רות ארנון

רות ארנון, ילידת 1933, היא מן החוקרות שחיברו בין הבנת מערכת החיסון לפיתוח כלים רפואיים. עבודתה במכון ויצמן למדע שילבה תכנון מולקולות, ניסויים ומחשבה על יישומים אפשריים. היא מוכרת במיוחד כשותפה לפיתוח קופקסון, אך תרומתה רחבה גם במחקר, בהכשרת מדענים ובהנהגת מוסדות מדעיים.

ללמוד כיצד מערכת החיסון מזהה

ארנון גדלה בתל אביב ולמדה כימיה וביוכימיה באוניברסיטה העברית. את מחקר הדוקטורט עשתה בהנחיית מיכאל סלע. במרכז עבודתה עמדו התכונות שבאמצעותן מערכת החיסון מזהה מולקולות ומגיבה להן. שימוש בחומרים סינתטיים אפשר לחקור באופן מבוקר אילו מרכיבים מעוררים תגובה ואיך ניתן להשפיע עליה.

מחקריה עסקו גם בפיתוח גישות לחיסון, בטפילים ובמחלות זיהומיות. השילוב בין ידע כימי לביולוגיה העניק לה דרך לבחון מנגנון לפרטיו ובה בעת לשאול כיצד אפשר לרתום אותו לטובת הבריאות.

תגלית שדרשה שנים של הבשלה

עם מיכאל סלע ודבורה טייטלבאום הייתה ארנון שותפה למחקר שממנו התפתחה קופקסון. חומר סינתטי שנבדק במודל של מחלה דמוית טרשת נפוצה גילה פעילות מדכאת מחלה. הדרך מתוצאה במעבדה לתרופה דרשה ניסויים נוספים, שיתוף פעולה רפואי ופיתוח תעשייתי. אישור התרופה בארצות הברית ב־1996 היה ציון דרך בתרגום מחקר ישראלי לטיפול בחולים. תרומתה היא להפחתת התקפים בצורות מתאימות של טרשת נפוצה, ולא לריפוי מלא שלה.

מדע כמפעל ציבורי

ארנון מילאה תפקידי הנהגה במכון ויצמן ובארגונים מדעיים בינלאומיים. בשנים 2010–2015 כיהנה כנשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, האישה הראשונה בתפקיד. פרס וולף לרפואה, שבו זכתה עם סלע, ופרס ישראל במדעי הרפואה משקפים את ההכרה בהישגיה.

מדוע רות ארנון ראויה לציון כערך חשוב במורשת

מקומה של ארנון במורשת (Moreshet), באתר Moreshet.com, נשען על חיבור בין תגלית, התמדה ואחריות ציבורית. היא תרמה לטיפול רפואי בעל השפעה בינלאומית ובה בעת לחיזוק הקהילה שממנה צומחים הגילויים הבאים. מסלולה הוא פרק חשוב בתולדות המדע בישראל ובפתיחת אפשרויות לנשים בהנהגתו.