יעל לוטן

ביוגרפיה

לוטן נולדה בארץ ישראל בשנת 1935, בת לד"ר בנימין אליאב (בנו לובוצקי; 1909–1974), עיתונאי ודיפלומט ישראלי, איש התנועה הרוויזיוניסטית ועורך העיתון "המשקיף", שזמן קצר לפני קום המדינה הצטרף למפא"י. בתיכון למדה בבית הספר אהל שם ברמת גן. בשנת 1953 נסעה עם הוריה לארגנטינה בשליחות משרד החוץ. כעבור שנה יצאה ללימודים בלונדון, שם נישאה למוריס סטופי (Maurice Stoppi), מהנדס יהודי-אנגלי.

בשנת 1958 עברה עם בעלה לג'מייקה. בשנת 1960 פרסמה את סיפרה הראשון, "The Other Eye", רומן שנכתב באנגלית.

בשנת 1965 עברה לארצות הברית, שם נישאה ללויל הרסטון (Loyle Hairston), סופר אפרו-אמריקאי, שהיה פעיל איגוד מקצועי, מנהיג של עובדי הדואר בניו יורק.

בשנת 1970 חזרה לישראל עם שני ילדיה. יעל הייתה בוגרת תואר ראשון בלימודי חינוך, למדה באקדמיה לאומנות בצלאל ולימודי תקשורת בניו-יורק. בשנות ה-70 כתבה מאמרים בכתב עת "עמדה", והחל מ-1974 ערכה את הרבעון לאמנות, ספרות ומדע "אריאל", שהיה רבעון הסברה של משרד החוץ. בסוף 1979 הוחלט לא לחדש את חוזה ההעסקה שלה. והיא עברה לערוך את New Outlook, שהיה מגזין פוליטי ישראלי באנגלית.

בשנות ה-80 ערכה את המוסף הספרותי של העיתון "על המשמר" ואת עמודי הספרות בשבועון "כותרת ראשית". בשלהי שנות ה-80 פרסמה במוסף ליום העצמאות, יחד עם סגנה אילן שיינפלד, ראיון חגיגי עם סופר הודי בשם אנדד צ'טרג'י, אך הראיון היה רק פרי דמיונם.

בשנת 1981 פרסמה את סיפור חייו של עמוס אוריון, עבריין ישראלי שפעל בשנות ה-60 ונרצח, ונסיבות הירצחו זכו לפרסום רב. היא החלה בכתיבת הספר עוד שהיה בחיים, לפני שנרצח ביולי 1980.

ב-6 בנובמבר 1986 נפגשה ברומניה, במסגרת משלחת שמנתה כ-20 אנשים, עם אנשי אש"ף, ועקב כך הועמדה לדין, כשנה אחר כך, יחד עם ראובן קמינר, לטיף דורי ואליעזר פיילר, באשמת הפרה של "חוק המפגשים", שאסר על מגע בין ישראלים לנציגים של ארגון טרור. בית משפט השלום ברמלה גזר עליהם 18 חודשי מאסר, מהם ששה חודשים בפועל. על גזר הדין אמרו: ”לא ציפינו לעונש כזה, זהו פסק דין דרקוני. מעולם לא פגענו בביטחון המדינה. ניסינו לקדם את השלום ומתנהגים אלינו כאל פושעים. לא ניהלנו מאבק נגד החוק, אלא ניהלנו שיחות לקידום השלום“. ערעורם לבית המשפט המחוזי על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה, אך בערעורם לבית המשפט העליון הוקל עונשם, והועמד על קנס בסך אלף ש"ח לכל אחד.

בשנים 1989–1993 שהתה באנגליה, ועסקה בכתיבה ובתרגום בעברית ובאנגלית.

לוטן הייתה פעילה ב"וועד לשחרור ואנונו ולמען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני", וסייעה למרדכי ואנונו לאחר שחרורו מהכלא. ב-22 במאי 2004, ערכה ריאיון עם ואנונו עבור ה"סאנדיי טיימס" וה-BBC, כדי לעקוף בצורה חוקית את המגבלות שהוטלו על ואנונו, שאסרו עליו לדבר עם עיתונאים זרים. אולם השב"כ עצר כמה ימים אחר כך את העיתונאי הבריטי, פיטר הונאם, כתב "סאנדיי טיימס" ועיכב בנמל התעופה בן-גוריון כתב של רשת בי-בי-סי, כריס מיטשל, שהכין את הסרט על ואנונו והחרים לו את הקלטות. בנובמבר 1991 חשפה כי שמעון פרס סיפר, בוועדת עורכי העיתונים, כי רוברט מקסוול ועיתונו "סנדיי מירור" עשו כמיטב יכולתם בניסיון לעצור את פרסום סיפורו של מרדכי ואנונו. כשפרסם ב"סאנדיי מירור" כתבה בה נאמר כי ואנונו ואיש הקשר שלו ל"סנדיי טיימס" הם רמאים ונוכלים.

לוטן תרגמה מעברית לאנגלית סיפורת וספרי עיון, ובכלל זה ספריהם של חיים לפיד, של אלונה קמחי, של סמי מיכאל, של שולמית שחר, של יאירה אמית ושל גרשון שקד. עם תרגומיה מאנגלית לעברית נמנים ספריהם של פטרישה קורנוול ושל אלדוס האקסלי.

נפטרה מסרטן הכבד ב-2 בנובמבר 2009.

ראיון שערכה עם מלקולם אקס (12 ביולי 1964), עמ' 110–116; אחרית דבר: מלקולם אקס כפי שהכרתיו (פורסמה ב-28 בפברואר 1965), עמ' 221–226.

לאחר מותה: