חז"ל
חָזָ"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) היו המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא, בימי אנשי כנסת הגדולה ובעיקר מתקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס) ועד לחתימת התלמוד הבבלי בתחילת המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה, והם מהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל במיוחד בדורות הרבים בהם לא הייתה ריבונות.
חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם והיצירה העיקרית בתקופה זו:
עד סוף תקופת התנאים בזמן שהייתה סנהדרין, היה כח לחז"ל לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה ולא נמסרו מסיני, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים לפני אכילת לחם, חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.
לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.
ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה".
בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 50–70 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות ים המלח וספר בן סירא.
בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:
- חז"לhe.wikipedia.org
