איימי גודמן

במהלך הקריירה שלה כעיתונאית חוקרת היא סיקרה את התנועה לעצמאות מזרח טימור ואת מעורבותו של התאגיד "שברון" בניגריה. משנת 1996 גודמן מנחה את "!Democracy Now" – תוכנית חדשות עצמאית בינלאומית המשודרת באופן יומיומי באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט בכל רחבי העולם. היא כלת פרסים רבים, בין היתר: פרס תומאס מרטון בשנת 2004 עבור מאבקה למען הצדק, פרס הקיום הנכון בשנת 2008 ופרס איזי בשנת 2009 עבור "הישג מיוחד בתחום התקשורת העצמאית".

בשנת 2012 הוענק לגודמן פרס גאנדי לשלום עבור "תרומה משמעותית לקידום שלום עולמי בר-קיימא". היא המחברת של שישה ספרים, ביניהם: "הרוב המושתק: סיפורי ההתקוממויות, הכיבושים, ההתנגדות והתקווה" (אנגלית, שנת הוצאה: 2012); "דמוקרטיה עכשיו!: עשרים שנים של סיקור התנועות שמשנות את אמריקה" (אנגלית, שנת הוצאה: 2016). בשנת 2016 היא הואשמה בפלילים בעקבות סיקורה את המחאות נגד הנחת קו צינורות הנפט "דקוטה אקסס". הוועד להגנת עיתונאים גינה האשמות אלו והאישומים נגדה הוסרו בתאריך 17 באוקטובר 2016.

קורות חיים

איימי גודמן נולדה ב-13 באפריל 1957 בעיר וושינגטון, מחוז קולומביה, בירת ארצות הברית של אמריקה. שני הוריה היו פעילים חברתיים. ג'ורג' גודמן היה רופא עיניים וחבר מייסד של הסניף המקומי בלונג איילנד של הארגון "רופאים לאחריות חברתית". דורותי גודמן, מורה לספרות ומאוחר יותר עובדת סוציאלית, הייתה שותפה מייסדת של הסניף המקומי של "SANE/Freeze" - קבוצת פעילי שלום. אחד מאחייה של גודמן, דייוויד גודמן, הוא גם כן עיתונאי חוקר וחיבר ביחד עם אחותו מספר ספרים.

גודמן היא בת למשפחה יהודית אורתודוקסית. סבה מצד אימה היה רב אורתודוקסי. היא גדלה בביי שור, ניו יורק. גודמן סיימה את לימודיה התיכוניים בשנת 1975 והיא בוגרת בית הספר התיכון המקומי. היא בעלת תואר אקדמי באנתרופולוגיה של מכללת רדקליף משנת 1984. גודמן למדה שנה של לימודים גבוהים במכללת אטלנטיק בבר הרבור, מיין.

בשנת 1991 היא סיקרה את התנועה לעצמאות מזרח טימור. גודמן ועיתונאי נוסף בשם אלן נאירן דיווחו שהם הוכו קשות על ידי חיילים אינדונזים לאחר שהיו עדים לטבח המוני של מוחים מקומיים. אירוע זה נודע מאוחר יותר כ"טבח סנטה קרוז".

בשנת 1998 גודמן והעיתונאי ג'רמי סקהיל (מי שמאוחר יותר הקים וערך את אתר האינטרנט "The Intercept" ביחד עם העיתונאי גלן גרינוולד והעיתונאית לורה פויטארס) תיעדו את מעורבותו של התאגיד "שברון" בניגריה. אז התרחש עימות מזוין בין הצבא הניגרי וכפריים שהשתלטו על אסדות קידוח וציוד נוסף שהיה שייך לתאגידי הנפט. שני כפריים נורו ונרצחו במהלך ההשתלטות. בתאריך 28 במאי 1998 החברה העניקה שירותי תובלה באמצעות הליקופטר לחיל האוויר הניגרי ולמשטרה הניידת (MOPOL). המטרה הייתה להעבירם אל פלטפורמת הנפט של "פרבה" (באנגלית: "Parabe"). פלטפורמה זו נתפסה על ידי כפריים שהאשימו את החברה בזיהום אדמתם. בסמוך לנחיתתם ירה הצבא הניגרי והרג שניים מהמפגינים: Aroleka Irowaninu ו- Jola Ogungbeje. 11 נוספים נפצעו. דובר "שברון" Sola Omole הכיר בכך שהחברה היא שניידה את הכוחות וגם בכך שנעשה שימוש בכוחות לבקשת הנהלת החברה. הדוקומנטרי "לקדוח ולהרוג: שברון ודיקטטורת הנפט הניגרית" זכה לפרס ולשבחים רבים.

