שולמית אלוני

במסגרת פעילותה הפוליטית עסקה בנושאי זכויות האדם ושיפור מעמד האישה, ונאבקה למען מדינת רווחה, נגד כפייה דתית, ולמען הקמת מדינה פלסטינית על בסיס פשרה טריטוריאלית.

לפני שפנתה לפוליטיקה אלוני ערכה והגישה במשך 8 שנים תוכניות רדיו פופולריות ("מחוץ לשעות הקבלה", "הנושא בטיפול" ו"הכירו את החוק"), שעסקו בזכויות האזרח ובצרכנות. היא חיברה מספר ספרים, בהם ספר האזרחות הראשון במדינת ישראל. אלוני הייתה גם בעלת טור שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות" ובשבועון "לאישה" במשך 22 שנה.

ביוגרפיה

אלוני נולדה בפולין בשם שולמית אדלר, ליהודית ולדוד (הכהן) אדלר למשפחה בת שני ילדים. בילדותה עלתה איתם לארץ ישראל וגדלה בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב. אביה היה נגר ואמה תופרת שעסקה בתפירה עילית. מוצאם של שני הוריה היה ממשפחות רבניות: אבי אביה, יהושע אדלר, היה רב והתפרנס כשען, ואבי אמה, משה פּאלוּשק, היה רב ומלמד ציוני בוולוצלאוֶוק. על החלטת הוריה לעלות לארץ ישראל אמרה לימים: "אני קיימת בזכות החלטתם של הורי, ילידי פולין, למרוד ברבנים ולעלות ארצה". הוריה, אנשי צווארון כחול, היו בעלי הכרה ציונית-סוציאליסטית. בבית המשפחה נחוגו חגי ישראל והשבת, אך ללא אוריינטציה דתית.

המשפחה גרה באזור עני, ובשל המצוקה החומרית עברה מדי כשנה לדירה זולה יותר מקודמתה. באזור התגוררו משפחות דוברות לאדינו ועולים חדשים, ואלוני התיידדה עם ילדיהן ולמדה לדבר לאדינו. לדבריה, הוריה היו אנשים ליברלים. הוריה של אלוני התגרשו והתאחדו לסירוגין שלוש פעמים (אך לא נישאו מחדש, מאחר שהאב היה כהן ולכן לא יכול היה להתחתן עם גרושה). כשהייתה אלוני בת שבע עזבה אמה לראשונה, מבלי להיפרד ונסעה למאהבהּ בפולין, שהיה אהבתה הראשונה. נטל גידולם של שולמית ואחיה מרדכי, הצעיר ממנה בשנה וחצי, עבר אל האב. כעבור כשנה שבה אמה למשפחה, וזמן קצר לאחר מכן עזבה שוב. שני האחים הופרדו והתגוררו כל אחד אצל הורה אחר, לסירוגין, עד שלבסוף נשארה אלוני עם אמה ואחיה עם האב. לימים סיפרה: "גדלנו, אחי ואני, כחיות-בר קטנות. בישלתי וניקיתי... בגיל ארבע כבר לימדתי ילדה אחרת, ומאוחר יותר שטפתי את בית-הספר ועבדתי בניקיון. בכיתה ז' הייתי כבר מחוץ לבית. עד אז הרגשתי שעלי לשמור על הבית".

רוזה כהן, חברת מועצת עיריית תל אביב מטעם הפועלים (ואמו של יצחק רבין) דאגה לקבלתה של אלוני לבית הספר "בית החינוך" של זרם העובדים בתל אביב, שכלל יום לימודים ארוך עם ארוחת צהריים. בבית החינוך למדה בכיתות א'-ג'. לאחר מותה של כהן ב-1937, בוטלה ההנחה בשכר לימוד (הנחה שניתנה לעסקני ההסתדרות) עבור אלוני ואחיה שהצטרף אליה בינתיים, ומאחר שהאב לא יכול היה לעמוד בתשלום שכר הלימוד המלא, היא עברה לבית הספר "יסוד המעלה" עד סוף כיתה ו'. בין מוריה היו האמנית ג'ניה ברגר (המורה למלאכת יד), הציירת איזה הרשקוביץ (המורה לציור) והמשורר דב חומסקי (המורה לעברית).

כשהגיעה לכיתה ז' פרצה מלחמת העולם השנייה, אביה גויס לחיל החפרים בצבא הבריטי ואמה עמדה להתגייס. אלוני עברה לקבוצת "עלוּמים" במושבה רעננה, שאליה צורפו בני נוער מבתים הרוסים או עניים. הם התגוררו בפנימייה בתנאי מצוקה, עבדו להשלמת הוצאות החזקתם, ובשל מחסור במזון, היו אוספים שיירי מזון מאיכרי המושבה. ברעננה למדו ילדי הקבוצה עם בני המושבה בבית הספר בניהולו של בן-ציון זיו (זלצין) (אביהם של יהודה ויעקב זיו). לאחר שעות הלימודים היו מבלים בצריף "הנוער העובד", ואהרן ומתי מגד, בניו של המורה למקרא משה דוד מגד (גרינברג), היו "גיבורי התרבות" שלהם (בקבוצה הכירה אלוני את שלמה בר-שביט, לימים שחקן הבימה).

