beta

רות ביידר גינסבורג

רות בֵּיידֶר גינסבורג (באנגלית: Ruth Bader Ginsburg;‏ 15 במרץ 1933 – 18 בספטמבר 2020) הייתה משפטנית יהודייה-אמריקאית, שכיהנה כשופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית מאז שמונתה על ידי הנשיא ביל קלינטון באוגוסט 1993 ועד לפטירתה. היא הייתה האישה השנייה שכיהנה בבית המשפט העליון (אחרי סנדרה דיי או'קונור). לפני מינויה לבית המשפט העליון, כיהנה גינסבורג כפרופסורית באוניברסיטת קולומביה, הייתה ממייסדות פרויקט הנשים של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שימשה כעורכת דין במספר תיקים שהגיעו לבית המשפט העליון וכיהנה כשופטת בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.

ראשית חייה

גינסבורג נולדה בשם ג'ואן רות ביידר (Joan Ruth Bader) בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית-קונסרבטיבית. אביה, ניית'ן, היגר לארצות הברית מאודסה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. אמה, סליה (לבית אמסטר) היגרה לארצות הברית מקרקוב, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרית. כשהייתה בת 14 חודשים נפטרה אחותה בת ה-6 מדלקת קרום המוח. המשפחה השתייכה למרכז היהודי הקונסרבטיבי הגדול בברוקלין, East Midwood Jewish Center, ובגיל 13 הייתה גינסבורג פעילה כ"רב המחנה" במחנה הקיץ היהודי Che-Na-Wah שבעיירה מינרבה, בצפון מדינת ניו יורק.

אמה הייתה מעורבת מאוד בהשכלתה ולקחה אותה לביקורים תכופים בספרייה. גינסבורג למדה בבית ספר תיכון "ג'יימס מדיסון" בברוקלין (לימים, בכהונתה כשופטת, קראה המחלקה למשפט בבית הספר אולם על שם גינסבורג). האם נאבקה במחלת הסרטן כאשר גינסבורג הייתה בתיכון, ונפטרה יום לפני סיום לימודיה.

ב-23 ביוני 1954 סיימה גינסבורג את לימודיה לתואר ראשון בלימודי ממשל באוניברסיטת קורנל שבאית'קה, ניו יורק. ימים ספורים לאחר מכן נישאה למרטין גינסבורג (אנ') (1932–2010), לימים עורך דין בעל מוניטין בינלאומי בדיני מיסים ובהמשך פרופסור למשפטים.

בסתיו 1956 החלה בלימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד, והייתה אחת מתשע נשים מבין 500 התלמידים בשנת לימודיה. כשקיבל בעלה משרה בעיר ניו יורק, עברה ללמוד באוניברסיטת קולומביה, שם קיבלה תואר ראשון במשפטים בהצטיינות ב-1959.

קריירה אקדמית

בשנים 1961–1963 שימשה כחוקרת-שותפה ומאוחר יותר מנהלת-שותפה בפרויקט של בית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה בנושא סדר דין בינלאומי. היא אף למדה שוודית על מנת לכתוב ספר עם אנדרס ברזליוס בנושא סדר דין אזרחי בשוודיה.

בשנים 1963–1972 כיהנה כפרופסור למשפטים באוניברסיטת ראטגרס. בשנת 1970 הייתה ממייסדי כתב העת הראשון למשפט לזכויות נשים בארצות הברית, Women's Rights Law Reporter.

בשנים 1972–1980 לימדה באוניברסיטת קולומביה, והייתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות כפרופסור. במקביל לימדה באותן שנים משפטים באוניברסיטת טוליין בתוכנית ללימודי חוץ בסמסטר קיץ. גינסבורג הייתה שותפה לניסוח החוק המתייחס לאפליה על בסיס מגדרי.

בשנים 1977–1978 הייתה חלק מסגל ההוראה במרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות באוניברסיטת סטנפורד.

גינסבורג ביקרה ונתנה הרצאות באוניברסיטאות בכל העולם: בבית הספר למשפטים בהרווארד (סתיו 1971), באוניברסיטת אמסטרדם (קיץ 1975), בסמינר ללימודי אמריקה בזלצבורג (קיץ 1984).

למרות המלצה של דקאן בשנת 1960 מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד נדחתה בקשתה להיות עוזרת משפטית עקב היותה אישה. למרות זאת, מאוחר יותר באותה שנה החלה לעבוד כעוזרת משפטית לשופט אדמונד ל' פאלמיירי בבית המשפט המחוזי של המחוז הדרומי של ניו יורק.

