רבי נחמן מברסלב

תלמידו הבולט ביותר רבי נתן מברסלב חיבר על פי דבריו את ליקוטי מוהר"ן וספרי יסוד אחרים של החסידות. מאחר שלא מינה לו יורש, הוסיפה חסידות ברסלב לתפקד כתנועה עם מורים הבקיאים בתורתו של רבי נחמן גם לאחר מותו, ולא כחצר בראשות שושלת אדמו"רים.

בימי חייו עורר רבי נחמן סערה והתנגדות עזה, וחסידות ברסלב הייתה קבוצה קטנה ונרדפת עד שזכתה להתעניינות ותחייה במחצית השנייה של המאה ה-20. חסידיה מונים כיום עשרות אלפים, החלוקים לקהילות רבות, רבים מהם חוזרים בתשובה.

שנותיו הראשונות וצעירותו

נולד בעיירה מז'יבוז' שבפלך פודוליה, באיחוד הפולני-ליטאי (כיום באוקראינה). בימיו התחוללה חלוקת פולין, והשטחים הסובבים נמסרו לרוסיה הקיסרית. אמו, פייגה, הייתה על פי המסורת בתה של אדל בת הבעל שם טוב. אביו, שמחה, היה בנו של רבי נחמן מהורדנקא, אחד מתלמידיו הקרובים של הבעש"ט, וקרא לבנו על שמו.

גדל באווירה חסידית-קבלית. מנעוריו הרבה להתבודד, להתענות ולהתפלל שעות רבות. הוא התחתן בגיל 13 עם סשיה, בתו של אפרים, חוכר שהתגורר בכפר סטארה אוסאטה, סמוך לסמילה. אחרי חתונתו עבר להתגורר בבית חותנו. כבר ביום חתונתו הכיר את שמעון, תלמידו הראשון ומשמשו.

לא היה לו רב מובהק, אם כי הוא מצטט שיחות של סבו מהורודנקא. את רוב תורתו למד באופן עצמאי, תחת השפעת גדולי תנועת החסידות שהיו באים לפקוד את קבר אבי-סבתו, הבעל שם טוב, במז'יבוז'. דודיו רבי אפרים מסדיליקוב ורבי ברוך ממז'יבוז' השפיעו עליו מאוד. רבי ברוך הכיר בו לראשונה כראוי להיות "רבי" לחסידים.

בשנת ה'תק"ן (1790) לאחר מות חותנתו (לפי גרסה אחרת - לאחר מות חותנו) עבר להתגורר בכפר מדבדיבקה סמוך לעיר צ'יהירין, שם החל לקבל משכורת קבועה כאדמו"ר מקבוצת חסידים שהתאספה סביבו, והחל להתפרסם לראשונה בין מנהיגי החסידים בדורו כאישיות חשובה. בתקופה זו החלו מחלוקותיו הראשונות עם אדמו"רים אחרים. במדבדיבקה התגורר עד ה'תקנ"ח (1798).

הביקור בארץ ישראל

באותה שנה, 1798, החליט רבי נחמן לנסוע לארץ ישראל כדי להשיג שם התעלות והשתלמות נפשית. הוא התעכב זמן מה באיסטנבול, והגיע בספינה לחיפה בערב ראש השנה של שנת ה'תקנ"ט, 1798, ושם גם עשה את החג. מסורת מקומית מספרת שהמקום בו התפלל וטבל בחיפה היה השטח עליו הוקם לימים בית הכנסת הדרת קודש. לאחר מכן הלך לטבריה, בה היה כבר מרכז לחסידי הבעל שם טוב, ושהה שם כחצי שנה. הוא ביקר גם בצפת ובבית הכנסת העתיק במירון, אך לא בירושלים. כשעמד לחזור, נקלע לעכו בעת המצור שהטיל עליה נפוליאון בונפרטה בעת מסעו בארץ ישראל. לאחר הרפתקאות רבות עלה על אניית קרב טורקית שבה הפליג עד לרודוס, משם הפליג לגאלאץ וחזר לאוקראינה בדרך היבשה.

הביקור בארץ ישראל היה נקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל" וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".

עוד טרם שיבתו לביתו במדבדיבקה, נסע לרבי שניאור זלמן מלאדי בניסיון לפשר בינו לבין רבי אברהם מקאליסק, שאצלו שהה בטבריה.

