beta

צבי זמיר

צבי (צביקה) זמיר (שמו המקורי: צבי זרז'בסקי; נולד ב-3 במרץ 1925) הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון הישראלית, שכיהן כאלוף פיקוד הדרום בשנים 1962–1965 וכראש המוסד בשנים 1968–1974. מנכ"ל בתי זיקוק לנפט בשנים 1976–1990.

ילדות ונעורים

צבי זמיר נולד ב-1925 בלודז' שבפולין לשרה ושמואל משה זרז'בסקי, תעשיין טקסטיל. באותה שנה, בעקבות משבר כלכלי שפקד את פולין, עלתה המשפחה לארץ ישראל, וזמיר התחנך למעשה כיליד הארץ. המשפחה התגוררה בתל אביב, וזמיר למד בבית הספר לבנים "אחד העם". לאחר מעבר דירה לרחוב בלפור יצר קשרים חברתיים עם חבורת "מגרש המשחקים". בהמשך, התגייס עם חבריה לפלמ"ח.

הפלמ"ח

בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח ושירת בפלוגה ד'. בשנת 1944 השתתף בקורס מפקדי מחלקות, יחד עם עוזי נרקיס וחיים בר-לב. לאחר הקורס מונה למפקד מחלקה באיילת השחר בפלוגה ט'. ב-1946 נאסר על ידי המשטרה הבריטית במהלך פעילות של הפלמ"ח בהעפלה מסוריה, והוחזק במחנה המעצר בלטרון במשך עשרה חודשים. לאחר שחרורו חזר לשורות הפלמ"ח והיה לסגן מפקד ומדריך של הגדוד השני. בתחילת מלחמת העצמאות הקים את הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה אחראי על אבטחת השיירות לירושלים, ופיקד עליו. 18 מחיילי הגדוד, יחד עם 17 חיילי חי"ש, הרכיבו את שיירת הל"ה, שלוחמיה נפלו בדרך להגנת גוש עציון. זמיר פיקד על שיירת נבי דניאל שנסעה לגוש עציון וכשהשיירה הותקפה בדרכה חזרה לירושלים הורה לכל הנהגים המסוגלים לעשות זאת לחזור לגוש עציון והוא שב איתם תוך שהוא משאיר את הפיקוד על השיירה בידי אחד ממפקדי המחלקות. תחת פיקודו לחם הגדוד במבצע דני, מבצע ההר ומבצע חורב.

צה"ל

בשנת 1949 מונה לאחד המדריכים הראשונים בקורס מפקדי גדודים. בעקבות השתתפותו, בניגוד לפקודות, בכנס הפלמ"ח קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי. שנה לאחר מכן קודם לתפקיד מדריך בקורס מתקדם לקצינים בכירים. בשנים 1951–1953 פיקד על חטיבת גבעתי. בשנת 1953 יצא לאנגליה לקורס לפיקוד גבוה של בית הספר לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי (אנ') בקמברלי (אנ'), ועם חזרתו ב-1954 התמנה למפקד בית הספר של חיל הרגלים. ב-1956 נכנס למטכ"ל כמפקד בכיר באגף ההדרכה, ובמהלך מבצע קדש פיקד על חטיבת כרמלי. בשנת 1957 יצא לחופשת לימודים, למד גאוגרפיה והיסטוריה של המזרח התיכון ורכש תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1960 מונה לראש מחלקת ההדרכה באגף המטה הכללי, ובאוקטובר 1961 הועלה לדרגת אלוף. בשנים 1962–1965 היה אלוף פיקוד הדרום, בתקופה שנודעה בהסתננויות לצורכי גנבה והברחה. לאחר סיום תפקידו נשלח ביולי 1966 לממלכה המאוחדת וסקנדינביה כנספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון, עד 1968. במסגרת תפקידו זה עסק בעת מלחמת ששת הימים ברכש תחמושת וציוד לצה"ל.