ב-1972 הייתה גינסבורג שותפה בהקמה של פרויקט זכויות הנשים במסגרת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU), ובשנת 1973 הפכה ליועצת המשפטית של האיגוד. היא הובילה את הפרויקט והגישה מספר עתירות לבית המשפט העליון של ארצות הברית שבהן נטען כי חקיקה המפלה נשים דורשת בדיקה קפדנית (Strict Scrutiny) ושינוי. כעורכת הדין הראשית של הפרויקט הופיעה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית (וזכתה) במספר פסקי דין תקדימיים כגון ריד נגד ריד (אנ') (1971), שבו הרחיב בית המשפט לראשונה את תחולתו של החוק להגנה משפטית שוויונית לנשים. היא גם הייתה עורכת הדין במשפטים פרונטיירו נגד ריצ'רדסון (אנ') (1973)וויינברגר נגד ויסנפלד (אנ') (1975), שתמכו לבסוף בפיתוחם וביישומם של נוהלי בדיקה מדוקדקת לסטנדרט הגנה שוויונית על בסיס מגדרי; נהלים אלה אפשרו לבחון כל חוק שנחשב עד אז כשוויוני ומגן לנשים, ולבדוק האם הוא באמת יוצר הגנה מגדרית או להפך, יוצר אפליה על בסיס מגדרי. המשפט האחרון שלה כעורכת דין, לפני מינויה לשופטת, היה דיורן נגד מיזורי (אנ') (1978).

ב-30 ביוני 1980 מינה נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר את גינסבורג לשופטת בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, תפקיד שבו כיהנה במשך 13 שנה. במשך תקופת כהונתה השתמשה גינסבורג בשירותיהם של 57 עוזרים משפטיים, מתמחים ומזכירים. מאוחר יותר, כאשר הייתה מועמדת לשופטת בית המשפט העליון, נטען כלפיה שאף לא אחד מהם היה ממוצא אפרו-אמריקני – מעשה שרמז על אפליה על רקע גזענות – טענה שהוכחשה בתוקף על ידי גינסבורג.

בשנת 1993 מינה הנשיא ביל קלינטון את ביידר גינסבורג לשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית, במקומו של השופט ביירון וייט, שפרש לגמלאות. הממליצה לקלינטון על גינסבורג הייתה התובעת הכללית, ג'אנט רינו. במהלך עדותה של גינסבורג בפני ועדת הסנאט למערכת המשפטית, כחלק משימוע האישור לכהונתה, היא סירבה לענות על שאלות הנוגעות לנקודת מבטה על רוב הנושאים, או כיצד היא תפסוק במצבים היפותטיים מסוימים כשופטת בבית המשפט העליון. סירובה הכעיס חלק מחברי הוועדה וכמה סנטורים אף יצאו בזעם מהאולם. ביידר גינסבורג נימקה את סירובה להשיב לשאלות בנוגע לעמדתה בטענה שהיא אינה מחויבת לדעה נוקשה אחת, ובכך היא מאפשרת לצדק להישקל שוב ושוב מחדש תחת שיפוטה. עם זאת, היא השיבה על שאלות בנוגע למספר נושאים שעשויים להיות שנויים במחלוקת. כך לדוגמה פרשה באריכות את משנתה המשפטית האישית בשאלות לגבי הזכות לפרטיות ועל סוגיות בנושא שוויון ומגדר. הסנאט אישר את מינויה ברוב של 96 קולות בעד ורק 3 מתנגדים.

מינויה כשופטת נכנס לתוקף ב-10 באוגוסט 1993. גינסבורג הייתה לאישה השנייה בתפקיד זה (אחרי סנדרה דיי או'קונור), ולאישה היהודייה הראשונה בתפקיד.

ביידר גינסבורג שויכה למחנה הליברלי של בית המשפט העליון בארצות הברית. היא הובילה שורה של פסקי דין שעסקו בתיקון אפליית נשים בחוקים האמריקניים. גישתה הבסיסית הייתה שיש לתקן את החוקים עצמם כדי למנוע אפליה ועל מנת להגיע לשוויון זכויות מגדרי לכל אזרח.