לאחר כשנה נוספת במדבדיבקה, חיתן בחמילניק את בתו הבכורה אדל בחודש אלול ה'תק"ס (1800). כשחזר מהחתונה, נכנס במפתיע עם משפחתו לעיר זלטופול על מנת להשתקע בה, ללא הכנה מוקדמת. העיירה הייתה בתחום השפעתו של רבי אריה לייב משפולי כבר עשרות שנים קודם לכן, וסכסוך של רבי נחמן עם החזן המקומי התפרץ למחלוקת עזה עם ר' אריה לייב. רבי נחמן התבטא נגדו בחריפות: "תדעו שאני בקדושה והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה". בתוך מספר חודשים החל הרב משפולי לגבש חרם רבני על רבי נחמן, והדבר נבלם רק לאחר התערבותם של דודו רבי ברוך ממז'יבוז' ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב. בתוך שנתיים נאלץ רבי נחמן לעבור לברסלב שם סייע לו דודו רבי ברוך להתקבל כאדמו"ר.

ישיבתו בברסלב

בברסלב הצטרפו אליו רוב תלמידיו המפורסמים, בהם רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, שהפך ליד ימינו. שמה של העיר הונצח בשמה של החסידות מאז. בתקופה זו נהגו חסידיו להגיע אליו לברסלב בשלושה מועדים: ראש השנה, שבת-חנוכה וחג השבועות. הוא נהג לנסוע אל חסידיו בשלושה מועדים נוספים: בשבת-שירה ובשבת נחמו. היה נוסע אל חסידיו בצ'יהירין שבמזרח אוקראינה; ובשבת אחת בכל חורף היה נוסע אל חסידיו בטורגוביצה (טירהוויצה ביידיש) שבמזרח פודוליה. שמונה שנות ישיבתו בברסלב היו הפוריות ביותר ובהן מסר את רוב דרשותיו, שיחותיו ומעשיותיו שהתפרסמו.

בקיץ ה'תקס"ג (1803), לאחר פגישה של רבי נחמן עם דודו רבי ברוך, הצטרף גם הוא למתנגדיו, בין היתר עקב התפארות של רבי נחמן על הגעתו כבר בגיל 13 למדרגתו הרוחנית של אבי־סביו, הבעל־שם־טוב. סופר שלאחר התבטאותו זו - דחף אותו הדוד וכמעט הפיל אותו מעליית הגג שבה שהו.

משפחתו

אשתו סאשיה ילדה לו שמונה ילדים, מתוכם שלושה נפטרו בינקותם. היא נפטרה באביב ה'תקס"ז (1807) ממחלת השחפת, בעת שהותם אצל רופא באיזיאסלב, וארבעה חודשים לאחר מכן נשא בברודי את אשתו השנייה, ממנה לא נולדו לו עוד ילדים, ושמה אינו ידוע. שלוש מבנותיו זכו להתחתן ולהביא ילדים.

בשנותיו האחרונות סבל רבי נחמן ממחלת השחפת. בשנת 1808 הגיע עד העיר לבוב כדי למצוא תרופה ושהה שם לבדו כשמונה חודשים, אך הרופאים לא יכלו לעזור לו. בא' באייר ה'תק"ע פקד אותו אסון נוסף: ביתו ובית מדרשו בברסלב נשרפו כליל. באותו זמן הגיעה הידיעה על אישור לחכירת בית באומן, ולכן נסע לאומן והחל להתגורר שם בתאריך ה' באייר. מספר שנים קודם לכן, בעוברו בעיר, נודע לו סיפור הטבח שערכו שם ההיידמקים ב-1768 ובו נהרגו אלפי יהודים. הוא אמר לתלמידיו שברצונו להיקבר שם.

בזמן זה נמנע רבי נחמן מ"לומר תורה" והחל לספר סיפורי מעשיות. לשיטת שמעון דובנוב הוא עשה זאת מפני ש"כשנחלש כוחו הגופני וגם הרוחני, נמנע רבי נחמן מלומר תורה והיה מספר מעשיות ובדיות". לדעתו הדבר היה ביטוי ל"דברי הזיה מתוך קדחת דתית של איש חולה בגופו וברוחו". גם רפאל מאהלר טען כי "עם התגברות המחלה האנושה... התחיל לספר מעשיות". לעומתם, טען הלל צייטלין כי "כצדיק הדור בראיית עצמו ידע להעריך את האפשרויות התעמולתיות הטמונות בסיפורי מעשיות".

בתקופה זו הכיר את משכילי אומן ובהם הירש בער הורביץ, שיחק עמם שחמט והאזין לסיפורים בגרמנית שהקריאו לו. הוא נפטר שם ממחלת השחפת כעבור חצי שנה, בי"ח בתשרי, בגיל 38. הוא נקבר בבית העלמין הישן של העיר, ולא בחדש, בזכות קשריו עם המשכילים המקומיים.

