חדשות (עיתון)

היסטוריה

ב-4 במרץ 1984 יצא לאור הגיליון הראשון של "חדשות", העיתון היומי החדש של עמוס שוקן, מנכ"ל קבוצת "הארץ". בינואר 1985, רכשה קבוצת 'מוניטין עיתונות', המוציאה לאור של העיתון הכלכלי גלובס, 50% מהבעלות תמורת השקעה של 3.9 מיליון דולר. קבוצת 'מוניטין עיתונות' באותה עת הייתה בבעלות משפחת ליבוביץ' (בעלי חברת שמן תעשיות) ואיש העסקים מיכאל אלבין.

עורך העיתון היה יוסי קליין ומנהלו רוני ארן. עיתון זה ניסה להיכנס לפלח שוק שהיה אז רבגוני. פרט ל"חדשות" התפרסמו בישראל עיתונים יומיים נוספים - "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" (אף הוא בבעלות משפחת שוקן ונחשב ל"אחיו הבוגר" והרציני יותר של "חדשות"), "על המשמר", "דבר", "הצופה", "ג'רוסלם פוסט", ועוד. עם פתיחת העיתון הכריז שוקן כי בכוונתו להפוך את העיתון תוך מספר שנים לעיתון הנפוץ במדינה. העיתון כלל כותרת צבעונית גדולה, עמודי צבע, ושימוש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי של העיתון היה קוראי "ידיעות אחרונות", והמאבק בין שני העיתונים השפיע מהותית על שניהם.

עד מהרה נקלע העיתון לשערורייה, כאשר פרסם, בניגוד להוראות הצנזורה הצבאית, ידיעה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת אירועי פרשת קו 300. צלם העיתון אלכס ליבק הוא שצילם את התמונה המפורסמת המראה את חוטפי האוטובוס בעודם בחיים (כאשר נטען כי נהרגו במהלך ההשתלטות על האוטובוס). העיתון נסגר לשלושה ימים ב-29 באפריל 1984. הייתה זו חציית קו אדום מבחינה עיתונאית, אך הפרשה והפרסום שהעיתון קיבל בעקבותיה יצרו לעיתון תדמית אנטי-ממסדית.

במהלך השנים כתבו בעיתון עיתונאים שנותרו בולטים בנוף התקשורת הישראלית, ובהם: חנוך מרמרי, אמנון דנקנר, רונית ורדי, רון מיברג, גבי ניצן, נתן זהבי, דורון רוזנבלום, דודו גבע, אהוד אשרי, עירית לינור, דן בן אמוץ, אמנון לוי, יוסי ורטר, מנחם שיזף, גדעון קוץ (שחתם "דן גלעדי") ורבים אחרים. העיתון בלט בקו גרפי חדשני מאחוריו עמד המעצב שמעון זנדהאוז ובהמשך ערן וולקובסקי.

העיתון היה בעל תדמית צעירה, שמאלנית ואנטי ממסדית. השפה בה כתב העיתון הייתה עברית חדשה, משוחררת, צעירה, על גבול הסלנג, שבלטה על רקע האפרוריות, הרצינות והשמרנות של העיתונים האחרים. העיתון הוביל עיתונים אחרים בעקבותיו, ולדוגמה בטור הרכילות "ציפורה" אשר המציא פורמט ושפה ששימשו לאחר מכן דורות של רכילאים. עם זאת, לא שמר על קו אחיד - לעיתים ניסה להיות צהוב, לעיתים הציג עצמו כעומד על עקרונות הדמוקרטיה ובשנותיו האחרונות ניסה להפוך לשמרני יותר.

בתחילת דרכו, נהג העיתון גישה טבלואידית מבחינה גרפית. לעיתים מזומנות תפסה הכותרת הראשית את כל שטחו של העמוד הראשי. כך גם הכותרות בעמודי המשנה, אשר בלטו מאוד בגודלן. עם השנים התמתנה גם גישה זו, ועיצובו של העיתון הפך עדין יותר. הופיעו מדורים קבועים בעלי מיקום ועיצוב קבוע. כך למשל, בלט מדורו של דן בן אמוץ, אשר הפנה את כתיבתו באופן קבוע ל"ששת הקוראים שלי", ונתן לקוראים הרגשה אישית.

העסקת כתבים לא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבתה נהרגה בתאונת דרכים והיא תרמה את אחד מאבריה להשתלה. הוא נטל מהמשפחה בטענות שווא את תמונת המנוח, והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חוקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם איברים בלי הסכמת המשפחה. במקרה אחר הייתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף שהעיד כאילו קצין משטרה ביטל דו"ח תנועה לקרוב משפחה של חבר הכנסת. הידיעה וצילום הדו"ח המזויף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת.

על אף הצלחתו העיתונאית והתרבותית נאבק העיתון מרגע היווסדו בתפוצה נמוכה, ואי הצלחה כלכלית. מחיר העיתון ירד, והוא קיבל תדמית של "עיתון בשקל" ו"עיתון תחנות דלק", שכן הוא היה מחולק בחינם ללקוחות המתדלקים. לבסוף נסגר העיתון, באופן מפתיע, במסיבת עיתונאים שכינס עמוס שוקן ב-29 בנובמבר 1993. אף על פי שהתאריך המופיע על העיתון המודפס, בכותרתו בלבד, הוא 29 בדצמבר 1993.

הולדתו של עיתון "חדשות", שינתה בהרבה מובנים את פני העיתונות הישראלית והיווה נקודת מפנה בתקני כתיבה, באופן הכתיבה, בתבניות ובגישה. "חדשות" היה העיתון הראשון בישראל שהודפס בדפוס מודרני והראשון שהעסיק את כותביו בחוזים אישיים, שהמירו את ההסכמים הקיבוציים והקביעות שהיו נהוגים עד אז.

במלאת עשור לסגירת העיתון יצאה במסגרת "העיר", מהדורה אחרונה, מיוחדת, בה סיכמו רבים מן הכותבים בעיתון את שנות עבודתם בעיתון, ואת השפעתו של העיתון על כתיבתם ועל הכתיבה העיתונאית בישראל.