beta

חיים גורי

חיים גורי (כ"ט בתשרי ה'תרפ"ד, 9 באוקטובר 1923 – ט"ו בשבט ה'תשע"ח, 31 בינואר 2018) היה משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי וקולנוען ישראלי. היה לוחם ומפקד בפלמ"ח ונמנה עם משוררי דור תש"ח. חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1988, פרס ביאליק, פרס סוקולוב ופרס ניומן.

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת זֶה לֹא מְעַט מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.

חיים גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפינקל לגילה וישראל גורי. הוא התחנך בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא, בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה ובבית הספר החקלאי כדורי שלמרגלות הר תבור והיה חניך בתנועת הנוער המחנות העולים.

בשנת 1941 הצטרף גורי לפלמ"ח. בהמשך יצא לקורס מ"כים ובשנת 1944 לקורס מ"מים (קורס הקצינים של ההגנה). לאחר מכן מונה למפקד מחלקה בפלוגה א' בגדוד הראשון.

בשנת 1946 השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס.

בשנת 1947 שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי.

במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במבצע האחרון של מלחמת העצמאות, מבצע עובדה, היה סגנו של אברהם אדן (ברן), מפקד פלוגת אנשי גח"ל.

במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה.

בשנת 1968 הועבר לתפקיד קצין חינוך ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני.

ספרו הראשון, "פרחי אש", אותו הוציא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיהם הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות.

בשנים 1950−1952 למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1953 למד בסורבון.

משנת 1954 פרסם טור בעיתון למרחב, ולאחר מכן בעיתון דבר לצד יצירתו הספרותית.

גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות.

קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית בירושלים,אזרח כבוד של העיר תל אביב ו"יקיר ירושלים".

גורי המשיך בפעילות ספרותית ועיתונאית, כתבות שלו התפרסמו ב"הארץ" ובעיתונים אחרים. הספר "עיבל" יצא לאור ב-2009. פרופסור נסים קלדרון מאוניברסיטת בן-גוריון כתב על הספר: ”חיים גורי כתב ספר שירים נוקב ובלתי נשכח“.

באוקטובר 2007 מסר את ארכיון כתביו העשיר לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

בשנת 2015 הוכרז כזוכה פרס היצירה בתחום הציונות על ספרו "אף שרציתי עוד קצת עוד", אך סירב לקבל את הפרס, לדבריו: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם".

יצירתו של חיים גורי משתרעת על פני עשרות שנים ועוסקת במגוון רחב של נושאים כמו אהבה, מלחמה, זמן וזקנה. היא כוללת שירים אישיים וגם שירים בעלי זיקה לנושאים חברתיים-לאומיים.

ראובן שהם, פרופסור באוניברסיטת חיפה, כותב בספר "בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי" על יצירתו של חיים גורי: "יצירתו היא חוליה במסורת הגדולה של הספרות העברית החדשה, שנטלה על עצמה את עול 'הצופה לבית ישראל', שראשיתו במסורת הנבואית של הנביא יחזקאל, חידושו בסאטירות של יצחק ארטר (אמצע המאה התשע עשרה), והמשכו בשירת יל"ג, ביאליק, גרינברג, שלונסקי ורבים אחרים... נושאי מפתח המעסיקים אותו מראשית הופעתו על בימת השירה העברית: מלחמות הקיום של העם היהודי, השואה, זהותו הישראלית-יהודית, עמדתו כ'צופה לבית ישראל' וכ'צליין חילוני'."

חלק מהשירים שכתב גורי מהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי. אחד משיריו הידועים ביותר, "הנה מוטלות גופותינו", נכתב בתקופת מלחמת העצמאות לזכרם של חבריו ממחלקת הל"ה, שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור. השיר מעלה על נס את חשיבות הזיכרון ונכתב בלשון רבים. את השיר כתב גורי כשעוד היה בהונגריה והוא פורסם בעיתונות ולאחר מכן בספר הראשון "פרחי אש". כתב גם מספר פזמונים ידועים. שניים מהם, "הרעות" ו"באב אל וואד" הפכו לסמל המלחמה על הקמת המדינה. פזמונים שלו ושל חיים חפר מאותה התקופה מופיעים בספר "משפחת הפלמ"ח". שירו הראשון שפורסם, "היא עמדה בחלון", נכתב בשנת 1941, בעקבות המסע השלישי של פלוגה א' פלמ"ח. סיפור השיר, מתואר בספר "משפחת הפלמ"ח.

"הרעות" (בהלחנת סשה ארגוב), שבוצע במקור על ידי להקת הצ'יזבטרון שנה לאחר פתיחת מלחמת השחרור, הפך לשיר זיכרון ידוע לזכר הנופלים, והשורה מתוכו "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" נהפכה לביטוי שגור לתיאור לוחמי תש"ח. השיר ידוע גם בביצוע להקת הנח"ל, שושנה דמארי, יהורם גאון ובעז שרעבי.

"באב אל וואד" (המלחין שמואל פרשקו) נכתב לזכר חבריו שלחמו ונפלו בשיירות האספקה לירושלים באותה המלחמה. השיר ידוע בביצוע יפה ירקוני, שושנה דמארי, יהורם גאון, יזהר כהן, בעז שרעבי, ושלמה גרוניך.

השפעת השואה ניכרת היטב בשיריו ובסרטיו של גורי, אף שלא חווה אותה על בשרו. הוא ספג את השפעתו ממנה עוד כשהיה שליח במחנות העקורים, כששוחח ארוכות עם ניצולי השואה שוכני המחנות. מצבם העגום של הניצולים וסיפוריהם על השואה חדרו עמוק לליבו, דבר שהתבטא בהמשך ביצירותיו.