ביידר גינסבורג אפיינה את גישתה כזהירה בכל הנוגע לדרכי עשיית הצדק בבית המשפט העליון, וככזו הנותנת עדיפות להשגת הסכמה רחבה בין עמדות השופטים לצורך מתן החלטה (כשהדבר אפשרי), ולהתקדמות הלכתית הדרגתית ומדודה על פני יצירת תקדימים גורפים. אחת הדוגמאות שהביאה בהקשר זה, הייתה ביחס לזכות להפלה בה תמכה ביידר גינסבורג בטענה שזכותה של אישה על גופה ואל לממשל להתערב בכך. עם זאת, הייתה לה ביקורת על ההחלטה ההיסטורית של בית המשפט העליון האמריקאי (Roe v. Wade(אנ')) אשר הכירה בזכות הזו. היא סברה שאותה החלטה הייתה גורפת מידי, ועדיף היה שההלכה בעניין זה תתקדם בצעדים קטנים יותר ומדודים.

על אף עמדתה העקרונית, המצדדת בהשגת הסכמה רחבה ככל הניתן בין עמדות השופטים, מצאה את עצמה ביידר גינסבורג, ברבות השנים, מציגה יותר ויותר דעת מיעוט המתנגדת לפסיקת דעת הרוב בבית המשפט העליון של ארצות הברית (בשמה ובשם שופטים מצטרפים נוספים).

בשנת 2009 הייתה גינסבורג בת ה-76 לשופטת המבוגרת ביותר בבית המשפט העליון; היא המשיכה בכהונתה ולא הייתה מוכנה לפרוש לגמלאות. באוגוסט 2010 הצהירה שעבודתה בבית המשפט עזרה לה להתמודד עם פטירתו של בעלה, והציעה שתמשיך לשרת עד 2012. היא גם הביעה משאלה לסיים את כהונתה בגיל 82 ושהיא רואה בכך את עצמה כ"מודל חדש" לחיקוי. עם זאת, בשנים מאוחרות יותר התבטאה ביידר גינסבורג, באשר למועד פרישתה האפשרית, בצורה זהירה יותר, והמשיכה בתפקידה גם לאחר הגעתה לגיל 82, עד לפטירתה.

רות ביידר גינסבורג הייתה פעילה למען קידום שוויון וזכויות נשים באמצעות החוק ועל ידי שינוי החוק. היא טענה ש"זכויות נשים הן חלק חיוני בסדר היום של זכויות אדם, המכוונים למען שוויון, מתן כבוד ומתן הזדמנות לחיות בחירות שכל אדם זכאי ליהנות ממנה".

גינסבורג פעלה למען זכויות נשים גם באופן אישי וגם בתפקידיה הציבוריים: בתחילת דרכה, בשנות ה-60, הייתה אחת מתשע נשים מבין 500 תלמידי משפטים בהרווארד. בד בבד עם היותה סטודנטית ואם טרייה, היא ערכה כתב עת למשפטים. אף על פי שסיימה ראשונה בכיתתה (והייתה כאמור עורכת כתב עת משפטי - מעמד נחשב בפני עצמו בשדה המקצועי הזה), התקשתה ביידר גינסבורג מאוד להשיג עבודה לאחר סיום לימודיה, וספגה אינספור דחיות ממשרדי עורכי דין (ואף שופטים) שסירבו להעסיקה אך ורק בשל היותה אישה. למרות זאת היא התמודדה ונבחרה לתפקיד העוזרת המשפטית של השופט אדמונד ל' פאלמיירי בבית המשפט בניו יורק. אחרי תפקיד זה קיבלה הצעות עבודה מכמה חברות נחשבות, אולם העדיפה ללמד בבית הספר למשפטים באוניברסיטאות קולומביה וראטגרס. לאחר שגילתה שהיא משתכרת פחות מעמיתיה הגברים, הצטרפה לקמפיין למען זכויות שכר שוות לנשים וגברים באוניברסיטה, שתוצאותיו הובילו להעלאת המשכורות של כל המתלוננות. גינסבורג החלה להיות יותר ויותר מעורבת בתלונות נגד אפליית נשים. היא הצטרפה לסניף האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות בניו ג'רזי. בשנת 1970 הייתה ממייסדי כתב העת הראשון למשפט לזכויות נשים בארצות הברית, Women's Rights Law Reporter. היא טענה ש"נשים וגברים ייצרו מסורת חדשה באמצעות פעולותיהם, אם מחסומים של דעה קדומה יוסרו, ושדרות של הזדמנות יפתחו בפניהם". הרעיון של פרויקט הנשים בתוך ארגון ACLU החל בשנת 1972 תחת ניהולה של גינסבורג, במטרה להסיר את אותם מחסומים ולפתוח את אותן הזדמנויות. גינסבורג פעלה לפי עקרונותיה גם בחיי החברה: היא סירבה למשל, ללכת למיסה האדומה בקתדרלת סיינט מת'יו כמו שאר הקולגות מעולם המשפט, היות שסברה שנישאים שם נאומים נגד הפלות.