כשהיה אחיה, מרדכי, בן 12, הוא נמצא מת בבריכה בכפר הנוער בן שמן. בראיון שנערך לאחר מספר שנים אמרה: "אמרו שהוא נפל לבריכה, ואני תמיד היה לי חשד, עד היום הזה, שהוא התאבד ממצוקה של כל העסק. הוא היה הרבה יותר רגיש ממני בכל הנושא הזה". על השפעת המוות על משפחתה סיפרה: ”מותו השפיע על כולנו הרבה זמן, שיגע את הבית. אמא ואבא שלא היו אז בארץ, נתקפו במוסר כליות“. שנים אחר כך התייחסה לנושא פעם נוספת ואמרה: ”היה בבית כאב גדול. כל אחד דיבר ארוכות, גם אני, גם הם. כל אחד עם הפקעל'ה (ביידיש: ה"חבילה", כלומר הצרות) שלו. זה היה דיבור בלי דיבור, אבל זה היה. זה כל הזמן היה. לא חושבת שהם האשימו את עצמם. הכאב היה גדול, אני לא יודעת לנתח אותו, הייתי צעירה מדי כדי לנתח אותו. הייתי בת 13, אבל אני לא הייתי עם ההורים. הם היו בצבא ואני נוסעת הרבה לאלומות, פוריה וביתניה“.

בעקבות מותו של אחיה הוסכם להעביר אותה מרעננה לכפר הנוער בן שמן. היא למדה במוסד עד סוף כיתה י', וגם שם עבדה, בעיקר כרועת כבשים, כדי להשלים את הוצאות החזקתה. בבן שמן הייתה חברה קרובה של סוניה גלמן (לימים אשתו של שמעון פרס) המבוגרת ממנה, שהתגוררה בכפר בהיותה בתו של אחד המורים (סוניה גלמן הייתה זו שמצאה את גופת אחיה של אלוני). עם מוריה של אלוני בבן שמן נמנו ס. יזהר, אריה לודוויג שטראוס וזיגפריד להמן.

נעוריה, השירות הצבאי ובחירת מסלול הלימודים

בבן שמן הצטרפה אלוני לתנועת הנוער "השומר הצעיר", שמדריכיה פעלו בתחומי הכפר. בסביבות גיל 16 הכירה את מרדכי (מוטקה) ליפקין המבוגר ממנה בארבע שנים, חבר קבוצת אלומות בפוריה, שעבד כשומר שדות, ונכנסה לקשר זוגי איתו. השניים היו יוצאים לרכיבות סוסים משותפות בגליל התחתון. הם התגוררו יחד בפוריה, ובקיץ גרו בסוכה על עץ אקליפטוס גדול, מעל לירדן, בביתניה תחתית. לימים סיפרה כי "זו הייתה התקופה הכי רומנטית, הכי נלהבת בחיים שלי".

אלוני הצטיינה בלימודי המתמטיקה והמורה שלה הנחה אותה להמשיך בהם, אך אביה, ששהה באיטליה במסגרת הצבא הבריטי, כתב לה על גל של ילדי פליטים שיגיעו לארץ ויזדקקו למורים, והנחה אותה להניח ללימודי המתמטיקה והפילוסופיה שתכננה וללמוד להיות מורה. היא קיבלה את עצתו, ובשנת 1945, לקראת כיתה י"א, נסעה בטרמפים לירושלים, שם פנתה למנהל סמינר בית הכרם בנציון דינבורג, אשר אִפשר לה להשלים לימודי כיתות י"א וי"ב בתנאים מועדפים, תמורת התחייבות להמשיך בלימודי הסמינר. אלוני עברה לירושלים והתגוררה עם ליפקין בשכונת הפועלים בבית הכרם. הם חיו כזוג במשך ארבע שנים, עד נפילתו של ליפקין במלחמת העצמאות.

עוד בהיותה תלמידה בבן שמן הצטרפה לארגון "ההגנה". עם הגעתה לירושלים גויסה מיד, ובגיל 16 כבר התחפשה לאישה בהריון כדי להבריח נשק. במהלך מלחמת העצמאות שירתה בפלמ"ח ועברה להורות ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור. כך, שילבה תפקיד בהוראה עם פעילות צבאית הגנתית. בן-זוגה, ליפקין, התייצב לחי"ש בירושלים, כדי להיות בקרבתה, וב-18 במרץ 1948 נהרג באסון שיירת הר-טוב.

לאחר מות בן-זוגהּ ופתיחת דרך בורמה, עברה לתל אביב. בעיר היה באותה עת ריכוז גדול של פליטים יהודים שברחו מיפו, והיא עבדה זמן מה עם ילדיהם. לאחר מכן גויסה לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח והמשיכה כמדריכת נשק להכשרת מגויסים שהגיעו במסגרת גיוס חוץ לארץ, וקבוצות של בני נוער מגויס מצפון אפריקה.

אלוני למדה בסמינר בית הכרם להכשרת מורים בירושלים, והחלה לעבוד כמורה: תחילה לימדה את ילדי המעברות, לאחר מכן הייתה בין מקימי בית הספר לילדי עולים חדשים, מרביתם מבולגריה, ברמלה. עמדו לשלוח אותה ללמד בקפריסין, אך התוכנית בוטלה לאחר שהתברר שהיא אינה חברת מפא"י. ב-1951 מצאה משרת הוראה קבועה בבית הספר התיכון המקצועי לבנים "שבח" בתל אביב, שם לימדה מקצועות הומניים ואזרחות. באותו בניין שכן גם בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ואלוני התחילה ללמוד בו. במקביל לעבודתה כמורה, סיימה לימודי משפטים.

ב-1958 פרסמה את ספר הלימוד לבתי ספר תיכוניים "אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות" (הספר הופיע במהדורות רבות נוספות).

בשנת 1957 החלה לעבוד בקול ישראל, תחילה הנחתה את התוכנית "כיצד נעים הגלגלים", שקהל היעד שלה היו ילדים ונוער, ובמסגרתה נערכו שיחות על אזרחות בלשון פשוטה וברורה, לאחר מכן עברה לערוך ולהנחות תוכנית בשם "אתה והחוק", שמטרתה הייתה להסביר חוקים בדרך ההדגמה הקונקרטית. כמו כן הנחתה תוכנית בשם "הנושא בטיפול". בשנת 1961 שימשה יחד עם אלימלך רם כעורכת ומגישה של תוכנית רדיו חדשה בשם "מחוץ לשעות הקבלה". עוד לפני שהוחל בשידור התוכנית הבטיחו השניים למאזינים שמדובר ב"תוכנית שלא תניח לתלונה לזכות בתשובה מתחמקת". במסגרת התוכנית התאפשר למאזינים להתקשר או לכתוב לאולפן ולקבול על קיפוח, אטימות ואפליה לרעה מצד הממסד – עניינים מעין אלה עמדו בראש מעייניה של אלוני לאורך שנות פעילותה הפוליטית. בין השאר חתרה התוכנית לפתרון בעיות הנובעות מהלכות הנישואים, מבלי לחרוג מההלכה, כפי שציינה אלוני: "למעשה אין בעיה שאין ליישבה בדרך זו או אחרת בתחום ההלכה. הדבר אינו נעשה מפני שאין לחץ מספק על הרבנים". כמו כן, עסקה בסוגיות של מעמד האישה. התוכנית הייתה פופולרית מאוד והוציאה את אלוני מאלמוניותה. מנגד, עוררה אלוני את זעמם של רבים בממסד בשל גישתה הבלתי מתפשרת למציאת פתרונות ותיקון ליקויים בממסד.

בשנת 1964 פרסמה את הספר "זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל".

נישואיה וילדיה

ב-2 באפריל 1952 נישאה לראובן אלוני (1919–1988; שמו המקורי רולניצקי). הוא אחיו של רם רון. לימים ממייסדי מינהל מקרקעי ישראל וראש המינהל האזרחי במרחב שלמה, ראובן אלוני היה עובד מדינה, לכן קיבל בכפר שמריהו, באזור שהיה אז שומם ולא מיושב, מגרש בגודל דונם ורבע בחכירה, לשם בניית בית עליו. לזוג לא היו מקורות כספיים לבניית הבית, אך לוי אשכול סיפר שיש צריפים שהובאו משוודיה ואין להם דורש. הם קנו את אחד הצריפים במחיר של יותר מאלפיים לירות, אך התקשו לגייס את הכסף ובינתיים היה פיחות, ששינה את הסכום שהיו צריכים לשלם וייקר אותו למחיר שהתקרב למחיר בניית בית של ממש, אך בכל זאת השלימו את הרכישה, גם משום שרצו שבנם הבכור ייוולד בבית שלהם. הם הקימו את הצריף על המגרש בכפר שמריהו בעזרת חברים. שולמית אלוני חייתה בצריף הזה עד מותה.

לזוג נולדו שלושה ילדים: דרור אלוני, אלוף-משנה בחיל הים, המנהל של הגימנסיה העברית הרצליה וראש מועצת כפר שמריהו; פרופ' נמרוד אלוני, פרופסור לפילוסופיה של החינוך בסמינר הקיבוצים; ובמאי הקולנוע אודי אלוני. בשנת 1988 התאלמנה מראובן.

בריאותה, מותה וקבורתה

בחודש יולי 1985, לאחר משחק טניס בכפר שמריהו, אלוני חשה ברע והובהלה לבית חולים, שם אובחן אוטם שריר הלב. בין השנים 1987–1991 עברה אלוני כמה ניתוחים בשל סיבוכים של דלקת בכבד.

בשנתיים האחרונות לחייה סבלה ממחלת אלצהיימר, ולפי עדות בנה, שבה לדבר יידיש.

אלוני נפטרה ב-24 בינואר 2014 והיא בת 86. לבקשתה, נקברה בקבורה דתית בכפר שמריהו. בטקס לקחו חלק מאות אנשים ובהם נשיא המדינה שמעון פרס, שרים וחברי הכנסת בעבר ובהווה. במהלך הטקס הושמעו שירים. הספידו אותה שלושת בניה, הנשיא פרס וזהבה גלאון. על מצבתה נכתבו שמה, תאריכי לידתה ומותה, והמילה "אזרחית".

ב-1959 הצטרפה אלוני למפא"י ופעלה במסגרת "צעירי מפא"י". הצלחתה של אלוני ברדיו סללה את דרכה לכנסת.

לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965 פנו אליה לוי אשכול ופנחס ספיר בהצעה להשתלב ברשימת המערך, כדי שלא תצטרף למפלגה המתחרה, רפ"י. אלוני התנתה את הצטרפותה בשיתופה בכתיבת מצע המפלגה, שבו תיכלל הצהרת כוונות על חקיקת חוק זכויות האזרח והאדם ועל כינון מוסד האומבודסמן, נציב תלונות הציבור, כערוץ לתלונות נגד רשויות השלטון. בקשתה של אלוני נענתה והיא שובצה במקום 42 ברשימת מפא"י. יגאל אלון היה הראשון שהעלה את רעיון נציב תלונות הציבור, שהוכנס במקביל גם למצען של מפלגות אחרות. בסופו של דבר נדחו הצעות חוק מטעם מפלגות אחרות בעניין ומוסד הנציב נקבע בחוק בכנסת הבאה, בשנת 1971.

עם היבחרה לכנסת החלה אלוני לפעול במרץ ובקנאות למען קידום זכויות האדם והאזרח, למען קידום חוקה לישראל וכנגד כפייה דתית בישראל. בנאום הבכורה שנשאה בכנסת, בדיון שעסק בעבריינות נוער בקרב בני שכונות המצוקה בישראל, קבלה אלוני על חוסר השוויון ביחס של המדינה לבני השכונות לעומת יחסה לבני הקיבוצים.

אלוני התקשתה לראות במפא"י את ביתה, הן בשל מרידתה במשמעת הסיעתית של המפלגה והן בשל עימותיה עם גולדה מאיר. כדי "לבעוט" את גולדה מאיר למעלה מחוץ למפלגה, הציעה אותה אלוני כמועמדת לנשיאות המדינה, אך הדבר לא צלח בידה.

בבחירות לכנסת השביעית (1969) הציבה אותה הוועדה המסדרת של מפא"י במקום ה-64, והיא לא נבחרה. באותה עת הקימה, לפי המלצתו של שר המסחר והתעשייה חיים צדוק, את "המועצה הישראלית לצרכנות" ועמדה בראשה עד 1970.

בזמן שהותה מחוץ לכנסת המשיכה אלוני בפעילותה הפוליטית, הן במישור העצמאי והן כחלק ממפלגת העבודה. ב-1970 חתמה על גילוי דעת כנגד הקמת קריית חברון לצד אישים נוספים כגון ירמיהו יובל, יעקב טלמון, יהושע פראוור וגרשם שלום. באותה שנה פרסמה את ספרה "ההסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה", שדן ביחסי דת ומדינה בישראל באור ביקורתי. כשנה לאחר מכן ניסתה לקדם בוועידת מפלגת העבודה הצעה להנהיג נישואים אזרחיים בישראל, אך הדיון בנושא טורפד על ידי ראשי המפלגה. בהמשך נטלה חלק ב"ועד הציבורי למען הנהגת נישואין אזרחיים", שבין חבריו היו שארל בלוך, חנה מרון ואנשי הליגה למניעת כפייה דתית. בנוסף, פעלה למען הכללת נשים בגוף הבוחר של הרבנות. בפברואר 1973 התגבשה קבוצה בשם "התנועה למען שולמית אלוני לכנסת השמינית", שבין חבריה היו שלמה נאמן, שארל בלוך ומשה זמר, אשר תבעה את הכללתה של אלוני במקום ריאלי ברשימת המערך לכנסת השמינית, בשל הערכתה ל"מלחמתה האמיצה למען חקיקת חוקה לישראל, גישתה העקרונית בנושאי דת ומדינה ומלחמתה נגד חוקי כפייה אורתודוקסיים בישראל ורגישותה למעמדם הנחות של יהודים לא-אורתודוקסיים שאינם נהנים מחסדי הממסד הדתי". באותה תקופה העדיפה אלוני להישאר במסגרת מפלגת העבודה ולהיאבק במסגרתה למען הגשמת ערכיה. היא תבעה לקיים בחירות מקדימות ("פריימריז") אישיות, חשאיות ודמוקרטיות ולבטל את מוסד הוועדה המסדרת, אך תביעה זו לא התממשה.

על רקע ההימנעות מבחירתה לרשימת המועמדים לכנסת הקרבה, חוסר קיומן של בחירות אישיות מקדימות, חשאיות ודמוקרטיות, והניכור שפיתחה כלפי מפלגתה, פרשה אלוני ממפלגת העבודה והקימה את התנועה לזכויות האזרח (רצ). התנועה השתתפה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזכתה בשלושה מנדטים. הרשימה ניסתה להקים גוש פרלמנטרי משותף עם המפלגה הליברלית העצמאית שינסה להיכנס לקואליציה בראשות המערך, אך הניסיון נכשל בגלל חילוקי דעות בין הסיעות סביב התביעה של מפלגת רצ לכלול בקווי היסוד של הממשלה חופש הצבעה ומצפון לכל חבר כנסת מסיעות הקואליציה בנושאי דת ומדינה, מעמד האישה ויחסי אישות, וסביב תביעת רצ לקבל התחייבות מראש מאנשי המפלגה הליברלית העצמאית כי הגוש ידרוש מהממשלה להסיק את מלוא מסקנות דו"ח "ועדת אגרנט" לכשיתפרסם. גם חוסר הסימפתיה ההדדית שבין ראש הממשלה מאיר לבין ראש רצ אלוני תרם את חלקו לכך שהאיחוד לא יצא אל הפועל, והרשימה נותרה מחוץ לקואליציה.