בניו של רבי נחמן נפטרו בחייו, ואת בנותיו אדל, שרה ומרים לא השיא לחסידי ברסלב. לאחר מותו לא מונה לו יורש, ולכן כונו חסידיו "החסידים המתים" (ביידיש "טויטע חסידים").

דיכאון ושינויים במצב רוחו

בעקבות התנודות והשינויים התכופים במצב רוחו של רבי נחמן, העריכו החוקרים כי הוא סבל מדיכאונות קשים וממאניה דיפרסיה. מאבקו בייאוש, רובו ככולו, נראה לדעת החוקרים כמאבקו האישי.

פעם אחת העיד על עצמו כי "בשעה שבאו עליו הייסורים מעוצם הפלגת הצער והכאב המופלג מאוד מאוד, היה כמעט יכול לנשוך עץ בשיניו מעוצם הכאב". עדות זו אודות התפרצות הכאב והסבל משמשת את אברהם יצחק גרין כהוכחה כי ספקותיו לא שככו אצלו לגמרי מעולם.

באחת מניסיונותיו הרבים של רבי נחמן להוכיח כי תאוות המין היא שורש כל ייסורי הנפש, מצטט רבי נחמן "חכמי רפואה" האומרים כי הסירוס הוא תרופה לשיגעון. אברהם יצחק גרין תהה האם הוא ראה לנגד עניו את מאבקו שלו עם השיגעון כאשר רכש ידיעה מוזרה זו.

כחודשיים לפני פטירתו של רבי נחמן באה עליו תקופת הדיכאון הידועה ביותר. בתקופה זו אמר באחת משיחותיו על הצדיק (ונתכוון בפירוש לעצמו) שלפעמים הוא רק "איש פשוט לגמרי". בזמן כזה אין הוא יודע ולא כלום ואין לו גישה לתורה והוא ”מחיה את עצמו בעת הפשיטות מהדרך של ארץ ישראל“ (שיחות הר"נ, קנג)

לפי תלמידי רבי נחמן, הוא הסביר שעצבותו חיצונית בלבד, ובאה מכך שהוא סולל דרך חדשה והדרך מלאה בקשיים שצריך לפַנות, ומרוב העמל שלו לפנות שוב ושוב את הקשיים שבדרך, הוא שרוי בדאגה ונראה עצוב. ובלשונו (המצוטטת) של רבי נחמן: "צְרִיכִים לְקַצֵּץ שָׁם אִילָנוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם מֵאֲלָפִים שָׁנִים, וְלִהְיוֹת הוֹלֵךְ וָשׁוֹב אָנָה וָאָנָה לְקַצֵּץ וְלַחֲזֹר וּלְקַצֵּץ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים, שֶׁיּוּכְלוּ רַבִּים לֵילֵךְ בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, וּמֵחֲמַת יְגִיעוֹת כָּאֵלּוּ הוּא בִּדְאָגָה עַל־פִּי רֹב". לטענת תלמידיו, הוא הסביר בהזדמנות אחרת שיש לו לב נשבר ואינו נראה שמח בגלל שהוא נצר לדוד המלך שחיבר את ספר התהילים שרובו תחינות היוצאות מלב נשבר.

רבי נחמן סלל דרכים חדשות בחסידות. הוא הדגיש את הערך של התפילה, ההתבודדות, האמונה התמימה והפשוטה וההימנעות מחקירה פילוסופית, על אף שבסוף ימיו התיידד עם היהודים המשכילים שחיו באומן. הוא הדגיש גם את הצורך להשתוקק לאלוהים, ואמר שלפי גדולתו אין מי שיכול לומר שהוא עובד את האל, אלא העיקר הוא כיסופים וגעגועים. להשתוקקות זו אפשר לזכות בעיקר בעזרת אמונה פשוטה.

לצד הדרשות שנשא בפני חסידיו, כמנהג האדמו"רים בדורו, סיפר גם מעשיות, המתפרשות כאלגוריות ומשלים לתורותיו.

הוא הדגיש מאוד את חשיבותה של השמחה, וההתנגדות לייאוש ולעצב אפיינה את תורתו לאורך כל הדרך. דוגמאות לאמרות מפורסמות משלו בעניין זה:

אמרתו "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר - לא להתפחד כלל!" הולחנה על ידי הרב ברוך חייט לשיר "כל העולם כולו", שבוצע על ידי זמרים רבים.

עוד הדגיש את חשיבות ההתקרבות לצדיקים אמתיים ולא מפורסמים של שקר ואמר שאי אפשר לזכות לאמונה אלא על ידי התקרבות אליהם ושהם כלליות הקדושה.

