אדם ברוך

ביוגרפיה

אדם ברוך נולד בשכונת מאה שערים שבירושלים למשפחה מרקע חרדי. אביו, אשר רוזנבלום, היה משפטן וסוחר יודאיקה, אשר שימש בשנות ה-50 מנכ"ל משרד הפנים מטעם 'המזרחי'. אמו נחמה הייתה בתו של הרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים ואב בית דין לקהילות האשכנזים. אדם ברוך הוא אחיו של עו"ד זורח רוזנבלום. דודו שמואל, בן הזקונים של הרב וכטפויגל, היה לוחם אצ"ל ונהרג בעת התקפת האצ"ל על יפו ב-1948. גופתו לא נמצאה עד היום.

ברוך גדל ברמת גן. למד במדרשית נעם בפרדס חנה ותקופה קצרה גם בישיבת חברון. בהמשך למד באוניברסיטה העברית בירושלים במסלול העתודה האקדמית במשפטים, והתמחה אצל עורכי הדין מיכה רבשטיין ואמנון זכרוני. התגורר בשכונת נגה ביפו. היה נשוי לצלמת אריאלה שביד, אם שני ילדיו הראשונים עידו רוזנבלום ועמליה רוזנבלום; לאחר מכן היה בן-זוגה של שירה אביעד, אם בן־זקוניו איתי אשר.

אדם ברוך נפטר במאי 2008 מסיבוך של מחלת הסוכרת, ונקבר בבית הקברות קריית שאול.

עיתונות

ערך את כתבי העת 'מושג' (1974–1976), 'מוניטין' (1982-1978), 'שישי-תרבות' (1995–1996) ואת העיתון 'גלובס' (1992–1996). היה ממייסדי השבועון אנשים. במהלך שנות ה-80 היה עורך מוסף "7 ימים" של 'ידיעות אחרונות' (ואף הוביל את העריכה המחודשת של רשת המקומונים מקבוצת ידיעות אחרונות). למשך תקופה קצרה ב־1992 שימש כעורך "מעריב" (בזמן שהעיתון היה בבעלות איל ההון היהודי רוברט מקסוול). בשנותיו האחרונות היה בעל טור קבוע ב"מוסף השבת" של 'מעריב' בשם "שישי" (טורים אישיים בעבר: 'קשר עין' – עמוד אמנות שבועי בידיעות אחרונות, ו'צבע שני' ב"כותרת ראשית").

אחד מהישגיו העיתונאיים החשובים של ברוך היה ריאיון שקיים עם האלוף בדימוס שמואל גונן בג'ונגל של הרפובליקה המרכז אפריקאית, ראיון שעליו התבסס המחזאי הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", שהוצג בתיאטרון הקאמרי (ברוך היה דמות מרכזית בהצגה). כמו כן ראיין ברוך את הרב עובדיה יוסף לעיתון מעריב, לאחר סערה ציבורית שהתעוררה בעקבות התבטאות של הרב.

במדיה המשודרת יצר ברוך את סדרת הראיונות "אדם ברוך מחפש תשובה" (ששודרה בערוץ הראשון), ואת הסרט הקצר (24 דקות) "עד ראייה" (2003) בערוץ 2 (שעובד גם לתערוכה מוזיאונית). ב־2001 שימש כחבר במליאת רשות השידור. היה שותף עם התעשיין סטף ורטהיימר בחברת התקשורת "היום", ושמו נקשר בהתמודדות על המכרז להפעלת ערוץ המורשת יחד עם איש העסקים שלמה בן-צבי.

סגנון כתיבה

בתחילת כתיבתו העיתונאית נטה ברוך לכתיבה בסגנון הניו-ג'ורנליזם (שמְבַשרהּ היה האנטר ס. תומפסון) וכעורך קידם כתבים בסגנון זה (כרון מיברג ודוד אבידן). אדם ברוך הביא ל"מוניטין" את מקורות ההשראה שלו, המגזינים האמריקאים כגון "אסקווייר", "ניו יורק מגזין" ו"רולינג סטון". סגנונו של ברוך במוניטין השפיע על דור העיתונאים שלאחר מלחמת יום הכיפורים שהפנה עורף לכתיבה המפלגתית המגויסת ופנה לעיצוב שפה אישית וכתיבה אינדיבידואליסטית ("אני" במקום "אנחנו"). לדברי עוז אלמוג סגנון הכתיבה העיתונאי שפיתח ברוך בכתבותיו ובמאמרים שערך, היו חדשניים ופורצי דרך וכללו מאפיינים כשפה רזה, תמציתית ומלוטשת, עמוסת רמזים, מטפורות ואסוציאציות מתוך העולם האינטלקטואלי המערבי ובקיאותו של ברוך בחברה ובתרבות היהודית והישראלית. רון מיברג, אחד הכותבים ששכללו את השפה העברית הניו-ג'ורנליסטית הזו, תיאר את לשונו של ברוך כ"נעה בבת אחת מהנורמטיבי לתיאורי. שפה שבנתה יחס מדויק בין פני השטח לעומק. שפה הפונה לעם הארץ ולבני המעלה באותו תחביר. [...] מלים שנעו באחת משפע לרזון, מפרט לכלל, מ"סיפור" ל"הלכה", מנקודתי לפנורמי, ממקור לציטוט".