עם פרסום דו"ח "ועדת אגרנט", והתפטרותה של גולדה מאיר, תבעה אלוני לערוך בחירות חדשות בהקדם האפשרי, ולהעניק את תפקיד ראש ממשלת המעבר לראש עיריית חיפה יוסף אלמוגי, משום שהוא "האישיות המעוררת מינימום אנטגוניזם". עם בחירתו של יצחק רבין לראשות מפלגת העבודה, הצטרפה רצ לממשלתו הראשונה, שהושבעה ביוני 1974, והייתה ממשלה צרה שהתבססה על ברית בין המערך, המפלגה הליברלית העצמאית ורצ. אלוני כיהנה בממשלה כשרה בלי תיק, אך כעבור ארבעה חודשים מתחילת כהונת הממשלה, עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה, התפטרה, ופרשה עם סיעתה מן הקואליציה, בשל הכללת יצחק רפאל בממשלה על רקע פרשת תל גיבורים. יצחק רבין ואחרים ניסו לשכנע את שולמית אלוני להתפשר והציעו לה את תיק התקשורת אך היא עמדה בסירובה.

במהלך 1975 קיימה רצ מגעים לכינון מסגרת פוליטית חדשה ומשותפת לרצ, שינוי בראשות אמנון רובינשטיין, סיעת היחיד של לובה אליאב, שפרש ממפלגת העבודה, וכוחות "יוניים" נוספים. לאחר שהמגעים בין שינוי לרצ עלו על שרטון, התגלעו חילוקי דעות פנימיים ברצ ובשינוי באשר להצטרפות למסגרת פוליטית משותפת יחד עם אנשי לובה אליאב, מה שהוביל, מחד, להקמתה של יעד - תנועה לזכויות האזרח במאי אותה שנה, על ידי חלק הארי בפעילי רצ, אנשי לובה אליאב ו"החוג לליבון בעיות חברה ומדינה" שעמד בראשו (חוג שכלל בין חבריו את יגאל עילם, דן יעקובסון, יורם פרי, יוחנן פרס, דוד שחם, צבי כסה ואישים נוספים), ופעילים פורשים משינוי בראשות הפרופ' יונתן שפירא, על בסיס "ראיית הסדר שלום מדיני, ולא החזקת השטחים כיעד לאומי, מאבק לחיסול הפער החברתי-עדתי, הנהגת משטר תקין המתבסס על חוקה כתובה, בניית כלכלה מתוקנת הגומלת לכל אדם כפי תרומתו, ודמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים בישראל", ומאידך, לפרישתה של קבוצה מפעילי רצ, בראשותם של רם רון, רות רזניק ופרופ' יצחק כצנלסון, בשל "נטייתה של רצ שמאלה" ו"קווים באישיותה של אלוני", שניהלה מגעים עם "שינוי" ו"המרכז החופשי" לצורך יצירת גוש פוליטי מרכזי משותף, ולבסוף התפוררה, כאשר אנשי רם רון ויצחק כצנלסון הצטרפו לד"ש, ואנשי רות רזניק הצטרפו להקמת "מפלגת הנשים".

עם תום כשבעה חודשים מייסוד "יעד", החלו להתגלע חילוקי דעות פנימיים בין קבוצת אלוני ובועז מואב לקבוצת אליאב ומרשה פרידמן. זאת, בין היתר, בשל מגעים סודיים שקוימו, ללא ידיעת אלוני והנהלת התנועה, עם אש"ף. המתחים נבעו גם משאלת היוקרה הפוליטית על הובלת התהליכים הללו ומהעמדות השונות של הפלגים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני: שקבוצת אלוני-מואב ופורשי "שינוי" נטו לעמדה פחות יונית-שמאלית בסוגיה זו מזו של קבוצת אליאב-פרידמן ו"החוג לליבון" (שאישים מתוכה, בהם מתי פלד ודוד שחם, הצטרפו ל"מועצה לשלום ישראלי-פלשתינאי", בניגוד לעמדת הקבוצה האחרת). בנוסף, היה ידוע גם רצונה של קבוצת אליאב-פרידמן לצרף לסיעה גם את מפלגת מוקד. חילוקי הדעות הללו הובילו לפירוק הסיעה בדצמבר 1975-ינואר 1976, כאשר אנשי קבוצת פרידמן-אליאב הקימו את "הסיעה הסוציאל-דמוקרטית", וקבוצת אלוני-מואב שינתה את שם סיעתה בחזרה ל"רצ".

לקראת הבחירות לכנסת התשיעית (1977), פעלה אלוני להקמתו של גוש פרלמנטרי ליברלי-מרכזי משותף לרצ, המפלגה הליברלית העצמאית, שינוי, המרכז החופשי, חה"כ בנימין הלוי ויגאל ידין, אך לבסוף לא הצטרפה לגוש שכזה, בעיקר בשל תביעתו של ידין מחברי רצ, המפלגה הליברלית העצמאית והמרכז החופשי, להתפרק, להתפטר מהכנסת ולהצטרף לד"ש בראשותו כיחידים. מששיתוף פעולה שכזה לא יצא אל הפועל, בחרה רצ לרוץ לבחירות באופן עצמאי, כשלקראתן הצטרפו אליה מספר אישי רוח ופעילים פוליטיים כיוסף אגסי, יהודית בובר אגסי, גרשון ויילר, אחי יותם, אריאנה הרן הכהן, ורדה ויזלטיר, אסתר שני, הפעיל הבדואי נורי אל-עוקבי ופעיל היהדות הרפורמית הרב חיים סקריבל.