את מרבית הכתבים המיוחסים לו כתב תלמידו הגדול, נתן מברסלב, מתוך שיחותיו שנאמרו בעל פה. עם חיבוריו העיקריים נמנים ליקוטי מוהר"ן, סיפורי מעשיות, ספר המידות ועוד.

בערב ראש השנה האחרון לחייו הדגיש רבי נחמן את החשיבות שהוא רואה בכך שחסידיו יהיו אצלו בחג זה. חסידיו מבינים שכוונתו הייתה לאחר פטירתו. הוא אמר: ”הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי, מחמת שהמקורבים אלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה, איש לא יעדר, כי כל עניין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר למשמעתו ומקורב אליו יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאוד מאד. "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם" וזה נאמר על ראש השנה“. ועוד הוסיף, "לא מבעיא (=לא רק) אתם, אלא כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי".

לפני מותו לקח רבי נחמן שניים מתלמידיו הקרובים (רבי אהרן מברסלב, ורבי נפתלי מנמירוב) כעדים שימסרו שכל מי שיבוא לקברו, ייתן שם פרוטה לצדקה לעילוי נשמתו ויאמר שם את עשרת המזמורים שבתיקון הכללי, אזי "אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו", והוסיף "רק שיקבל על עצמו להבא שלא ישוב אל דרכו הרעה".

פולמוסיו

רבי נחמן טען שבניגוד לאדמו"רים אחרים, שבנו קהילה ובכך תמה השפעתם, הוא מעוניין רק לגרום לחסידיו לעסוק בעבודת השם. הוא ראה בחלק מאדמו"רים אלה "מפורסמים של שקר", ובעצמו ראה את "צדיק האמת". הדברים קוממו עליו חלק ממנהיגי החסידות בדורו, והמחלוקת עליו תפסה מקום מרכזי בדרשותיו ושיחותיו.

רפואה ורופאים

רבי נחמן התייחס בשלילה לרפואה בתקופתו, וקרא לחסידיו להתרחק מרפואה ורופאים, ולהסתמך רק על אמונה באלוהים, גם במקרי חולי קשים. הוא אף התבטא ביחס לרופאים, כי הם שליחיו של מלאך המוות המתקשה לבצע את משימתו בעצמו. יחס שלילי זה לרפואה ולרופאים הוא חריג וקיצוני ביחס למרבית דעות הפוסקים, שהתייחסו בחיוב לרפואה. מנגד זירז את חסידיו לחסן את ילדיהם מפני אבעבועות שחורות עוד בקטנותם, והתבטא על הנמנעים מכך כעל שופכי דמים.

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: לטענת תלמידיו הוא כתב את הספרים. יש לכך אסמכתאות אחרות??.

שני ספרים נוספים נכתבו על ידי רבי נחמן: "ספר הנשרף", שרבי נחמן הורה לשרפו, ו"ספר הגנוז". רבי נחמן תיקן גם את אמירת תיקון הכללי.

ספרים נוספים ליקטו מתורתו או נכתבו אודותיו. הבולטים שבהם:

מתלמידיו

בתחילת כהונתו כאדמו"ר במדבדיבקה, התקבצו סביבו קבוצת חסידים מהעיירה דאשיב שבמחוז ויניצה. בראשם היה רבי יודל מדאשיב מחשובי העיר. בתקופה זו גם רבי אברהם מפטרבורג שהעלה את דרשותיו המוקדמות של רבי נחמן על הכתב, נכנס לחוג השפעתו. בהמשך, נמנו על חסידיו רבני ערים, בהם הרב יקותיאל, 'המגיד מטורגוביצה', שהיה מבוגר מרבי נחמן בעשרות שנים והרב אהרון רב העיר ברסלב. לאחר שובו מארץ ישראל והמעבר לברסלב הצטרפו תלמידיו המוכרים יותר, הרב נתן שטרנהרץ והרב נפתלי וינברג מנמירוב.

בימי חייו נהגו החסידים להתקהל אצל רבי נחמן בשלושה מועדים: ראש השנה, שבת חנוכה וחג השבועות. רבים מן החסידים נהגו לאחר פטירתו להגיע מדי ראש השנה לקברו בעיר אומן שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). עלייה זו לקבר בראש השנה מכונה הקיבוץ באומן. מספר העולים גדל מאוד לאחר נפילת ברית המועצות והקלת הגישה למקום, ובשנים האחרונות מספר העולים מדי ראש השנה מגיע ללמעלה מ-60 אלף איש. למקום מגיעים גם יהודים שאינם חסידי ברסלב, ולעיתים אף שאינם דתיים.

קישורים חיצוניים

כתביו ומשנתו

מאמרים אודות הגותו

וידאו ומדיה