עם השנים, כאשר צמצם את כתיבתו העיתונאית לכדי טור שבועי אחד, זנח ז'אנר זה לטובת סגנון כתיבה חדש המזוהה עמו במדורו "שישי". הטור היה אוסף רשימות קצרות מאוד המתייחסות לנושאים שעל סדר היום הציבורי. ברבות מאותן רשימות ענה ברוך על שאלות הקוראים (בעיקר בתחומי היהדות וההלכה) והן שו"ת הלכתי. בנוסף כלל הטור בוקסה אמנותית קבועה, ואת הרפליקה 'יקירתי'. סגנון כתיבתו של ברוך נטה לפשטות וקיצור, והוא הושפע במידה ניכרת מסגנונם של ספרי השו"ת ההלכתיים שבהם עסק ושעליהם הרבה לכתוב.

כתיבת הפרוזה של ברוך (כפי שהיא מתבטאת בספרו "הוא היה גיבור") אופיינה גם היא בפשטות וריאליזם, אך גם ביכולת לבנות סיפור מורכב.

מלבד עיסוקיו העיתונאיים-אמנותיים הקפיד ברוך להציג עצמו כמשפטן (חבר לשכת עורכי הדין בישראל, בעל רישיון עורך דין) וכלכלן. בטוריו עסק גם בשאלות משפטיות וכלכליות. ברוך העיד על עצמו: "התנתקתי מעריכת דין, לא התנתקתי מהמשפט ומקריאת פסקי דין. אני חושב כעורך דין ואני מזהה את עצמי, עד היום, כעין משפטן."

יהדות

בכתיבתו ניסה אדם ברוך להלך על קו התפר שבין היהודי לישראלי (למשל בסדרת ספריו ההלכתיים־למחצה: 'סדר יום', 'חיינו' ו'בתום לב') ופעל כפרשן בתחומים שבין המסורתי למודרני בראי ההלכה כשהוא מזדהה עם עצם תפיסת ההלכה שנקבעה בגלות על פני תפיסת ההלכה של בית שני ולפניה. מתוך כך צידד פעמים רבות בתפיסות בעולם החרדי הליטאי על פני תפיסות יהודיות אחרות. לצד הערכה לפעלו התורני של ברוך וסיועו להסברת ההלכה במגזר שאינו שומר תורה ומצוות, רבים מהממסד הרבני זלזלו בניסיונו של ברוך להפוך למעין אדמו"ר חילוני ללא כל הסמכה, בשל הקלות, לדעתם, שבה הרשה לעצמו לפסוק בעניינים הלכתיים ואתיים, וגם משום אורח חייו שלא היה דתי במובן האורתודוקסי המקובל. כתיבתו התמציתית בנושאים אלה, מעידה על ידיעה רחבה והבנה מעמיקה בתחומי היהדות השונים, ובעיקר בממשק שבין מוסר, רוח ההלכה והלכה, ומכאן מעמדו כמורה רוחני בלתי מוצהר.

ברוך היה ממעריציו ומקורביו של הרב עובדיה יוסף (מסה על תפיסתו של הרב יוסף על פי הפסיקות ההלכתיות שלו נמצאת בספרו של ברוך 'סדר יום') ושימש פעמים רבות כמסבירו בציבור. בנוסף הוא הרבה להתעסק בתפיסתו התאולוגית של הרב יואל טייטלבוים (האדמו"ר מסאטמר).

אורח חייו של ברוך היה מסורתי (הוא חבש בקביעות כובע קסקט כסוג של כיסוי ראש), והיה ממחדשי בית הכנסת "זיכרון ברוך" על שמו של רבי ברוך ספרין האדמו"ר מקומרנא בשכונת נגה ביפו.

ברוך היה החתן הראשון של פרס ישעיהו ליבוביץ למחשבה מודרנית (1999), וכן זכה בפרס אבי חי (2002).

אמנות ותרבות

ברוך התחיל את דרכו כמבקר אמנות משפיע מטעם 'ידיעות אחרונות', ונמנה עם מעצבי דעת הקהל באמנות הישראלית. בין השנים 1996–2002 כיהן כנשיא בית הספר לאמנות קאמרה אובסקורה.

ברוך הופיע בתפקיד עצמו בסרטו של אסי דיין "מר באום" (1997) ובפרק בסדרה "הבורגנים". דמותו, בשמה, מופיעה גם במחזהו של הלל מיטלפונקט -"גורודיש", שהועלה בהצלחה ב"תיאטרון הקאמרי".

בתחום התרבות הרבה ברוך לכתוב על יצירותיהם ומורשתם של: דוד אבידן, חנוך לוין, רפי לביא ויחיאל שמי.

בשנת 2010 יצא "מות האדמו"ר", סרט על חייו של ברוך בבימויו של העיתונאי רון מיברג. הסרט נעשה ללא שיתוף משפחתו של ברוך וזכה לביקורות פושרות. בקיץ 2018, עשור למותו, הוקרן סרטם של ילדיו, עמליה ועידו, "סוכני הזיכרון". בתקופה זו הוצגה תערוכת ציור וטקסט על פי מכתביו האחרונים של ברוך, במוזיאון בבית שטורמן בקיבוץ עין חרוד מאוחד. אוצר התערוכה היה רינו צרור.