בספטמבר 2013 ערכה טקס נישואים חד-מיניים בין שני גברים. זו הייתה הפעם הראשונה ששופט בית המשפט העליון בארצות הברית ערך טקס מעין זה.

גינסבורג כתבה כמה ספרי חוק העוסקים בשוויון זכויות אזרחי ומגדרי: "סדר דין אזרחי בשוודיה" (Civil Procedure in Sweden,‏ 1965) עם אַנדֶרס ברוזליוס (Anders Bruzelius); "טקסט, משפטים, וחומרים על אפליה על רקע מיני" (Text, Cases, and Materials on Sex-Based Discrimination,‏ 1974), עם הרמה היל קיי (Herma Hill Kay) וקנת' מ' דוידסון (Kenneth M. Davidson).

לה ולבעלה, עורך הדין האמריקאי-יהודי מרטין ד. גינסבורג (אנ'), נולדו שני ילדים: ג'יין קרול גינסבורג (1955), פרופסורית לדיני קניין רוחני בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה, וג'יימס סטיבן גינסבורג (1965), מייסד ונשיא חברת הקלטות למוזיקה קלאסית בשיקגו.

לאחר הולדת בתם הראשונה, אובחן בעלה כחולה בסרטן. ביידר גינסבורג טיפלה בו ובבתה התינוקת תוך שהיא מנהלת כתב עת משפטי ולומדת משפטים, עד החלמתו. בשנת 1999 אובחנה ביידר גינסבורג עצמה כחולה בסרטן המעי הגס וטופלה בכימותרפיה. למרות התהליך הקשה, לא נעדרה אפילו יום אחד מכס המשפט. עשר שנים לאחר מכן אובחנה כחולה בסרטן הלבלב וב-2009 עברה ניתוח שני, שבו הוסר הגידול. שמונה ימים לאחר הניתוח נשאה נאום פומבי.

ביידר גינסבורג תיארה את חיי הנישואים והמשפחה שלהם כמנוהלים בהערכה הדדית ומתוך תפישה שוויונית מוחלטת. הם אף נתנו לכך פומבי בהתבטאויות רשמיות (תפישה ומצב דברים יוצאי דופן לתקופתם). הם אפשרו לבן ובת הזוג, כל אחד בתורו ולפי צרכיו, לפתח ולקדם את הקריירה המקצועית שלהם, ולכך הייתה השפעה מכרעת על התפתחות הקריירה של ביידר גינסבורג (כפי שהיא הייתה הראשונה להודות). לימים, תשחיז ותנסח ביידר גינסבורג את ניסיון החיים הזה לכדי המסקנה הבאה: "when fathers are equal parents to their children, only then will women truly be free". [רק כאשר אבות יתפקדו כהורים שוויוניים לילדיהם - תהיינה הנשים חופשיות באמת]

מרטין גינסבורג נפטר ב-27 ביוני 2010, ארבעה ימים לאחר יום נישואיהם ה-56. את הנאום האחרון שהספיק להכין ולכתוב, עמדה ביידר גינסבורג וקראה, כשהוא מתובל בהערות משלה, בפני קהל של שופטים ועורכי דין בכנס משפטי בקולורדו, כשהיא שָבה ומראה בכך (כפי שנכתב בהמשך על האירוע): "How feminism is done".

רות ביידר גינסבורג הלכה לעולמה ב-18 בספטמבר 2020, בגיל 87, לאחר מאבק בסרטן הלבלב.

בשנת 2013 הופקה בארצות הברית אופרה קומית, בת מערכה אחת, על החברות האמיצה שנרקמה בין ביידר גינסבורג לבין השופט סקאליה, ועל ההערכה המקצועית ההדדית ששררה ביניהם (חרף המחלוקת האידאולוגית העמוקה שלאורך השנים גרמה להם, לא אחת, להימצא בשני צידי המתרס בפסיקות של בית המשפט העליון האמריקאי). האופרה "Scalia/Ginsburg", שהמוטו שלה הוא: " We are different. We are one" (וששני השופטים - חובבי אופרה ידועים, נתנו לה את ברכתם, וכתבו הקדמה לליברטו שלה), הוצגה לקהל הרחב לראשונה בשנת 2015, וזכתה לביקורות משבחות ואף לתשומת לב בקרב חוגי הממשל האמריקאי.