מייקל דלי קרפיני, דיקן בית ספר אננברג לתקשורת, אמר עלייה: "היא לא עיתונאית מערכתית. היא נצמדת לעובדות... היא מספקת נקודות מבט שגורמות לך לחשוב והיא ניגשת לזה באומרה: 'את מי אנו לא זוכים לשמוע בתקשורת המסורתית הממוסדת?'"

דמוקרטיה עכשיו!

גודמן הייתה במשך יותר מעשור מנהלת מחלקת החדשות של תחנת הרדיו "WBAI" של "פסיפיקה" בעיר ניו-יורק. בשנת 1996 היא הייתה שותפה להקמת "דמוקרטיה עכשיו! סיקור המלחמה והשלום" והיא מנחה אותה מאז. רוברט מצ'זני, פרופסור לתקשורת ומבקר, קרא לתוכנית: "מוסד החדשות הפרוגרסיבי המשמעותי ביותר כנראה אי פעם".

בשנת 2001 התוכנית ירדה זמנית מהאוויר בעקבות עימות בין קבוצת חברי הוועד המנהל של "רדיו פסיפיקה" לבין חברי הצוות של תחנת הרדיו ומאזיניה. משנה זו ועד 13 בנובמבר 2009 התוכנית שודרה ממבנה ששימש בעבר כתחנת כיבוי אש. "דמוקרטיה עכשיו!" עברה בהמשך לאולפן הממוקם בשכונת צ'לסי אשר במנהטן.

"דמוקרטיה עכשיו!" היא תוכנית חדשות עצמאית בינלאומית המשודרת באופן יומיומי באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט. התוכנית משודרת ב-1409 תחנות רדיו בכל רחבי העולם. גודמן זוקפת את הצלחת התוכנית "דמוקרטיה עכשיו!" לזכות חברות תקשורת המיינסטרים שמשאירות "נישה בלתי-מבוטלת" עבורה.

המעצר בעצרת הרפובליקנית בשנת 2008

במהלך הוועידה הלאומית הרפובליקנית ב-2008 עוכבו ונעצרו מספר קולגות של גודמן מ"דמוקרטיה עכשיו!" על ידי המשטרה. הם סיקרו מחאה אנטי-מלחמתית שהתרחשה מחוץ לוועידה. כאשר ניסתה לברר את מצבם של חבריה העיתונאים, גודמן עצמה נעצרה והוחזקה באשמת שיבוש מהלכי משפט והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. זאת בשעה ששותפיה מפיקי התוכנית, ביניהם הכתב שריף עבדל קודוס, עוכבו באשמת חשד סביר להתפרעות. המעצרים של המפיקים תועדו בצילומי וידאו. מאוחר יותר שוחררו גודמן וחבריה לעבודה. התובע העירוני ג'ון צ'וי ציין שהאישומים נגדם יוסרו. התביעה האזרחית של גודמן (ואחרים) נגד מחלקות אכיפת החוק והשיטור של הערים סיינט-פול ומיניאפוליס, כמו גם נגד השירות החשאי, הסתיימה בהסדר של 100,000 דולרים. כמו כן, הסכימו רשויות השלטון המקומי להעביר השתלמות לשוטרים על הזכויות של אנשי התקשורת והציבור הנובעות מהתיקון הראשון.

