, ופעם שנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.

הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת פוסטאט, ובמשך שנים רבות התפרנס מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות; אך לאחר שטבע האח בהודו, בשנת 1177 לערך, דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה, נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי גלנוס, אך גם מספריהם של חכמי מצרים העתיקה שהראו ידע רפואי רב.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-פדיל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלאפדל בנו של המלך צלאח א-דין. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה בקהיר. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל-קיפטי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", שמקורות מאוחרים – החל מהיינריך גרץ – זיהו בתור ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה. ברנרד לואיס סבור שמדובר באמלריך הראשון, מלך ירושלים ושהאירוע התרחש ב-1167. מקורות מאוחרים יותר שהזכירו את הסיפור טענו כי המלך הציע לרמב"ם ללוותו חזרה ללונדון, והסבירו שסירובו של הרמב"ם נבע מסיפוקו ממעמדו בחצר המלך במצרים, וכן מחשש מהתנאים בלונדון, אך הסברים אלו אינם מופיעים בטקסט של אל-קיפטי.

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו: ”גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./ ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/ לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה...“

השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תוכנית תזונה שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן שמעון, שלמענו חיבר את מורה נבוכים, כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיק אותו כל היום ולעיתים קרובות בחלק גדול של הלילה.

עם זאת, במקביל לעבודתו הרפואית, אפשרה לו שקידתו להפיק יצירות מונומטליות, וכן לשמש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת איגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. יהודי תימן העריצו את הרמב"ם ותרמו לישיבתו במצרים תרומות משמעותיות ועל פי עדותו של הרמב"ן אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".

הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (כיום חלק מקהיר) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 66. בנו רבי אברהם מילא את מקומו בהנהגת יהודי מצרים. הוא וצאצאיו כיהנו כנגידים ועמדו בראש זרם דתי-חסידי, המוכר במחקר בשם חסידי מצרים. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת של הרמב"ם "אל נא תקברוני במצרים", הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי.

בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.

כתבים הלכתיים

כתבים פילוסופיים

הקדמות לפירוש המשנה

איגרות

כתבים רפואיים

מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.

חיבורים מוקדמים

בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.

בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה, שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראג (בערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעיתים רחוקות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". הרמב"ם כתב בתשובה כי יש לסמוך על משנה תורה שנכתב מאוחר יותר, וכשכתב את המהדורה הראשונה של פירוש המשנה סמך על דברי הגאונים ובפרט רב חפץ גאון, ולאחר בירור חזר בו ותיקן את הדברים במהדורות מאוחרות של פירוש המשנה.

בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא קבע את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי. הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם, ונחתם במצרים בשנת 1168 (ד'תתקכ"ח).

תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר כללים (נקראו גם שורשים) המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".

בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכ"ח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). החיד"א בספרו "שם הגדולים" הביא אגדה מאביו של ר' דוד הנגיד בנוגע לכתיבת משנה תורה: ”כי עשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מהפתח עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו בחלום רבינו מיימון אביו עם אדם אחר עמו ואמר לו רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כחך.“

בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. אף לאחר התקבלות חיבורו ההלכתי של רבי יוסף קארו, "שולחן ערוך", המשיך "משנה תורה" לשמש מקור לפסיקת הלכה וללימוד פלפלני. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.

השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:

לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

עם פרסומו של הספר הוא הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם השנים, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרבנים יוסף קאפח, שבתי פרנקל, נחום אליעזר רבינוביץ' ויצחק שילת בהן נעשו השוואות בין כתבי יד). מהדורת פרנקל אף ההדירה את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צוינו מראי מקומות לאלפי ספרים הדנים בדבריו.

ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית-יהודית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספר זה, שבו הרמב"ם פונה אל תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באג'ה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי צרפת וממלכת ספרד הנוצרית. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובאנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שאף כתב לו מכתב עם פירושיו לספר. תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. ב-1972 פרסם הרב יוסף קאפח תרגום מקיף הכולל פירוש מקיף לספר וזכה על כך בפרס ישראל. ב-2002 תרגם פרופ' מיכאל שוורץ את הספר לעברית מודרנית בתוספת הפניות למאמרים מחקריים. על פרסום ספר זה זכה גם הוא לפרס ישראל.

איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות בשם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".

באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.

מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תרגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

ספרי רפואה

הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות ענפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסתמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם (לפעמים את התסמין כולו ולפעמים רק את ההסבר החז"לי). ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה באסיה, באפריקה ובאירופה בדורות שלאחריו.

בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: רפואה מונעת וטיפול בבריא, רפואת גוף-נפש הוליסטית, הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.

הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:

החשיבות שייחס הרמב"ם לרפואה, הביאה אותו לכלול בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים. מנגד, כחלק מתפיסתו הדוגלת בקשר הפסיכו-פיזי וכמתחייב מאישיותו, כלל הרמב"ם בכתביו הרפואיים דיונים רבים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ואמוניים - החל משאלת חידוש העולם, וכלה בעיסוק רחב במידת הגאווה.