"המוסד"

ב-1 בספטמבר 1968 החליף זמיר את מאיר עמית כראש "המוסד", ושימש בתפקיד זה עד 1 בספטמבר 1974. אירועים עיקריים שהמוסד היה מעורב בהם והתרחשו במהלך שירותו של זמיר הם:

זמיר ומלחמת יום הכיפורים

בשנה שקדמה למלחמת יום הכיפורים הייתה עמדתו של זמיר שיש אפשרות לפתיחת מלחמה של מצרים נגד ישראל, לעומת עמדת אמ"ן, ששללה אפשרות כזו. בין השאר הביא מידע שהשיג המוסד להכרזתה של "כוננות כחול לבן" בחודשים מאי - אוגוסט 1973. כ-40 שעות לפני פריצתה של מלחמת יום הכיפורים מסר מקור מודיעיני בכיר של "המוסד", אשרף מרואן, למפעילו מידע מפורש על כוונת מצרים לצאת למלחמה. בלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר, הגיעה למטה "המוסד" בקשתו של מרואן להיפגש עם ראש המוסד, לשם שיחה על מלחמה. במצב חוסר הוודאות בסוגיה זו שבו היה נתון צה"ל, היה זה מידע יקר מפז. זמיר, בתוקף תפקידו כראש ה"מוסד", מסר מידע על פגישתו הצפויה ומטרתה לראש אמ"ן, אלי זעירא, ויצא ללונדון בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר, שלוש שעות לאחר קבלת ההודעה, ושם נפגש עם מרואן. המפגש נקבע לשעה עשר בלילה (זמן לונדון), והשתתפו בו זמיר, מרואן, ומפעילו של מרואן. הפעם ציין מרואן במפורש את מועד פרוץ המלחמה - יום שבת (הוא יום הכיפורים), בשעת ערב (בפועל פרצה המלחמה בשעה 2 בצהריים), כלומר- פחות מיממה ממועד הפגישה. מפגש זה שכנע את זמיר כי פני מצרים וסוריה למלחמה. בשעה 4 לפנות בוקר, ביום הכיפורים, נמסרה התרעה חד-משמעית של זמיר - "היום תפרוץ מלחמה" לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולגורמים נוספים. בהמשך אותו לילה שלח זמיר מברק מפורט על תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה, ובסופו הצעה של מרואן, שאליה הצטרף זמיר, "לסכל את הפתיחה במלחמה על ידי פרסום ידיעות על כך ברדיו ובעיתונות, אשר יוכיחו למצרים, כולל הפיקוד הצבאי כי הישראלים מכירים את התוכנית ומוכנים לה".

במהלך המלחמה היה זמיר חבר בדרג הצבאי של קבינט המלחמה שבנתה גולדה מאיר עם פרוץ הקרבות, והשתתף באופן פעיל בישיבותיו היומיומיות, עד לסיום המלחמה. זמיר האשים את זעירא בכשל המודיעיני לפני המלחמה, ובכנס של ראשי המודיעין אף טען כי "הפיקוד הבכיר ביותר של החיל (מודיעין) סגר עיניים והתעלם".

לאחר אישור הדו"ח של ועדת אגרנט עמד זמיר בראש ועדה שהתבקשה להציע לממשלה שינויים במבנה קהילת המודיעין הישראלית לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים. חברים נוספים בוועדה היו ראש אמ"ן, שלמה גזית, ראש השב"כ ומנכ"לי משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ.

בשנת 2004 יצא זמיר בהאשמה חמורה לפיה חשף זעירא את זהותו של המקור הבכיר ביותר של ישראל במצרים, ובכך גרם נזק חמור ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים (זמיר לא נקב בשם הסוכן, אך היה ברור שהוא רומז למרואן). את תלונתו העביר זמיר לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיפתח בחקירה בעניין זה. יחד איתו חתמו על התלונה שני קצינים בכירים, ששירתו באמ"ן תחת פיקודו של זעירא: עמוס גלבוע ויוסף לנגוצקי. את החקירה ביקשו "לצורך הפקת לקחים ומסקנות למניעת גילויים מעין אלה בעתיד". בתגובה, הגיש ב-19 באפריל 2005 זעירא תביעת דיבה לבית המשפט בתל אביב נגד זמיר. השופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לבורר בסוגיה זו, קיבל בשנת 2007 את גרסתו של זמיר ביולי 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד זעירא, וזמיר מתח ביקורת פומבית על החלטה זו.