התקרית בעת חציית גבול דאגלס

בתאריך 25 בנובמבר 2009 גודמן עוכבה במשך 90 דקות בערך במעבר גבול דאגלס (מארצות הברית לקנדה). זאת בדרכה לפגישה מתוכננת בספרייה הציבורית של ונקובר. פקידי ההגירה שאלו שאלות הנוגעות לנושאי השיחה אשר היו אמורים לעלות במהלך הפגישה. הם רצו לדעת האם היא הולכת לדבר על משחקי אולימפיאדת ונקובר (2010) שהיו אמורים להיערך בקנדה.

לבסוף אושרה לה הכניסה לקנדה, לאחר שרשויות המס צילמו 4 תמונות שלה ושידכו "מסמך בקרה - אשרה (ויזה)" לתוך דרכונה. בנוסף לכך, הם דרשו ממנה שתעזוב את קנדה תוך 48 שעות.

המחאות נגד קו צינורות הנפט "Dakota Access" בצפון דקוטה

בספטמבר 2016 סיקרה גודמן את המחאות נגד הנחת קו צינורות הנפט "דקוטה אקסס" במחוז מורטון, צפון דקוטה. צילומים מהסיקור שלה "הראו אנשי ביטחון שריססו גז מדמיע ושיסו כלבי תקיפה במפגינים". לאחר שהתוכנית "דמוקרטיה עכשיו!" שידרה את הצילומים, גודמן הואשמה על ידי תובע המדינה לד אריקסון, תחילה בהסגת גבול פלילית ולאחר מכן, כאשר האישומים נדחו, בעידוד מהומה והוצא נגדה צו מעצר. אריקסון עמד על כך שגודמן פעלה כ"מוחה" יותר מאשר עיתונאית. נימוקו היה "שכל מה שדיווחה היה מהזווית של הצדקת פעולות ההתנגדות".

גודמן הסגירה את עצמה למחוז מורטון ב-17 באוקטובר. היא הצהירה שהיא מוכנה להיאבק באישומים נגדה, משום שאלו מהווים "הפרה בוטה" של התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, אשר מבטיח חופש עיתונות. גודמן נתמכה על ידי "הוועד להגנת עיתונאים" אשר פרסם הודעת גינוי לעיתונות ובה נאמר: "צו המעצר הזה הוא ניסיון מובהק לאיים על עיתונאים ולמנוע מהם לסקר מחאות בעלות חשיבות ציבורית מכרעת... הרשויות בצפון דקוטה צריכות להפסיק להביך את עצמן, לבטל את האישומים נגד איימי גודמן ולהבטיח שכל הכתבים חופשיים לעשות את עבודתם". גם סטיב אנדריסט, מנכ"ל התאחדות עיתוני צפון דקוטה, הביע דאגה מכך שעיתונאי היה אחד מבין שני האנשים היחידים שעוכבו לצורך חקירה ומעצר באותו היום". הרשויות אמרו שגודמן הואשמה משום שניתן היה לזהותה בסרטון הווידאו שתיעד את האירוע.

בתאריך 17 באוקטובר 2016 נדחתה התביעה על ידי שופט המחוז ג'ון גרינשטיינר, אשר מצא כי אין עילה סבירה התומכת באישום ההתפרעות. דווח כי האישומים נגד גודמן העלו את המחאות נגד קו צינורות הנפט "דקוטה אקסס" למודעות הציבורית. גודמן הגישה באותו יום את התוכנית "דמוקרטיה עכשיו!" הישר מהאזור אשר נמצא מול בית המשפט של מחוז מורטון. מקובל לראות בתביעה זו אחת מהמתקפות על החופש העיתונאי. העיתונאית דיה שלוסברג נעצרה בנסיבות דומות כאשר סיקרה מחאות הקשורות להתנגדות להנחת קווי צינורות נפט.