כיום, כתביו הרפואיים של הרמב"ם מצויים בשתי מהדורות מלאות: א. בשפה העברית - מהדורתו הפופולרית, אך הבלתי-מדויקת, של זיסמן מונטנר, ארבעה כרכים, בהוצאת מוסד הרב קוק; ב. בשפה האנגלית - מהדורתו המדעית של פרד רוזנר, בשבעה כרכים. חלק מכתבי הרפואה של הרמב"ם ("פרקי משה ברפואה", "ספר האסתמה") יצאו במהדורה מדעית נוספת Gerrit Bos. חיים גמליאל פרסם מונוגרפיה הבוחנת את תקפות הקביעות הרפואיות של הרמב"ם נוכח המדע המודרני. אוריה לוי ליקט את דברי האמונה והמוסר מכתביו הרפואיים של הרמב"ם. זהר עמר וירון סרי תרגמו את "ספר הסמים" לעברית מודרנית והוסיפו מבוא.

חיבורים נוספים שתכנן רמב"ם לכתוב

רמב"ם מזכיר בכתביו ספרים שתכנן לכתוב ולא הגיעו לידינו, ועל כן לא ברור אם אכן כתבם:

ההרמנויטיקה של הרמב"ם

בהקדמתו לפירוש לפרקי אבוקרט מנה הרמב"ם ארבע סיבות לקיומה של פרשנות טקסט (הרמנויטיקה). שתי הסיבות הראשונות מעידות דווקא על כישוריו היתרים של מחבר הספר, השלישית – אינה נוגעת ישירות למחבר עצמו, ורק הרביעית מקורה בפגמיו של החיבור. בעצם כתיבתו על הנושא הקדים הרמב"ם את ראשוני ההוגים בהרמנויטיקה במאות שנים.

שלילת ההגשמה

הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.

הרמב"ם הדגיש רבות שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.

הכת הראשונה היא רוב מי שראיתי חיבוריו ומי ששמעתי עליו, תקבל אותם כפשטם, ולא תפרשם פירוש נסתר[...] זאת הכת מאבדת הדרת הדת ומאפילה זהרה, ושמה דת ה' בהפך המכוון בה[...]ורוב מי שיעשה זה הם הדרשנים המבארים לבני אדם את אשר לא יבינוהו הם, והלואי היו שותקים.

כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:

ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן[...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.

תורה ומצוות

הרמב"ם מנה את האמונה באלוהים ובכך שהתורה ניתנה מהשמים כי"ג העיקרים, שהכופר בהם "הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר".

הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים" לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.

הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידיאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה: ”כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.“

את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים.

את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.

הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.

בריאות הגוף והנפש

הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים", שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו לשמונה פרקים.

לצד הרבים שמצאו חשיבות רבה בספריו של הרמב"ם, היו גם שהתנגדו להם. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות והתבסס על פרשנותו לתלמוד, מה שקומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. התנגדות זו שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן רבי יוסף קארו ראה ברמב"ם את אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים של השולחן ערוך (לצד פסיקות הרי"ף והרא"ש).

בשונה מהאופן המתון למדי של ההתנגדות ל"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הייתה חריפה הרבה יותר, בפרט בקרב יהדות צרפת וממלכת ספרד הנוצרית, שלא הייתה קרובה להגות המוסלמית ועסקה פחות בפילוסופיה. בין המתנגדים היו שראו בספר את "הרע במיעוטו", כתשובה לכופרים שלא יכלו לקבל את האמת הטהורה. מתנגדים חריפים יותר סברו שיש בספריו דברי כפירה וביקרו גם את השפעתם של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל על הרמב"ם. היו בהם גם כאלו שהחרימו או שרפו את ספריו.

ל"מורה נבוכים" נודעה השפעה על הוגים נוצרים באירופה, ובפרט תאולוגים נוצרים (כמו תומאס אקווינס, שהעריך אותו במיוחד, האפיפיור הונוריוס הרביעי, שהוציא כתב הגנה על "מורה נבוכים", גוטפריד לייבניץ ועוד) שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים. פילוסופים מודרניים, יהודים ונוצרים, עסקו בהגותו ופיתחו אותה.

על ההערצה לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת (החרותה על מצבתו): "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".

דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, המופיע על גבי מדליות, בולים, תבליטים ועוד, מקורו באיור המופיע בספר Thesaurus antiquitatum sacrarum ("אוצר העתיקות המקודשות") מן המאה ה-18, של בלסאוס אוגולינוס, המבוסס, לעדות הכותב, על "תחריט עתיק". לפרסומו של הדיוקן הביא יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה), ובעקבותיו המומר איש המיסיון משה מרגליות, שהביא את הדיוקן לאנגליה. אולם מקובל כי דמות זו היא דמיונית, ואינה מתארת את דיוקנו המקורי של הרמב"ם.

מספר תמונות דיוקן עממיות נוספות נפוצו במהלך העת החדשה, אולם הן לא התפרסמו כמו זאת ממהדורתו של בלסאוס.

בבית הנבחרים האמריקאי מוצג תבליט דיוקנו של הרמב"ם (בדמות פילוסוף יווני) שנעשה בשנת 1953, והוא אחד מבין 23 התבליטים (ובהם גם תבליט של משה רבנו) המוצגים, של מי שעבודתם הייתה אבן יסוד לחוקת ארצות הברית.

הדיוקן המקורי, כפי שהופיע ב-Thesaurus antiquitatum sacrarum

דיוקן הרמב"ם בכניסה לבית החולים רמב"ם שבחיפה

דיוקנו של הרמב"ם על בול ישראלי משנת 1953

לקריאה נוספת

רשימת פרסומים על רמב"ם באתר הספרייה הלאומית


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00