שמעון דובנוב

תולדות חייו

שמעון דובנוב נולד למאיר יעקב ושיינא דובנוב ביום ב' של ראש השנה ה'תרכ"א (1860) במסטיסלאב שבפלך מוהילב שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית. את ראשית חינוכו קיבל בחדר, אך מילדותו נרתע מלימודי התלמוד והפלפול, ונמשך אל התנ"ך וההשכלה. ב-1874 למד בבית הספר היהודי הממשלתי, אך לאחר מכן עבר לבית ספר כללי. לאחר סיום לימודיו התיכוניים ניסה להתקבל לבית המדרש למורים במספר מקומות, אך הוא לא התקבל. בינתיים התעמק בספרות ובהגות ההיסטורית היהודית והכללית.

מ־1880 עד 1884 עבר להתגורר בסנקט פטרבורג עם אחיו הבכור, זאב דובנוב, שהיה מראשי הביל"ויים. שם הוא החל לכתוב בעיתון היהודי הרוסי "ווסחוד" (ברוסית: זריחה). בשלב זה של חייו הוא נמשך אל הקוסמופוליטיות והתבטא בחריפות כנגד היהדות. פרסומיו משכו את תשומת לבם של הקוראים והעיתון, ובשנת 1883 הפך לעורך המדור לביקרות ספרים בעיתון.

דעותיו הריאקציונריות בנוגע ליהדות התבטאו תחילה גם כלפי התנועה הציונית, והוא התנגד לתנועת חיבת ציון וליישוב ארץ ישראל. ואולם, בהדרגה הוא שינה את דעותיו הקוסמופוליטיות והחל להתמקד יותר בנושא היהודי. "עתה הבנתי, כי דרכי אל האנושיות עובר דווקא באותו החבל הלאומי שבו כבר עבדתי, כי לעבוד לטובת האנושיות עבודה ממשית אפשר רק על ידי עבודה לטובת אחד מחלקיה - ומה גם לטובת העם בעל תרבות עתיקה" השינוי התחולל בו ב-1887, ומאז החל להתעסק בחקר תולדות ישראל .

דובנוב עבר בשנת 1890 להתגורר באודסה והתרועע עם מנדלי, אחד העם, רבניצקי, ביאליק ואחרים. כאן גם החל במחקריו בחקר תולדות יהדות מזרח אירופה, מכיוון שהתחום המזרח אירופי של ההיסטוריה היהודית קופח במחקרים הקיימים. בשנת 1892 פרסם ב"פרדס" בעריכת רבניצקי את הכרוז שלו: "נחפשה ונחקורה", בו הוא קרא אל "הנבונים בעם" לאסוף חומר לתולדות ישראל בפולין וברוסיה. הוא שב ופרסם את קריאתו ב"לוח אחיאסף", ובעקבות כרוזים אלו הוקמה ועדה היסטורית-אתנוגרפית לריכוז החומר שנאסף בתחום.

ב-1897 החל לפרסם בירחון "ווסחוד" את ה"מכתבים על היהדות הישנה והחדשה"; ב-1907 נאספו המכתבים לספר בשם זה. באסופה זו פיתח דובנוב את השקפתו אודות הפזורה הלאומית של היהודים, השקפה שהוותה בסיס להשקפה האוטונומיסטית. במכתבים, שהראשון מהם יצא בזמן הקונגרס הראשון של ההסתדרות הציונית, הוא התפלמס הן עם הציונות והן עם גישת הבונד. כבר במכתב הראשון שכותרתו "תורת הלאומיות הישראלית" טען שבקהילה היהודית יש שלוש גישות: הגישה הטריטוריאלית - המיוצגת על ידי הציונות, הגישה הסוציאליסטית של הבונד, והגישה - הנכונה ביותר לדעתו - היא הגישה האוטונומיסטית.

תחילה החל דובנוב לתרגם את ספר ההיסטוריה הפופולרי של צבי גרץ, אך לא השלים אותו, ואז פנה לתרגום ספרו ההיסטורי של בראנן-בק, בו החל לפרט את התאוריה האוטונומיסטית שלו, אותה פיתח בסדרת "מכתבים על היהדות הישנה והחדשה". דובנוב דגל בשלטון אוטונומי בגולה, דוגמת ועד ארבע הארצות. אחד העם התנגד לתאוריה של דובנוב, והביע את דעותיו השונות במאמריו: "שלוש מדרגות", ו"שלילת הגלות".

ב-1902 החל את מפעלו ההיסטוריוגרפי הגדול בכתיבת תולדות האומה בכל מרכזיה, מזרח ומערב, ובכל זמניה - מימי קדם ועד יום הכתיבה: "דברי ימי עם עולם"; הוא התעסק במפעל זה עד סוף ימיו. הספר נכתב ברוסית, השפה בה פרסם את רוב כתביו, והסתיים בתחילת שנות העשרים; לאחר מכן באו התרגומים לגרמנית ולעברית וההשלמות.