פעילות אזרחית

בסוף שנת 1974 התמנה זמיר ליו"ר מועצת המנהלים של סולל בונה. בינואר 1975 קיבל לידיו את סמכויות מנכ"ל "סולל בונה", לאחר שהמנכ"ל, צבי רכטר, יצא לחופשה בעקבות העלאת חשדות נגדו. באוגוסט 1975 ביקש להשתחרר מתפקיד המנכ"ל אך הדבר נסחב עד דצמבר 1975, משום שלמרות שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שרכטר לא יועמד לדין, רכטר התפטר. במהלך כהונתו ב"סולל בונה" ניסה זמיר להתאים את החברה לתנאי תחרות אל מול ההאטה בענף הבנייה וסיכם את 1975 כשנה טובה מבחינה כלכלית ל"סולל בונה". באותה תקופה היה לזמיר ויכוח עם מנכ"ל בנק הפועלים, יעקב לוינסון, שממנו דרש לתת יותר אשראי ל"סולל בונה". בינואר 1976 התפטר מתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של "סולל בונה" תוך שהוא משמיע דברי ביקורת חריפים על סדרי המינהל במשק ההסתדרותי ועל כפיפות של החברות ההסתדרותיות לבנק הפועלים.

בשנים 1976–1990 שימש זמיר מנכ"ל בתי זיקוק לנפט. בנוסף מונה במרץ 1977 ליו"ר מועצת המנהלים של המכון למחקרי נפט וגיאופיזיקה. בשנים 1991–2000 היה יו"ר המכון הישראלי לנפט ואנרגיה.

משמש כדירקטור במספר חברות פרטיות וציבוריות.

פעילות ציבורית

ביולי 1977 נתמנה לחבר במועצת העיתונות. ב-1987 היה חבר בוועדה לברור שיטת העבודה של השב"כ. ב-1990, בעקבות אירועי אוקטובר בהר הבית, מונה זמיר על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר לראשות "ועדת זמיר". תפקיד הוועדה היה לבדוק את השתלשלות האירועים בהר הבית, את הגורמים להם ואת פעילות כוחות הביטחון. מסקנותיה העיקריות של הוועדה מתחו ביקורת חריפה על הפיקוד הבכיר של המשטרה, והטילו את האחריות לאירועים על הצד הערבי ומנהיגיו. ב-1995 מונה זמיר כחבר בוועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

פעילות פוליטית

ביוני 1976 הצטרף למועצה הציבורית לגביית מס אמת. בשנת 1977 חבר לקבוצה בהנהגתו של האלוף במילואים מאיר עמית שהצטרפה לתנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) והיה לבעל עמדות יחסית ניציות בקבוצה. זמיר נבחר למועצה בת 120 החברים של ד"ש, אולם לאחר שנה לא הצליח להיבחר מחדש בסניף תל אביב. בתחילת 1980 תמך בשיבת הקבוצה למפלגת העבודה.

בשנים 1994–1995 היה ממקימי תנועת הדרך השלישית, אך פרש ממנה עם הפיכתה למפלגה. נמנה עם החותמים על מכתב האלופים בעד תוכנית ההתנתקות ב-2004.

פעילות אחרת

בתוקף היותו חבר בוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, השתתף זמיר בעתירה של הוועד לבג"ץ להפסיק מיד את עבודות הווקף במקום. זמיר כיהן גם בתפקיד יו"ר המועצה הציבורית של תיאטרון גשר וחבר הנהלתה.

ב-2011 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, שנכתב יחד עם אפרת מס, "בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

חיים אישיים

זמיר גר בתל אביב, היה נשוי לרינה (לבית סדובסקי), אותה הכיר בעת שירותם בפלמ"ח, עד למותה ב-2019, ואב לשלושה. בתו היא הסופרת מיכל זמיר, הידועה ביצירותיה העוסקות באירוטיקה ונשיות. בנו דני זמיר (הקרוי על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה), הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה לחקלאות ברחובות וחתן פרס ישראל לחקלאות לשנת תש"ף.


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00