ברונו קרייסקי

תחילת דרכו

קרייסקי נולד בווינה למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. אביו, מקס קרייסקי, בן למשפחה יהודית נכבדה ממורביה, שהגיע לווינה בראשית המאה העשרים, היה מנכ"ל שתי חברות בתחום הטקסטיל ובעל תפקיד בכיר בבנק הלאומי האוסטרי. אמו, אירנה לבית פליקס באה ממשפחה עשירה, שהחזיקה במפעל שימורים מצליח.

בגיל 15 הצטרף לתנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית. בשנת 1927 עבר לתנועת "נוער העובדים הסוציאליסטים" (SAJ). ב-1930 התקדם לתפקיד אחראי מחוז וב-1933 ניהל את תחום התרבות וההכשרה בתנועה. בשנת 1931 פרש מחברותו בקהילה היהודית. בשנת 1929 בעקבות הכרותו עם המדינאי אוטו באואר (יהודי גם הוא), החל בלימודי משפטים באוניברסיטת וינה. אולם, בשנת 1934 עלה הקנצלר הפאשיסטי אנגלברט דולפוס לשלטון באוסטריה והמפלגה הסוציאליסטית הוצאה מחוץ לחוק. קרייסקי, יחד עם הסוציאליסט רומן פלאייס (Roman Felleis) ייסדו את התנועה המחתרתית "הנוער הסוציאליסטי-מהפכני" (Revolutionäre Sozialistische Jugend) וערכו פגישות בצ'כוסלובקיה. כתוצאה מפעילותו זו נעצר בינואר 1935 בבית הוריו. במהלך מעצרו הכיר סוציאליסטים אחרים מצד אחד ונאצים מן הצד האחר. במרץ 1936 הועמד לדין במסגרת "משפט הסוציאליסטים" והואשם בבגידה. הוא נשפט לשנת מאסר בפועל. ביוני אותה שנה שוחרר והוצא מן האוניברסיטה.

במרץ 1938 סיים את לימודיו והוסמך לעריכת דין, זמן קצר לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה (האנשלוס). מיד לאחר מכן נעצר, ובמעצרו חלק תא בין היתר עם הגנרל היהודי אמיל זומר, אך לבסוף שוחרר באוגוסט אותה שנה בתנאי שיעזוב את אוסטריה. הוא עזב לדנמרק ללא אשרה, אולם בזכות מכרים קיבל אשרת מעבר ובדנמרק ניסה לקבל אשרת הגירה לבוליביה. יושב ראש תנועת הנוער הסוציאליסטי השוודי, טורסטן נילסון, ארגן לו אשרה לשוודיה, שבה שהה מספטמבר 1938 ועד לסופה של מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 עלה אחיו הבכור, פאול, לארץ ישראל. קרייסקי תמך באחיו כלכלית במשך שנים, כיוון שזה היה חולני ובלתי-יציב נפשית.

בגלות

בשוודיה הצליח קרייסקי להתאקלם במהרה, גם בזכות קשריו עם פעילים סוציאליסטים וגם בזכות בן דודו, התעשיין הרברט פליקס (Herbert Felix), שהיה בעל מפעל שימורים בשוודיה והיה נשוי לנתינה שוודית. קרייסקי התיישב בסטוקהולם, עבד כיועץ כלכלי ופרסם מאמרים בעיתונות המקומית והזרה. בתחום הפוליטי פעל קרייסקי לשחזור עצמאותה של אוסטריה לאחר המלחמה ושקד על היבדלות התנועה הסוציאליסטית בגלות מן הקומוניסטים. הוריו הגיעו גם הם לשוודיה בפברואר 1940. בקיץ אותה שנה פגש לראשונה בווילי ברנדט, ששהה אז בגלות בנורווגיה. השניים נותרו חברים עד יומו האחרון של קרייסקי. בשנת 1942 נישא לוורה פירת, יהודייה ממשפחת תעשיינים. בנם הבכור, פטר, נולד בשנת 1944.

לאחר תום המלחמה, באוקטובר 1945, התמנה על ידי ממשלת שוודיה לאחראי על משלוחי סיוע לאוסטריה - תרופות, אבקת חלב, ומוצרי מזון. לעיתים גם מכשירים וציוד שלא היו בנמצא באוסטריה. חברי מפלגתו שלחו לו בקשות סיוע בדרך קבע. במאי 1946 שב לווינה וניסה להשתלב שוב בפעילות פוליטית, אולם גולים אוסטרים לא התקבלו אז בברכה בזירה הפוליטית. בנוסף, חששה המפלגה הסוציאליסטית שעם חזרתם של יהודים לשורותיה, תתחזק תדמיתה כ"מפלגה יהודית". קרל רנר ואדולף שרף שכנעו את קרייסקי לשוב לזמן מה לשוודיה על מנת להקים מחדש את נציגות אוסטריה שם. מתחילת 1947 שימש קרייסקי כמזכיר הנציגות ונהנה מתמיכת משרד החוץ האוסטרי. מאוחר יותר שימש כמזכירו של השגריר. בסוף שנת 1950 נקרא לשוב לווינה, לאחר 12 שנות גלות.