בבחירות לכנסת התשיעית ירד כוחה של רצ, והיא זכתה במנדט אחד בלבד. לאחר בחירות אלה הוקמה קואליציה בראשות הליכוד, ואלוני הייתה מהדוברות החריפות נגד המגמות שהובילה ממשלה זו. היא ביקרה בחריפות את צירופה של אגודת ישראל לקואליציה, כשטענה כי זהו "יום חג למועצת גדולי התורה ולאגודת ישראל, שקמו בשעתו כדי להילחם בציונות", וכי הכללתה של סיעה זו בקואליציה תחזיר את ישראל לחשכת ימי הביניים, כמו כן, ביקרה את בגין על כך, שבשל ההסכמים הקואליציוניים שחתם עם החרדים, הסיר את המכסה המוגבלת שנקבעה בשעתו לגיוס בני ישיבות על פי הסדר "תורתו אומנותו", ובכך הגדיל את מספר החרדים שקיבלו פטור מגיוס צבאי. באותה תקופה נשלח לביתה של אלוני מכתב איום בגין פעילותה הפוליטית, ובו צורף קליע בקוטר 9 מ"מ.

כמו במקרה של גולדה, ניסתה אלוני להוציא את בגין מהחיים הפוליטיים המשמעותיים באמצעות הצעה למנותו לנשיא המדינה, זאת לצד תביעה מפורשת מצידה להתפטרותו מראשות הממשלה, אך שאיפות אלה לא התממשו.

אלוני המשיכה לבקר את המגמות שהובילה ממשלת בגין בנושא שינוי הסטטוס קוו, וגינתה את חקיקת החוק להענקת פטור משירות צבאי לנשים על סמך הצהרת דתיות בלבד, ובתגובה לכך, ניסתה לקדם חוק שמטרתו להנהיג שירות לאומי חובה לבנות שאינן מתגייסות לצבא, אך הצעת חוק זו נדחתה ברוב קולות.

לצד זאת, ניסתה לקדם הצעות משלה, כגון הצעה לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון, שעליה היו חתומים גם מרדכי וירשובסקי ועקיבא נוף מד"ש, מאיר פעיל ממחנה של"י, יוסי שריד מהמערך, שנדחתה ברוב של 10 חברי כנסת. היא הייתה בין 11 חברי הכנסת אשר תמכו במכתב הקצינים, שהוביל להקמת תנועת "שלום עכשיו", זאת לצד אבא אבן, יגאל אלון, חיים בר-לב, עוזי ברעם, חייקה גרוסמן, דוד גולומב, מנחם הכהן, מרדכי וירשובסקי ויוסי שריד. בתקופה זו, החלה אלוני לערוך הסכמי נישואים לזוגות שלא רצו, או שלא יכלו להתחתן במסגרת המוסדות הדתיים במדינת ישראל.

לקראת הבחירות לכנסת העשירית, שאפה אלוני לקדם איחוד בין רצ, חוג ה' באייר (ששאף לקדם את ערכי מגילת העצמאות, וכלל אישים כגון מירון בנבנישתי, יורם קניוק ואורי ברנשטיין) ושינוי, אך לבסוף אוחדו רק רצ וחוג ה' באייר, כשאליהם הצטרפו מספר פעילי "שלום עכשיו", כמו יולי תמיר ודדי צוקר, ברשימת "רצ - התנועה לזכויות האזרח ולשלום", בעוד שינוי רצה באופן עצמאי.

לאחר הבחירות נותרה רצ עם מנדט אחד, מה שהוביל את אלוני ורצ להיעתר להצעתו של ראש המערך, שמעון פרס, להצטרף לסיעתו ביולי 1981.

אלוני נמנתה על הכוחות היוניים שבמערך והתנגדה לחוק סיפוח רמת הגולן, בטענה כי סיפוח שכזה ימנע משא ומתן עם סוריה ופוגע בחוזה השלום עם מצרים. כתגובה לאישור החוק, ולגיבוי לו זכה בקרב הגורמים הניצים במערך, הקימו הגורמים היוניים שבו, בראשותם של חברי הכנסת צבן, שריד ואלוני, לצד אנשי חוג 77 בראשות זאב שטרנהל, ומזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, חיים רמון, פורום פוליטי יוני בתוך המערך בשם "אומ"ץ" (אופוזיציה מדינית ציונית), שמטרתו הייתה, לדברי אלוני, "להילחם בנסיגה מהדמוקרטיה ההומניסטית של החברה הישראלית, ובברית בין הרוויזיוניזם לקלריקליזם".