איימי גודמן היא כלת פרסים רבים. היא זכתה בפרס רוברט פ' קנדי עבור סיקור בינלאומי (בשנת 1993, יחד עם אלן נאירן) ואת פרס ג'ורג' פולק (בשנת 1998, יחד עם ג'רמי סקהיל) עבור הדוקומנטרי "Drilling and Killing: Chevron and Nigeria's Oil Dictatorship". ב-1999 היא סירבה לקבל את פרס מועדון התקשורת שמעבר לים, במחאה על התחייבותה של הקבוצה שלא לשאול שאלות מרכזיות את השגריר ריצ'רד הולברוק, אחד מהדוברים באירוע. כמו כן, היא נימקה זאת בכך שהקבוצה בחרה להוקיר את אינדונזיה על יחס טוב יותר כלפי עיתונאים, למרות העובדה שכוחות אינדונזיים הכו ואף הרגו סמוך למועד זה מספר כתבים במזרח טימור הכבושה.

בתאריך 2 באוקטובר 2004 הוענק לה פרס הקהילה המוסלמית לעיתונות מטעם המועצה לקשרי אמריקה-אסלאם. בתאריך 18 בנובמבר 2004 הוענק לה פרס תומאס מרטון עבור מאבקה למען הצדק. ב-2006 היא קיבלה את פרס "Puffin/Nation" עבור אזרחות יצירתית.

גודמן זכתה בפרס הקיום הנכון בשנת 2008. קרן פרס הקיום הנכון שיבחה את מאמציה "לפיתוח מודל חדשני של עיתונות פוליטית עצמאית אמיתית שמנגישה למיליוני אנשים קולות אלטרנטיביים שורשיים של אנשים אשר פעמים רבות מודרים על ידי התקשרות המיינסטרימית".

ב-31 במרץ 2009 הוענק לגודמן ולגלן גרינוולד פרס האיזי הראשון (על שמו של העיתונאי י' פ' "איזי" סטון) עבור "הישג מיוחד בתקשורת העצמאית". הפרס ניתן על ידי מרכז פארק לתקשורת עצמאית של מכללת "Ithaca", מדינת ניו יורק.

במאי 2012 גודמן קיבלה תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת "DePauw", תואר לשם כבוד אשר מוענק עבור הישג משמעותי בתחומי מדעי הרוח והחברה, במקרה זה - לאות הוקרה על עבודתה העיתונאית. באותה שנה היא קיבלה גם את פרס גאנדי לשלום מטעם הארגון "קידום שלום בר-קיימא" עבור "תרומה משמעותית לקידום שלום עולמי בר-קיימא".

בתאריך 16 במאי 2014 הוענק לה תואר דוקטור לספרות לשם כבוד על ידי מכללת "Purchase", אוניברסיטת מדינת ניו-יורק, לאות הוקרה על העיתונאות המתקדמת שלה.

בפברואר 2015 גודמן ולורה פויטארס קיבלו את פרס מפעל החיים על שם י' פ' סטון 2014 מקרן נימן לעיתונאות בהארוורד.

ספרים

איימי גודמן היא המחברת של שישה ספרים:

נכתב בשיתוף פעולה עם אחיה, כתב "Mother Jones", דייוויד גודמן.

גם ספר זה חובר ביחד עם אחיה, דייוויד גודמן. ב-5 באוקטובר 2006 היא התארחה בתוכנית "הקולבר ריפור" על מנת לקדם אותו.

גם ספר זה חובר ביחד עם אחיה, דייוויד גודמן. הספר מתאר את היכולות של אזרחים מן השורה להוביל שינוי. ספר זה הופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

קובץ של טורים אשר נכתבו עבור "King Features Syndicate" (עם הקדמה מאת העיתונאי ביל מויירס). במאמרה הראשון נכתב: "הטור שלי יכיל קולות שמודרים בתדירות כה גבוהה, אנשים שעמדותיהם זוכות להתעלמות בדרך כלל בתקשורת, נושאים אשר מסולפים ואף מוגחכים על ידי הזרם המרכזי".

נכתב עם דייוויד גודמן (אחיה) ודניס מויניהאן (בעלה).

סרטים

בשנת 2006 גודמן קריינה את הסרט "One Bright Shining Moment: The Forgotten Summer of George McGovern". זהו סרט דוקומנטרי אשר מתאר את קורות ונסיבות חייו של ג'ורג' מקגוורן, תוך התמקדות בהתמודדותו הכושלת בבחירות 1972 לנשיאות ארצות הברית.