קריירה פוליטית

באפריל 1951 הוא שב עם משפחתו לאוסטריה וביוני התמנה ביוזמתו של סגן הקנצלר, אדולף שרף, ליועצו של הנשיא הנבחר וראש עיריית וינה, תיאודור קרנר. קרנר נחשב לבלתי-שגרתי, בלתי-פורמלי ולעיתים אף חסר טאקט. קרייסקי סייע רבות לקרנר וזכה דרכו ליצור קשרים הדוקים עם צמרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. באפריל 1953 מונה למזכיר המדינה תחת שר החוץ קרל גרובר. קרייסקי ולאופולד פיגל ניהלו במשותף את המשא ומתן לחתימת החוזה (Österreichischer Staatsvertrag) בין אוסטריה בעלות הברית (ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות) שסיים את שליטת הארבע במדינה. לשניים הצטרף גם יוליוס ראב והם יצאו כמשלחת לחתום על החוזה במוסקבה באפריל 1955. בעקבות חתימת ההסכם במאי אותה שנה ועזיבת בעלות הברית את אוסטריה בעקבותיה, זכה קרייסקי לתהילה רבה ועל גלי ההצלחה נבחר לפרלמנט בשנת 1956. בשנת 1959 נבחר לכהן כשר החוץ, ומרב זמנו הופנה לניסוח הסכמי המסחר האירופיים שהיוו בסיס לאיחוד האירופי. בשנת 1967, לאחר הפסד מפלגתו בבחירות, הוא מונה ליו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ובשנת 1970 הוביל את המפלגה לניצחון והפך לקנצלר היהודי הראשון בתולדות אוסטריה. הוא היה פופולרי מאוד בקרב תושבי המדינה ואף חזר וזכה גם במערכות הבחירות של 1971, 1975 ו-1979. במקביל נשא בתפקידים מרכזיים באינטרנציונל הסוציאליסטי והתקרב לארצות ה"עולם השלישי".

בבחירות אפריל 1983 הפסידה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית את הרוב המוחלט שהיה לה בפרלמנט האוסטרי וקרייסקי, אשר עמד בראשה, וכקאנצלר אוסטריה, סירב לכונן ממשלת מיעוט. החליף אותו בתפקידו שר החינוך שלו, פרד זינובאץ, שמונה לקאנצלר אוסטריה. מעת סיום כהונתו כקאנצלר אוסטריה החלה בריאותו של קרייסקי להידרדר. בשנת 1984 הוא עבר ניתוח השתלת כליה ובהמשך חי באי פלמה דה מיורקה בספרד. קרייסקי מוגדר כקאנצלר הסוציאליסט הטוב ביותר שהיה לאוסטריה ומונה ליו"ר כבוד של המפלגה. הוא הלך לעולמו ביולי 1990 בווינה.

יחסו לישראל ולציונות

קרייסקי ראה ביהדות דת ולא לאום וכחילוני לא ראה עצמו כשייך ללאום היהודי אלא ללאום האוסטרי. הוא נודע כמסתייג מן הציונות כפתרון לבעיה היהודית וכביקורתי כלפי עמדותיה של ממשלת ישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, אך למרות זאת הכיר בחשיבות קיומה של מדינת ישראל ליהודי העולם. דעותיו אלו זיכו אותו בכבוד בעולם הערבי ואף בקשרי חברות עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת ושליט לוב, מועמר קדאפי. קרייסקי הגדיל לעשות ובשנת 1980 היה מהראשונים בעולם שהכירו באש"ף והתיר לארגון לפתוח בארצו שגרירות פלסטינית רשמית. קרייסקי ספג ביקורת קשה ממדינת ישראל ומהעולם היהודי, שראו בדעותיו אלה בגידה בעם היהודי. במיוחד זכורים דבריו על ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, באומרו כי הוא השליט האירופאי היחידי שלא נסחט על ידה, וכן פנייתו המזלזלת לראש הממשלה מנחם בגין עת אמר עליו "בסך הכול מדובר בעורך דין קטן מפולין". קרייסקי, כפטריוט אוסטרי נלהב, התנגד נחרצות גם למאבקו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל ואמר בתגובה לטענת ויזנטל לפיה ארבעה מחברי ממשלתו הם בעלי עבר במפלגה הנאצית, כי ויזנטל חי מלהגיד לעולם כי האוסטרים אנטישמים.

ב-9 ביולי 1979 תקף אותו בגין על קשריו עם ערפאת, תוך רמיזה למוצאו היהודי של קרייסקי: "נתגבר על הערפאתים הנאצים וגם על משרתיהם, יהיה מוצאם אשר יהיה".

עם זאת, וינה שימשה, החל משנות השישים, מרכז לפעילות ארגון נתיב. משנת 1965 שימש ארמון שנאו (Schloss Schönau) כמחנה מעבר חשאי למהגרים יהודים מברית המועצות לישראל ולמדינות המערב, תחת הסכם בשתיקה עם קרייסקי.

ב-28 בספטמבר 1973, ראש השנה, חטפו שני מחבלים פלסטינים מספר מהגרים יהודים מברית המועצות ודרשו את סגירת המחנה בתמורה לשחרורם. קרייסקי נכנע לדרישות החוטפים. על התנהלותו באירוע זה ספג ביקורת קשה מצד ישראל. ב-2 באוקטובר ביקרה גולדה מאיר בווינה וניסתה לשכנעו לשנות את החלטתו, אולם הוא לא נענה לה. מאוחר יותר הסכים לפתיחת מחנה מעבר באתר אחר. בתקופת פעילותו עלו ממחנה שנאו למעלה מ-70,000 יהודים בסיועה של הסוכנות היהודית.

ימים מספר לפני פריצת מלחמת יום כיפור סיפר לו בכיר בשלטון המצרי, איסמעיל פהמי, על רצונה של מצרים לתקוף את ישראל. קרייסקי לא העביר אזהרה לישראל, כי לא העריך את הדברים כאמינים.

בספטמבר 1982 הגיע לובה אליאב אל קרייסקי בשליחות סודית מטעם ראש הממשלה מנחם בגין. קרייסקי התבקש לסייע במגעים לחילופי שבויים ממלחמת לבנון. קרייסקי מינה את הרברט אמרי, מנהל לשכתו ושגריר אוסטריה לשעבר בביירות, כאיש קשר במשא ומתן.