ב-1982, כשלושה חודשים לאחר מבצע שלום הגליל, נמנתה, לצד חיים כהן ואחרים, על מייסדי "המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון", שמטרתו הייתה לקדם מגעים ושיתוף פעולה בין כוחות שוחרי-שלום במזרח התיכון. לאחר פרסום מסקנות ועדת כהן לחקר טבח סברה ושתילה בפברואר 1983, הביעה תרעומת על כך ששר הביטחון, אריאל שרון, לא התפטר מיד עם פרסומן. באותה שנה, תבעה אלוני להוציא את תנועת כ"ך של מאיר כהנא מחוץ לחוק, בשל הסתה גזענית והטפה לאלימות.

באוגוסט 1983 הצהירה על כוונת סיעתה שלא לרוץ ברשימה משותפת עם המערך לבחירות לכנסת ה-11, על רקע חילוקי דעות אידאולוגיים, בעיקר בנושאי דת ומדינה. תחת זאת התמודדה רצ יחד עם פלג משל"י בראשותו של רן כהן ברשימה משותפת בשם "רצ", שקיבלה 3 מנדטים.

אלוני סירבה להצטרף לממשלת האחדות הלאומית של שנת 1984, ונשארה עם חמשת המנדטים של רצ מחוץ לממשלה שהוקמה ב-1988. בתקופה זו בלטה במלחמתה בכפייה הדתית לאחר עליית כוחן של המפלגות החרדיות.

מרצ הוקמה ב־9 במרץ 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני רצ בראשותה של שולמית אלוני, מפ"ם בראשותו של יאיר צבן ושינוי בראשותו של אמנון רובינשטיין. בהנהגת המפלגה עמדה שולמית אלוני. הקמת הרשימה המשותפת יצרה פילוג בשינוי וחלק מפעיליה פרשו. מאוחר יותר (בשנת 1997) החליטו המפלגות להתמזג למפלגה אחת וכתוצאה מכך חל פילוג נוסף במפלגת שינוי - חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ומרבית פעילי שינוי נכנסו לאיחוד, ואילו חבר הכנסת אברהם פורז וחלק מהפעילים הקימו סיעה עצמאית ששמרה על השם שינוי.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה (1992) רצה אלוני בראשות רשימת "מרצ" וזכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים, שסייעו לרבין להקים את ממשלתו השנייה. היא מונתה לשרת החינוך והתרבות, אך לאחר עימותים עם חברי מפלגת ש"ס על רקע התבטאותה בנושא האבולוציה, נאלצה לפרוש מתפקידה בשנת 1993. במסגרת פשרה היא הוחלפה על ידי אמנון רובינשטיין, והסתפקה בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושל שרת התקשורת. שולמית אלוני הסכימה לפיחות זה במעמדה בממשלה, משום שלא רצתה לסכן קואליציה בעלת סיכוי לקדם את השלום.

בתפקידה כשרת התקשורת פרסם משרד התקשורת מכרז להקמת רשת סלולרית שנייה, בנוסף לחברת פלאפון, מהלך שהוריד בצורה משמעותית את עלות הרכישה והשימוש בטלפונים סלולריים.

בתקופה זו החליטה ממשלת ישראל, בהשתתפות שרי מרצ, על גירוש פעילי החמאס ללבנון, החלטה מנוגדת לתפיסת העולם של שולמית אלוני ולעקרונות מצע מרצ. שולמית אלוני הגנה על החלטת הממשלה במוסדות המפלגה, שאישרו אותה לאחר דיון ארוך וטעון. לימים ניחמה על תמיכתה בגירוש וכשנשאלה על תמיכתה בו השיבה שזה היה ליקוי מאורות.

עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993 הביעה אלוני תחושה לפיה ההסכמים הם תפנית חיובית בקנה מידה היסטורי: "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר - אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים". בחודש מאי 1995, בעת נאום במלון הילטון בניו יורק, הוכתה השרה אלוני בידי ז'ק אביטל.

במשך הזמן התערער מעמדה של אלוני במפלגתה, וכאשר הגיע מועד בחירתה מחדש, הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד. אלוני העדיפה שלא להתמודד מולו, ובינואר 1996 הפך שריד ליו"ר המפלגה, ואלוני פרשה מפעילות מפלגתית. נאומה האחרון, שנישא ב-19 בפברואר, נסב על שריון חוקי יסוד בתחום חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש היצירה, זכויות במשפט וזכויות חברתיות.

אלוני פרסמה מאמרים רבים בעיתונים ובכתבי עת בישראל ובעולם.

בשנת 1997 ראה אור הספר "לא יכולה אחרת", שהוא פרי שיחותיה עם ההיסטוריונית והעיתונאית לשעבר עדית זרטל בחודשים שלאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים הרשמיים. בספר נפרשים זיכרונותיה של אלוני וה"אני מאמין" האידאולוגי והפוליטי שלה.

ב-2008, בערוב ימיה, פרסמה את ספרה האחרון, "דמוקרטיה באזיקים".

על תפיסת עולמה אמרה שולמית אלוני: ”מעולם לא הגדרתי את עצמי כסוציאליסטית, משום שכל הסוציאליסטים בארץ ראו במאבק על זכויות האדם ליברליזם בורגני. לכן, כאשר נאלצתי להגדיר את השקפת עולמי, השתמשתי בביטויים כמו ליברליזם רדיקלי, סוציאל-דמוקרטיה רדיקלית וכדומה“.