אירוע שהשפיע עליו מאוד היה משפט אייכמן. הוא סקר את המשפט בשנת 1961 כעיתונאי בעיתון "למרחב". הרשימות, שבהן הביא את מבטו האישי בהתייחסותו לעדויותיהם הנוראות של ניצולי השואה, כונסו בספר "מול תא הזכוכית".

בשנת 1972 הזמינו אותו חברים מקיבוץ לוחמי הגטאות ליצור סרט עבור מוזיאון השואה שבקיבוץ. אף שלא היה לו ניסיון קודם בתחום, קיבל על עצמו גורי את המשימה, ובעזרת ז'קו ארליך ודוד ברגמן, הוא יצר במשך 13 שנים טרילוגיה תיעודית-היסטורית בנושא. הסרט הראשון שראה אור ב-1974 נקרא "המכה ה-81". הסרט מתחיל בעליית הנאצים לשלטון ומסתיים בהשמדת היהודים. שם הסרט לקוח מעדותו של מיכאל גולדמן-גלעד, אחד מניצולי הגטו, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, אך המכה השמונים ואחת באה, לדבריו, כתוצאה מההתעלמות שהייתה בארץ ישראל מסיפורי הניצולים. הסרט השני שראה אור ב-1979 נקרא "הים האחרון". הסרט מתאר את מסעם של ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל בספינות ההעפלה של הפלי"ם, בעלייה בלתי ליגאלית (העפלה). הסרט השלישי שיצא בשנת 1985, נקרא "פני המרד". הוא עוסק בפנים השונות של ההתנגדות היהודית באירופה – מהפירנאים ועד יערות מינסק. הסרטים תורגמו לחמש שפות והוצגו בכל העולם ואף זכו בפרסים רבים. הסרט הראשון היה אף מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, והשני זכה בפרס "נשר הכסף" בצרפת.

פעילות ציבורית ופוליטית

גורי נמנה עם תומכי מפלגת "אחדות העבודה" וכתב בעיתון התנועה, "למרחב" (בשם העט "חגי"). הוא השתתף גם בפעילות ציבורית ופוליטית. בשנת 1967 השתתף בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך עם השנים התרחק ממנה וטען כי אי אפשר לשלוט בעם אחר. ב-8 בדצמבר 1975, נכח כעיתונאי מטעם העיתון "דבר", בתחנת הרכבת מסעודיה שליד סבסטיה, בעת שגרעין "אלון מורה" של תנועת גוש אמונים התנחל במקום ללא אישור. הוא הצטרף לניסיונות ההידברות עם המתנחלים. אחר כך פרסמו המתנחלים הודעה לפיה גורי הציע פשרה, בשם השר ישראל גלילי (יושב ראש ועדת שרים לענייני התיישבות) שבמסגרתה עברו למחנה צבאי סמוך. ב-9 בדצמבר 1975 אמר שלא פעל מטעם גלילי. הפשרה נועדה למנוע עימות פיזי ופתרון זמני ולא כפי שהודיע "גוש אמונים", כאילו הפשרה הייתה אישור להקים התנחלות במחנה קדום. גם באוטוביוגרפיה שלו טען שנעשתה בו מניפולציה, כשהוצג כאילו הוא תמך בניסיונות ההתנחלות של "גוש אמונים".

בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 היה גורי חלק מקבוצת אינטלקטואלים שקראו להצביע בעד המפלגה הקומוניסטית הישראלית, גם כדי לאפשר לה לעבור את אחוז החסימה, ולהכניס לכנסת את ראש הרשימה משה סנה, וגם כדי לחזקה למען תוכל לשמש משקל נגד לרק"ח בתנועה הקומוניסטית העולמית.

בשנות התשעים היה ממקימי "הדרך השלישית", זרם ניצי בתוך מפלגת העבודה. הוא המשיך לתמוך במפלגת העבודה גם לאחר שחבריו לדרך פרשו מהמפלגה, והקימו את מפלגת הדרך השלישית. גורי המשיך להחזיק בעמדות שבהן החזיקה מפלגת "אחדות העבודה" שבראשות יצחק טבנקין.

בקיץ 2010 הצטרף לתקופה קצרה למשמרות המחאה השבועיות בשייח' ג'ראח נגד דחיקת רגלי תושביה של השכונה הפלסטינית.

נולדתי לעברית, ולא ידעתי שום שפה אחרת. אינני זוכר ששמעתי בבית אף לא פעם אחת ביטוי ביידיש או בשפה זרה אחרת. לאחר פטירת אבי מצאתי מכתבי אהבה ששלח לאימי ואני מקנא בעברית שלו, רבת הרבדים והמעמקים, השונה מן העברית של הדורות המאוחרים, שהייתה חיה בדיבור אבל איבדה משהו מן האופי האסוציאטיבי והקשר למקורות.

גורי יליד תל אביב, משנת 1949 ואילך גר בשכונת טלביה בירושלים. אחותו, שהייתה קרובה לו, חנה, בחרה להקים משפחה בקיבוץ גשר. ב-1952 נשא לאשה את עליזה, חברתו לנשק מימי הפלמ"ח.

גורי נפטר ב-31 בינואר 2018 בגיל 94 ונקבר בהר המנוחות, הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.

פרסים ואותות כבוד

פרסים:

סרטים דוקומנטריים:

אותות כבוד:

פרסים על שמו של חיים גורי:

בעקבות מותו:

ראיונות:

משיריו:

ממאמריו:


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00