ב-1912 עמד עם ד"ר י"ל קצנלסון בראש המפעל האנציקלופדי "ייברסקיה אנציקלופדיה" ("האנציקלופדיה היהודית", בשפה הרוסית). אנציקלופדיה זו התבססה על האנציקלופדיה היהודית, אך באה להשלים את החסר בה, והדגישה גם את חשיבותן של קהילות ישראל במזרח אירופה. ב-1922 עזב דובנוב את רוסיה – מאוכזב מכל ההגבלות וההפרעות שנגרמו לו בעבודתו המדעית - והגיע לקובנה בירת ליטא. כאן הוצעה לו ראשות הקתדרה לדברי ימי ישראל באוניברסיטה הליטאית, אולם הפרופסורים הנוצרים לא ראו את מינויו בעין יפה, ולכן עקר לברלין, וישב שם כ-11 שנה. שם השלים את מפעלו החשוב כהיסטוריון, חיבורו המקיף בן 11 הכרכים, "דברי ימי עם עולם" (תורגם לעברית ב-1923–1939).

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עבר לגור בלטביה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הפצירו בו מכריו לעלות לארץ ישראל, אולם בתחילת שנת 1940 הוא סירב והעדיף להישאר בלטביה עם ידידיו. בראשית שנת 1941 ניסתה רוזה גינוסר להשיג עבורו סרטיפיקט, לאחר שהביע הסכמה להגר מלטביה. היא פנתה למנחם אוסישקין, אשר אמר שיש להעדיף לתת את מעט הסרטיפיקטים לפעילים ציוניים. לעומתו, יהודה לייב מאגנס פעל להשיג עבור דובנוב סרטיפיקט, אולם השעה נתאחרה ודובנוב לא הספיק לצאת לפני שהנאצים כבשו את לטביה. כאשר כבשו הנאצים את ריגה נכלא דובנוב עם שאר יהודי העיר בגטו ריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים למותם בגיא ההריגה ביער רומבולה, שם נטבחו אלפי יהודים. מחמת מחלתו נחסך ממנו המסע המפרך – שוטר לטבי ירה בו והרגו. טענה אחרת היא שנרצח בדרך על ידי אחד מתלמידיו לשעבר, שהיה קצין גסטפו.

על שמו של דובנוב רחובות בירושלים, בתל אביב, בחיפה, ברעננה, בנתניה, בבאר שבע, בראשון לציון וברחובות. בתל אביב הוקם בית ספר יסודי על שמו.

דובנוב היה נשוי לאידה לבית פריידלין (1860–1934) והיו להם שלושה ילדים:

אחיו הגדול זאב דובנוב היה חבר ביל"ו.

בת אחיו הצעיר נחמן דובנוב, סוניה, הייתה אשתו של נחום בנארי איש ההסתדרות ועסקן תרבות בארץ, ממקימי "מפעלי תרבות וחינוך", סופר והוגה. בנם יאיר בנארי היה חבר קיבוץ עין חרוד מאוחד, מורה דרך, חוקר תלמוד ומורשת ישראל.

התנועה האוטונומיסטית

דובנוב היה ממקימי התנועה האוטונומיסטית, שעיצבה תפיסה הסוברת שהיהודים הם "עם שכל העולם הוא מקומו" - ולכן פתרון הבעיה היהודית, לפי דובנוב, הוא הענקת אוטונומיה ליהודים בגולה. דובנוב ראה את הגולה כמציאות ההיסטורית, והוא סבר שהיהודים התפתחו לעם ללא-טריטוריה; עדות לכך היא המרכזים היהודיים הגדולים בארצות הגולה, ובהם המרכז הרוחני בבבל (בין המאה ה-4 והמאה ה-11), המרכז בספרד (מן המאה ה-11 ועד 1492) ועוד. באותה מידה, סבר דובנוב כי לאף עם אחר אין זכויות לאומיות בלעדיות על טריטוריה כלשהי.

יחסו לציונות היה אמביוולנטי, והוא גרס כי הציונות אינה בהכרח פתרון, הן מפני שהפתרון הוא הענקת אוטונומיה בגולה, והן מכיוון שהציונות יכולה לפגוע במאבק להשגת אותה אוטונומיה. עם זאת, הוא ראה בכינונו של מרכז יהודי בארץ–ישראל תהליך רצוי. מרכז זה תאם את תפיסתו בדבר התפתחות מרכזים רוחניים בתולדות היהודים. ואולם, הוא האמין שרוב מניינו של העם היהודי ימשיך לחיות את חייו בתפוצות.

להערכתו של דובנוב משנת 1900, בשנת 2000 יהיו מערבית לירדן כ-500,000 יהודים.

דובנוב דבק בשפת היידיש העממית; הוא לא התנגד לשפה העברית אך טען כי זוהי שפת האליטות, המיעוט.