שולמית אלוני הייתה אתאיסטית מוצהרת, אך נהגה לפקוד את בית הכנסת לתפילת כל נדרי. בנה הבכור חגג בר מצווה עם רב רפורמי. שני בניה האחרים לא חגגו טקס זה.

ב-2003 הצטרפה אלוני לעתירת עמותת "אני ישראלי", בדרישה לשנות את רישום לאומם של העותרים מ"יהודי" ל"ישראלי", מאחר שהם רואים את עצמם כבני הלאום הישראלי המכיל את היהודים והערבים המתגוררים במדינת ישראל, ושאיננו מכיל את יהודי תבל. בית המשפט העליון דחה את העתירה בפסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים. ב-2007 כתבה אלוני ”היהודים הם עם, אך לא לאום, הם עדה דתית או שבט מכובד ככל שיהיה.“

אלוני הדגישה בתפיסתה ובפעולותיה לאורך השנים מספר מרכיבים עיקריים:

למרות תפיסתה המאוחרת שגרסה שיש להקים מדינה פלסטינית, בימים שלאחר מלחמת ששת הימים הצטרפה להלך הרוח הציבורי, שכבש גם אנשי שמאל קיצוני כמו אורי אבנרי ועמוס קינן: "כיום ישראל שלמה בגבולותיה כפי שנקבעו על ידי חבר הלאומים בעת שהובטח להקים את ביתו הלאומי של עם ישראל".

לאחר שפרשה מתפקידיה הנבחרים, החריפה אלוני את התבטאויותיה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות האינתיפאדה השנייה התבטאה אלוני בראיונות לכלי תקשורת ישראליים וזרים ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה. בין התבטאויותיה: "רק בישראל יכול רוצח להגיע לדרגה של שר ביטחון", "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "אנחנו (ישראל) תמיד משתמשים באנטישמיות כתירוץ", "על שרון לעמוד לדין" ו"ישראל... הפכה למשטר אפרטהייד, למעשה, וזה מתבטא באפליה בתקציבים לשירותים ולפיתוח. ישראל היא מדינה אתנוקרטית ולא דמוקרטית". אלוני התנגדה בצורה חריפה למבצע עופרת יצוקה וטענה כי "הפכנו את עזה למחנה מעצר ענק שבו מיליון וחצי איש. אין יוצא ואין בא. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב". אלוני הרחיבה את ביקורתה לכלל הציבור הישראלי וטענה כי "אנחנו פשוט עם נבזה. מה שאנחנו עושים בשטחים גרוע מכל הפוגרומים שעשו ליהודים".

אלוני הציגה את דעותיה בחריפות ואף השוותה פוליטיקאים ישראלים לנאצים, וספגה תגובות חריפות ממבקריה. התנגדותה לפעילות המפלגות החרדיות, ובפרט מפלגת ש"ס, גרמה בין השאר להתבטאויות חריפות נגדה ברחוב הדתי, כגון דברי הרב עובדיה יוסף ש"צריך לעשות משתה ביום שתמות". במהלך כהונת ממשלת ישראל העשרים וחמש, אחת מהתבטאויותיה הביאה לדרישה של החרדים להדחתה מתפקיד שרת החינוך, דרישה שנענתה בחיוב.

פרסים והערכה

בשנת 1984 זכתה אלוני בפרס ברונו קרייסקי, וינה, על מאבקה למען זכויות אזרח ולקידום ההבנה בין יהודים וערבים.

ב-1996 זכתה בעיטור כבוד מהאקדמיה הבינלאומית להומניזם (של המועצה להומניזם חילוני (אנ')). שופט בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן אמר עליה אז: "מאז עמדה לראשונה על במה ציבורית נשמע קולה הצלול, המאדיר כבוד האדם וזכויותיו הטבעיות והיסודיות. היא הרימה את דגל השוויון בין שני המינים ובין גזעים שונים ובעלי אמונות שונות, ואת דגל המדינה כמגשימה האולטימטיבית של כל המוסרי והיפה שבערכי היהדות. ואין כמותה מייצגת ומגלמת היהדות החילונית".

אלוני קיבלה תוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: אוניברסיטת קוֹנקוּק בסיאול, קוריאה הדרומית (1995); היברו יוניון קולג' (1996); האוניברסיטה החופשית של בריסל, בלגיה (1997); מכון ויצמן למדע, רחובות (1999), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2006) ואוניברסיטת חיפה (2013).

בשנת 1999 קיבלה את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג מטעם האגודה לזכויות האזרח על מפעל חייה.

בשנת 2000 הוענק לה פרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה, וזאת חרף מחאות הממסד הדתי (כולל עתירה לבג"ץ, שנדחתה). בין נימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל נאמר כי הפרס ניתן לה בזכות "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי". השופטים הוסיפו כי "רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".

בבחירות לכנסות ה-16, ה-17, ה-18 וה-19 הוצבה במקום 120 האחרון הסמלי ברשימת מפלגת מרצ לכנסת.

ביוני 2015 בחרה בה ועדה של אגודת הלהט"ב וגופים נוספים לרשימת "40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב".

בדצמבר 2018 הוענק לראשונה פרס היצירה על שמה של אלוני. הזוכים הראשונים בפרס הם המופע "השימוע" של רננה רז והסרט אחרייך של רנא אבו פריחה.