משנת 2016 השתתפה דמות בדמותה של ביידר גינסבורג, מעת לעת, בתוכנית המערכונים הפופולרית "סאטרדיי נייט לייב" בערוץ NBC, בגילומה של הקומיקאית קייט מקינון.

בשנת 2016 יצא לאור בהוצאת סיימון ושוסטר (אנ'), ספר ילדים מצויר בשם: "I Dissent: Ruth Bader Ginsburg Makes Her Mark", המיועד לילדים בגילאים צעירים. הספר מספר בשפה פשוטה ונגישה את סיפור חייה של ביידר גינסבורג ואת התפישות שלאורן התנהלו חייה, וזכה לביקורות אוהדות ופרסים.

בשנת 2018 הופק "RBG - רות ביידר גינסבורג", סרט דוקומנטרי על מהלך חייה ואישיותה של ביידר גינסבורג. בסרט הוצג, בין היתר, המעמד האייקוני שרכשה ביידר גינסבורג בשנים האחרונות בקרב הפרוגרסיבים בני הדור הצעיר בארצות הברית. הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרטים סאנדנס לשנת 2018 והוקרן גם בפסטיבל דוקאביב 2018 הסרט קיבל ביקורות משבחות ואף הפך במפתיע להצלחה קופתית.

"המין החזק", סרט קולנוע עלילתי על ביידר גינסבורג, יצא לאקרנים בסוף שנת 2018. הסרט מתמקד בשלבים המוקדמים של הקריירה של ביידר גינסבורג, ובתיק המשותף היחיד שבו טיפלו בני הזוג ביידר גינסבורג יחדיו (שלימים הוכיח את עצמו כבעל חשיבות גם לאסטרטגיה שהובילה ביידר גינסבורג במסגרת פרויקט זכויות נשים ב-ACLU).

בעקבות פטירתה:

"The effective judge will strive to persuade and not to pontificate. She will speak in "a moderate and restrained voice," engaging in a dialogue with, not a diatribe against, co-equal departments of government, state authorities, and even her own colleagues. . . .

In writing for the court, one must be sensitive to the sensibilities and mindsets of one's colleagues, which may mean avoiding certain arguments and authorities, even certain words. Should institutional concerns affect the tone of separate opinions, when a judge finds it necessary to write one? . . .

THE SUPREME COURT; In Her Own Words: Ruth Bader Ginsburg, כתבה שהתפרסמה במקור בדפוס ביום 15.6.1993, כפי שהיא מפורסמת באתר הניו-יורק טיימס (אוחזרה ביום 29.7.2018)

שופטים: קושינג • וילסון • בלייר • איירדל • תומאס ג'ונסון • פטרסון • צ'ייס • וושינגטון • מור • ויליאם ג'ונסון • ליווינגסטון • טוד • דובאל • סטורי • תומפסון • טרימבל • מקלין • בולדווין • ויין • ברבור • קאטרון • מקינלי • דניאל • נלסון • וודברי • גריר • קרטיס • קמפבל • קליפורד • סוויין • מילר • דייוויס • פילד • סטרונג • בראדלי • האנט • הרלאן (הראשון) • וודס • מתיוס • גריי • בלאצ'פורד • לוציוס למאר • ברואר • בראון • שירס • האוול ג'קסון • פקהאם • מק'קנה • הולמס • דיי • מודי • לארטון • ואן דוונטר • ג'וזף למאר • פיטני • מק'ריינולדס • ברנדייס • ג'ון קלארק • סאת'רלנד • באטלר • סנפורד • רוברטס • קרדוזו • בלאק • ריד • פרנקפורטר • דאגלס • מרפי • ברנס • רוברט ה. ג'קסון • ראטלדג' • בארטון • טום קלארק • מינטון • הרלאן (השני) • ברנן • ויטאקר • סטיוארט • וייט • גולדברג • פורטאס • מרשל • בלקמן • פאוול • סטיבנס • או'קונור • סקאליה • קנדי • סוטר • ביידר גינסבורגראו גם: שופטים מכהנים


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00