בן-ציון דינור

חייו בגולה

בן-ציון דינור נולד בשנת 1884 בעיירה חורול (Хорол) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בדרום תחום המושב היהודי (אוקראינה), למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. בילדותו למד בחדר מתוקן שייסד דודו, ובגיל 10 עבר ללמוד בישיבת הומל. בהמשך למד בישיבות קרמנצ'וג וקורסון, בה החל את דרכו כציוני נלהב. בשנים 1896–1898 למד בישיבת טלז אצל הרב שמעון שקופ, ממנו שאב את דרך לימודו המיוחד. בעקבות שיחות של ראש הישיבה, הרב אליעזר גורדון, בהן התפלמס עם המשכילים, התעורר בו הרצון לקרוא את דברי המשכילים. בטלז התעוררה תשוקתו לעלות לארץ ישראל ביתר שאת, ולכל חבריו הודיע שהוא עתיד לעלות לארץ ישראל כשיהיה גדול. בגיל 14 עבר ללמוד בישיבת סלבודקה, בה הצליח בגיל 14 לסכל תוכנית של הלשכה השחורה לפרסם גילוי דעת נגד הציונות[דרוש מקור]. בתחילת שנת 1900 הגיע לווילנה, בה הוסמך לרבנות בשנת 1902. בחורף תרס"ב היה בעיירה לוּבָּבִיץ' ולמד שם בישיבת תומכי תמימים. בין השנים 1902–1911 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. למד תקופה גם בישיבת איישישוק.

בשנת 1910 נישא לבלהה פיינגולד, מורה שעבדה איתו בבית ספר מקצועי לבנות בפולטבה. בשנת 1911 עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנם הקט לשם לימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה אצל החוקרים בעלי השם מיכאיל רוסטובצף (Rostovtzeff) ואויגן טויבלר, שהיה מורהו הגדול. שנתיים נוספות למד באוניברסיטת ברן. ולאחר מכן החל בעבודת הדיסרטציה שלו, שעסקה בארגון הציבורי של היהודים בארץ ישראל בזמן הקיסרות הרומית, תחת הנחייתו של רוסטובצב. מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו והוא עבר ללמוד ברוסיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמקביל עסק בפעילות ציונית וחינוכית. על אף שהגיש את העבודה שלו, לא קיבל את תעודת הדוקטור שהגיעה לו, עקב מהפכת אוקטובר.

ב־1921 עלה לארץ ישראל והיה למורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. יזם את הקמתו של כתב העת "ציון", שיצא לראשונה באוקטובר 1935 ואותו ערך יחד עם חברו הטוב יצחק בער.

מבין המנהיגים הפוליטיים העריך במיוחד את הרצל ומההיסטוריונים את אויגן טויבלר ושמעון דובנוב.

חבר הכנסת ושר חינוך

בכנסת הראשונה שימש דינור כחבר הכנסת מטעם מפא"י, במשבצת שיועדה לאנשי הרוח שמזדהים עם המפלגה. בראשית ימי הכנסת השנייה (1951) מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד עד 3 בנובמבר 1955, בלי שהיה חבר הכנסת.

יזם את חקיקתם של מספר חוקים: ב-12 במאי 1953 (כ"ו באייר תשי"ג) יזם דינור את "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם". בתמוז אותה שנה הביא לפני הכנסת חוק שני: חוק חינוך ממלכתי, שלפיו החינוך הממלכתי בישראל יועבר לידי המדינה ויבוטלו הזרמים בחינוך - החלוקה של החינוך הישראלי לזרמים מפלגתיים. כמו כן יזם את מפעל חלוקת פרס ישראל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים

תפקידים שונים

בשנת 1938 הקים דינור את "הארכיון הכללי לתולדות ישראל", שנהפך להיות ב-1968 למוסד ממלכתי בשם "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי", ונבחר כיושב ראש מועצת המנהלים שלו.

היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית.

החל מ-1953 ועד 1959 שימש כיושב ראש של "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", שהוא נמנה גם על מקימיו.

הוקרה ופרסים

זכה פעמיים בפרס ישראל: ב־1958 ללימודי יהדות וב־1973 לחינוך. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

הגותו ויצירתו

בן-ציון דינור כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים המספרים על חייו על רקע התקופה בה חי: "בעולם ששקע" ו"בימי מלחמה ומהפכה".

דינור צידד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה". חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי המגפה השחורה. החידוש הגדול במחקרו הוא בתיאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות. ספריו החשובים ביותר הם "ישראל בארצו" ו"ישראל בגולה". דינור דגל בשיטת המקורות, והוא הביא בספריו את המקורות כלשונם, ארגנם, והוסיף מבואות, ואת הערותיו.

שאלת ארץ ישראל

וכך חשב דינור אודות שאלת המאבק על ארץ ישראל:

מפרי עטו: