רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מלובביץ')

הקים את מפעל השלוחים ובתי חב"ד במקומות רבים בעולם, והכריז על עשרה מבצעים לעידוד קיום מספר מצוות. שיחותיו ומאמריו נדפסו בספרים רבים בחייו ולאחר פטירתו. הוא נחשב לאחד מהרבנים הבולטים בתקופתו.

נודע בעיסוקו הרב למען החשת הגאולה. בשנותיו האחרונות ראו בו חסידיו את המשיח, ורבים מהם מאמינים בכך אף לאחר מותו. עסק רבות גם בניסיון לתיקון חוק מיהו יהודי ולמניעת מסירת שטחים.

בית מדרשו, השוכן במרכז חב"ד העולמי – 770 ברובע ברוקלין, ואוהל קברו ברובע קווינס שבניו יורק, משמשים מוקדי עלייה לרגל.

קורות חייו

נולד בעיר מיקולאייב שבאימפריה הרוסית כבן בכור לרב לוי יצחק שניאורסון ולחנה שניאורסון (אנ'). מצד אביו היה צאצא של הצמח צדק, האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד (נין בנו בכורו רבי ברוך שלום שניאורסון, בן אחר בן. ראה להלן בעץ המשפחתי), ועל שמו הוא נקרא. אמו הייתה בתו של רב העיר, הרב מאיר שלמה ינובסקי.

בשנות ילדותו ונערותו למד בעיקר מפי אביו. בשנת 1909, בגיל 7, עבר עם משפחתו לעיר יקטרינוסלב, לאחר שאביו התמנה בה לרב. הרב שניאור זלמן וילנקין נשכר על ידי אביו כמלמד פרטי עבורו וממנו למד חומש עם פירוש רש"י, נ"ך, משנה וגמרא כארבע וחצי שנים, מגיל שבע עד גיל אחת עשרה. אחר כך שכר לו אביו את המלמד הרב איסר ניסן דריבין שלימדו במשך שנה בביתם. את רוב זמנו העביר בלימוד תורה, קבלה וחסידות.

בשנת 1919, בהיותו בן שבע עשרה, עודדו אביו להוסיף במקביל ללימודיו התורניים גם לימודי חול באופן עצמאי, ורשם אותו ללימודי בגרות הוא ביקש מישראל בר-יהודה ששימש כמנהל הגימנסיה העירונית ביקטרינוסלב, שיעניק לו הכוונה בלימודי הבגרות. בר יהודה סיפר שהרב שניאורסון אמר לו שאביו התנה עמו שילמד לימודי קודש 16 שעות ביממה, וביתר השעות ילמד את לימודי החול באופן עצמאי בבית.

בסוכות תרפ"ג (1922) נפגש ברוסטוב לראשונה עם חותנו לימים, רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד. בקיץ של אותה שנה הזמינו חותנו לעתיד לעיר הנופש קיסלובודסק שבה שהה אז עם משפחתו, מתוך רצון לשדכו לבתו, חיה מושקא שניאורסון. מאותה עת התקרב מנחם מנדל הצעיר למשפחת האדמו"ר. שנה לאחר מכן קיבל סמיכה לרבנות מדודו הרב שמואל שניאורסון. החל מנובמבר 1926 השתתף מנחם מנדל באוניברסיטת לנינגרד כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה והנדסה, לפי דרישת חמיו המיועד, ובמימונו[דרוש מקור]. לאחר שהפך לאדמו"ר בעצמו, הביע התנגדות חריפה ללימודים באוניברסיטה, באותם ימים פגש את יוסף רוזין ("הרוגצ'ובר"), שאותו העריץ. על פי תצהיר שנתן מאוחר יותר, כתובתו באותה תקופה הייתה בבית חותנו. עם זאת, ישנן עדויות כי התגורר במקומות אחרים. בני הזוג התחתנו בנובמבר 1928, בי"ד בכסלו ה'תרפ"ט, בוורשה. לדברי החוקרים פרידמן והיילמן, בני הזוג עמדו בקשר במשך למעלה מחמש שנים לפני החתונה, פרק זמן בלתי מקובל בעולם הדתי, בפרט במשפחות אדמו"רים. עוד קודם לכן, בשנת 1927, עזב מנחם מנדל את ברית המועצות ועבר להתגורר בברלין. בשנים 1928–1932 למד לימודים אקדמיים באוניברסיטת הומבולדט של ברלין בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה של הטבע, וכן למד בבית המדרש לרבנים ע"ש עזריאל הילדסהיימר, וקיבל הסמכה לרבנות מהרב יחיאל יעקב וינברג שעמד בראש המוסד. באוניברסיטה הכיר את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון) שלמד באותן שנים ואף למד שנה אחת בבית המדרש לרבנים. פרנסתו העיקרית התקיימה על אביו, וכשהתדרדר מצבו הכלכלי של אביו - הוא התקיים בעיקר על תמיכת חותנו בעת שהתגורר בברלין ובפריז. אחרי החתונה המשיך להתגורר בברלין, ולמשך סמסטר וחצי למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה כשומע חופשי באוניברסיטת ברלין.

בשנת 1933 עבר לפריז, שם סיים לימודי הנדסת חשמל בבית הספר ESTP להשכלה גבוהה בעבודות ציבוריות. החל מקיץ 1934 שהו בני הזוג בפולין כמעט שנה. בתאריך 24 ביולי 1937 קיבל שניאורסון תואר מהנדס חשמל. בנובמבר 1937 נרשם ללימודי מתמטיקה בסורבון, ובנובמבר 1938 ללימודי המשך בתחום המדעים המדויקים, לימים סיפר שלמד גם פיזיקה בסורבון. הלימודים באוניברסיטה בפריז היו הסיכוי היחיד של בני הזוג לקבל אשרת שהיה בפריז.

בזמן שהותו בברלין ובפריז נהג לכתוב חידושי תורה שלו ומנהגים שראה בחצר חותנו. רשימות אלה התגלו לאחר פטירתו במחברות שהשאיר בחדרו, ופורסמו בסדרת ה"רשימות".

ביוני 1940 בעקבות כיבוש הנאצים עבר מפריז לווישי. באוגוסט 1940, היות שוישי הייתה שלטון בובות של הנאצים, נמלט לניס שהייתה תחת שלטון איטליה. ביוני 1941 נמלט דרך ליסבון באונייה בעלת דגל פורטוגל הנייטרלית לארצות הברית. ובכ"ח בסיוון ה'תש"א הגיע עם אשתו לארצות הברית, לעיר ניו יורק, שם הצטרפו למשפחת חמיו, האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון, שהתגוררה במרכז חב"ד העולמי – 770 בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. לקראת הגיעו, ביקש חמיו משלושה מחסידיו הבולטים לנסוע לנמל לקבל את פניו, בהוסיפו: "אם רצונכם לדעת מיהו חתני? הוא בקיא בבבלי וירושלמי, רי"ף, רא"ש ורמב"ם, הוא עורך תיקון חצות כל לילה ובקיא בכל ה'לקוטי תורה' עם העיין'ס".

עם בואו לניו יורק מינה אותו חותנו לנהל את המוסדות המרכזיים שהקים – מרכז לענייני חינוך וארגון מחנה ישראל. בשנת תש"ב התמנה על ידי חמיו למנהל הוצאת הספרים קה"ת, ובשנת תש"ג לעורך הראשי, בשנה זו יצא גם ספרו הראשון, 'היום יום'. לצד עבודתו זו בהנהלת המוסדות המרכזיים של חב"ד, עבד בהנדסת חשמל לאוניות הצי האמריקני בניו יורק. לאחר שהעבודה במוסדות חב"ד רבתה, התפטר מעבודתו כמהנדס.

בשנת תש"ז נסע לפריז לפגוש ולקבל את אמו, לאחר שהצליחה לצאת מברית המועצות, בדרכה לארצות הברית. מאז פטירת חמיו, לא יצא ממדינת ניו יורק ומאז קבלתו את הנהגת חב"ד, פרט לשלושה ביקורים ב"קעמפים" גן ישראל של חסידיו בהרי קטסקיל, הוא לא יצא במשך שנות הנהגתו אף מהעיר ניו יורק.

במהלך הקפות בליל שמיני עצרת תשל"ח עבר התקף לב ואושפז בחדרו שבמרכז החסידות. הוא יצא אל חסידיו לראשונה בראש חודש כסלו באותה שנה, תאריך שהפך ליום שמחה בחסידות חב"ד.

בשנת ה'תש"י (1950), לאחר פטירת חמיו, לא היה ברור מי ימלא את מקומו ויעמוד בראש החסידות: הרב שניאורסון, שסירב לקבל את התפקיד, או גיסו המבוגר יותר, הרב שמריהו גוראריה. עם חלוף הימים גברו הפניות אליו שיקבל על עצמו את התפקיד. במוצאי י' בשבט ה'תשי"א (1951) - יום השנה הראשון לפטירת חמיו, השמיע הרב שניאורסון מאמר חסידות שהחל בפסוק "באתי לגני אחותי כלה", ובכך החל לשמש באופן רשמי כאדמו"ר.

אלמנתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבנית נחמה דינה (צר'), תמכה בחתנה המבוגר, הרב שמריהו גוראריה, בעלה של בתה הבכורה חנה, ולא הסכימה לקבל את מינוי חתנה הצעיר, מנחם מנדל שניאורסון, בעלה של בתה חיה מושקא, אך החסידים תמכו בחתן הצעיר והוא התמנה לאדמו"ר. הרב גוראריה קיבל על עצמו את מרותו המלאה החל משנת ה'תשי"ג, ומאז השתתף באופן קבוע ב"התוועדויות" של גיסו. התלקחות מסוימת של מאבק הירושה נוצרה בשנים ה'תשמ"ה – ה'תש"ן, כאשר אגודת חסידי חב"ד ניהלה מאבק משפטי נגד בארי גור-ארי, בנו של הרב גוראריה. הוא הואשם שנטל ללא רשות ספרים מספריית חב"ד ומכר אותם לסוחרים ולאספנים. אביו תמך בגיסו – הרב שניאורסון, והתנער מבנו. בה' בטבת תשמ"ז פסק השופט הפדרלי צ'ארלס סימפטון לטובת אגודת חסידי חב"ד וכך נפסק שוב בכ"ה בחשוון תשמ"ח בערעור שהגיש גוראריה.

בהנהגת חסידות חב"ד

הרב שניאורסון התייחס לחמיו כנשיא הדור, ולעצמו כמייצג של חמיו. הוא נהג לנסוע באופן קבוע, לעיתים כמה פעמים בשבוע, לקבר חותנו עם שק גדול של מכתבים שכתבו לו יהודים מכל העולם, ולקרוא את בקשותיהם על הציון. בתשובות לפונים אליו הרבה לכתוב "אזכיר על הציון", כלומר שיתפלל עליהם בציון קבר חמיו.

הוא ראה חשיבות בהשפעה על הזירה היהודית הגלובלית. במידה מסוימת היה הדבר מעוגן במסורת של חב"ד, שמעולם לא ראתה את עצמה כחצר העוסקת בענייניה הפנימיים בלבד. הוא התנגד לגישות אחרות ביהדות האורתודוקסית המבקשות להסתגר מפני העולם החדש ונאבקות לשמור על הקיים, ואמר כי יש להחליף את "מלחמת המגן" ב"מלחמת תנופה". תחת הסיסמה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שאף הותאם לה לחן מתוך הרפרטואר של ניגוני חב"ד), עודד את חסידיו להפיץ את ערכי היהדות והחסידות בחוגים רחבים ככל האפשר. לשם כך הקים, בשנים הראשונות להנהגתו, מספר מוסדות וארגונים שפעלו תחת הכוונתו, כגון צעירי אגודת חב"ד בישראל וכן ארגון נוסף בארצות הברית שהוקם כזרוע מבצעת של הפעילות, ולצדו אגודת נשי ובנות חב"ד. לצד זאת יסד רשת בתי ספר ומוסדות חינוך בשם "אוהלי יוסף יצחק".

הרב שניאורסון פיתח וביסס את מפעל שלוחי חב"ד, שפתחו בתי חב"ד במדינות רבות בעולם במטרה להפיץ יהדות וחסידות, והקימו עם השנים אלפי מוסדות חינוך וארגונים קהילתיים, בתי כנסת ומקוואות טהרה, בעשרות מדינות בעולם (ראו עוד להלן). בשנת 1980 יסד את תנועת הנוער "צבאות השם".

על פעילות זו ניצח מתוך משרדו הקטן שבו שהה רוב שעות היום, כשהוא נעזר בצוות מזכירים בראשות הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב. לאורך 44 שנות כהונתו כמנהיג חב"ד מעולם לא יצא את גבולות מדינת ניו־יורק, ועד שנפל למשכב לא לקח מעולם יום של חופשה מעבודתו. מלבד העיסוק בהנהגת התנועה ומוסדותיה שהלכו והתרבו, כלל סדר יומו לימוד תורה, פגישות אישיות וקבלת קהל, ומענה למכתבים שנשלחו אליו.

בשנות ה-80 עודד את חסידיו לפעול להגברת הציפייה לגאולה. בשנות ה-90 קרא לפרסם בציבור כי יש להתכונן לבואו הקרוב של המשיח.

בהתוועדויות שהתקיימו בבית מדרשו השמיע את דרשותיו ביידיש כשהוא יושב במרכז בית המדרש על בימת עץ מוגבהת, ומאחוריו רבנים ואישי ציבור. מולו ישבו חסידיו המבוגרים, והצעירים עמדו על מדרגות עץ מוגבהות (בצורת טריבונות). בדרך כלל ארכה התוועדות כמה שעות וכללה מספר שיחות. מלבד המשך פיתוח המשנה העיונית של חב"ד, עסקו השיחות בנושאים תורניים מגוונים. בין השאר פיתח שיטה לעיון וניתוח פירוש רש"י לתורה. פעמים רבות הביע את דעתו בענייני השעה, בעיקר בכל הנוגע למתרחש בישראל.

מלבד דברי התורה כללו ההתוועדויות גם שירה והרמת כוסית "לחיים", בדומה במקצת לטיש המקובל בחצרות האדמו"רים. דברי התורה שנאמרו בהתוועדויות תועדו (אלה שהתקיימו בשבת, שההקלטה אסורה בה על פי ההלכה, שוחזרו על ידי צוות ה"חוזרים" בראשות הרב יואל כהן, שתפקידם היה לזכור את הדברים בעל פה ולחזור עליהם לאחר השבת), הועלו על הכתב, ורשימות אלה, שחלק מהן עברו את הגהתו ואישורו, מהוות את המרכיב המרכזי בכתביו (ראו להלן). החל משנת ה'תש"ל (1970) הועברו התוועדויות בימות החול בשידור טלפוני ישיר לקהילות חב"ד בעולם.

אל הרב שניאורסון פנו אנשים ממדינות רבות ומרקעים מגוונים. הם נפגשו איתו, כתבו לו וביקשו את ברכתו ועצתו. בין היתר עמד בקשר עם ראשי ממשלת ישראל, נשיאי המדינה ואישי צבא וביטחון. מכתביו כוללים תשובות לשאלות תורניות והלכתיות, אמוניות ופילוסופיות, וכן הנחיות והדרכות ועצות בנושאים שונים. מספרם המדויק של המכתבים שכתב אינו ידוע. כ־13,000 מהם פורסמו בסדרות "אגרות קודש" ו"מורה לדור נבוך". בשנים מאוחרות יותר, לאחר שזרם הפונים גבר, נהג להשיב לרוב במשפטים קצרים שרשם בכתב ידו על גיליון מכתבו של השואל, ורק בהזדמנויות מיוחדות במכתב חתום. את בקשות הברכה היה נושא עמו אל ציון קברו של חותנו, לשם היה נוסע באופן קבוע, לעיתים כמה פעמים בשבוע, קורא אותם ומתפלל למענם. נוסח התשובה השגור ביותר במכתביו במענה לבקשות ברכה הוא "אזכיר על הציון".

בשלושת העשורים הראשונים להנהגתו הקדיש כשלושה לילות בשבוע לקבלת אנשים לשיחה אישית שנקראה "יחידות". בחלוף השנים עומס הפונים הלך וגבר, ולבסוף, בתחילת ה'תשמ"א (1980) לאחר שלא ניתן היה להיענות לכל הבקשות, הופסקה קבלת הקהל כמעט כליל. כחמש שנים לאחר מכן, לנוכח היעדר האפשרות להיפגש עמו באופן אישי, יזם מעמד שבועי של "חלוקת דולרים לצדקה": מדי יום ראשון, במשך מספר שעות, היה ניתן לגשת אליו, לקבל מידו שטר של דולר אחד על מנת לתתו לצדקה, ובהזדמנות זו לשוחח עמו בקצרה. נוהג זה נמשך עד שחלה את חוליו האחרון בכ"ז באדר א' ה'תשנ"ב (1992). המבקרים הרבים המתינו בתור שלעיתים ארך כשש שעות. רבים מהם בחרו לתת לצדקה שטר אחר, והם שומרים את הדולר שקיבלו ממנו כסגולה.

בראשית שנות ה-90, גבר הלהט המשיחי בקרב חסידי חב"ד. רובם האמינו כי הוא הראוי להיות המשיח, לאחר שלהבנתם רמז על כך בכמה הזדמנויות. כך למשל ציטט מספר פעמים את דברי התלמוד "משיח מנחם שמו", או בקביעה "נשיא הדור הוא המשיח שבדור". בהתאם לכך החלו חלק מהם להצהיר על כך בגלוי ואף ליזום פרסומים ברוח זו. הרב שניאורסון עצמו התבטא פעמים רבות נגד פרסום משיחיותו וכמה פעמים מחה כאשר ניסו לשיר בנוכחותו שירים שרמזו כי הוא המשיח, אך במקרים אחרים עודד את השירה.

בהיותו קרוב לגיל 90, בכ"ז באדר א' ה'תשנ"ב (2 במרץ 1992), בשעה שעמד באוהל קברו של חמיו, לקה בשבץ מוחי. הוא סבל משיתוק של פלג גופו הימני וכושר הדיבור ניטל ממנו. כשמונה חודשים לאחר האירוע החל לצאת מדי פעם אל הציבור, כשהוא יושב במרפסת מיוחדת שנבנתה סמוך לחדרו, בצד המערבי של בית המדרש הגדול.

כאשר נראה לקהל, החלו החסידים לשיר לפניו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד", ופעמים רבות עודד את השירה בתנועות ראש. תגובה זו הפכה לטענה בפולמוס שבקרב חסידיו. הזרם המשיחיסטי רואה בכך שינוי בעמדתו ואישור פומבי לפרסום האמונה כי הוא המשיח. לטענתם, זו ה'משנה האחרונה' של הרבי, לכן הם מפרסמים שהוא המשיח – גם לאחר פטירתו. לעומתם טוענים אנשי הזרם המתון כי אין לראות בכך שינוי בעמדתו העקרונית. לדבריהם, אין זה סביר שדווקא בתקופת מחלתו החליט להתחיל להכריז שהוא המשיח לאחר שנים שהסתייג מכך, ולכן יש להסביר את עידוד השירה בדרכים אחרות, כמו הרצון לעודד את רוחם של החסידים בשעה קשה זו, או שהצטרף לשירה כתפילה וכהבעת משאלה בלבד.

פטירתו

בראשית מרץ 1994, שנתיים לאחר שחלה, שקע בתרדמת למשך כשלושה חודשים, ואושפז במרכז הרפואי 'בית ישראל' עד פטירתו. בתקופה זו סירבו רוב חסידיו לעסוק בפומבי באפשרות שימות. במוצאי שבת, ליל ג' בתמוז תשנ"ד (12 ביוני 1994) לאחר חצות הלילה, נפטר..

בהלוויה השתתפו כמאה אלף איש, בהם אדמו"רים, רבנים ואישי ציבור, כמו ראש עיריית ניו יורק, מושל המדינה, סנאטורים, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ושגריר ישראל באו"ם גד יעקובי. הוא נקבר בארון קבורה שנבנה מהסטנדר והשולחן שעליהם התפלל ואחד משולחנות הלימוד בישיבה. כיוון שלא הותיר אחריו ילדים, אמרו המזכירים שלו קדיש יתום.

למחרת פטירתו הקדישו לה שניים מהעיתונים הגדולים של ניו יורק, ה"דיילי ניוז" וה"ניו יורק פוסט", את עמוד השער תחת הכותרת המשותפת "SEA OF GRIEF" (בעברית: "ים של אבל"). עם היוודע דבר הפטירה, הוציא ראש הממשלה יצחק רבין הודעה: ”ראש הממשלה ושר הביטחון משתתף בצערה של משפחתו של הרבי ובצערה של קהילת חב"ד, עם פטירת הרב מנחם מנדל שניאורסון, זכר צדיק לברכה. פטירתו של הרבי היא אבידה לעם היהודי כולו. הלך לעולמו תלמיד חכם גדול, מנהיג דגול, מגדולי המעש למען יהודי העולם וקהילות נידחות“. יומיים לאחר מכן קיימה הכנסת דיון לרגל פטירתו והחליטה על אספת מליאה מיוחדת שהתכנסה ביום השלושים.

פטירתו הביאה לפילוג בקרב חסידיו. רוב אנשי הזרם המשיחיסטי בחב"ד סבורים כי פטירתו לא הייתה אלא אשליה וניסיון, והם ממשיכים לכנותו בתואר השמור לאנשים חיים "שליט"א" (שיחיה לאורך ימים טובים אמן).

הרבי מלובביץ' נקבר ב"אוהל" שבו נקבר קודם לכן חמיו, בחלקת אגודת חסידי חב"ד בבית הקברות מונטיפיורי בקווינס, ניו יורק. יהודים רבים עולים לקברו, במטרה לבקש רחמי שמים, ברכה והצלחה. העולים נוהגים לרשום את בקשותיהם ולקרוא אותן ואחר כך לקרוע את הדף ולהניח את הקרעים במקום. מערכת פקסים ודואר אלקטרוני מקבלת בקשות לברכות מכל רחבי העולם, וגם הן מועברות אל הקבר. מדי שנה, בתאריך פטירתו העברי, נוהגים לעלות לקברו עשרות אלפי בני אדם.

כשלושה חודשים לאחר פטירתו של הרבי מלובביץ' החליט הקונגרס של ארצות הברית להעניק לו את אות מדליית הזהב של הקונגרס, אחד משני העיטורים הגבוהים ביותר המוענקים לאזרחים בארצות הברית. בספטמבר 1995 העניק הנשיא ביל קלינטון את המדליה לרב אברהם שם טוב בחדר הסגלגל בבית הלבן. בטקס השתתפו כעשרים משלוחי הרבי מלובביץ'. במעמד זה אמר קלינטון: .mw-parser-output .HeQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .HeQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}

The late Rebbe's eminence as a moral leader for our country was recognized by every president since Richard Nixon. For over two decades, the Rabbi's movement now has some 2000 institutions; educational, social, medical, all across the globe. We (the United States Government) recognize the profound role that Rabbi Schneerson had in the expansion of those institutions.

תרגום:”מעמדו הרם של הרבי המנוח כמנהיג מוסרי בארצנו הוכר על ידי כל הנשיאים מאז ריצ'רד ניקסון, במשך יותר משני עשורים. בתנועתו של הרבי יש היום כאלפיים מוסדות, חינוכיים, חברתיים ורפואיים על פני כל העולם. אנחנו (ממשלת ארצות הברית) מכירים בתפקיד המכריע של הרב שניאורסון בהרחבת מוסדות אלה.“

השפעתו בעולם היהודי

הרב שניאורסון יזם מבצעים לפרסום מצוות היהדות ותורת החסידות. בין היתר יזם פעולות ציבוריות שלהן קרא עשרת המבצעים, הכוללים קריאה לכל יהודי לקיים עשר מצוות מרכזיות ולהשפיע על יהודים נוספים לקיים אותן: אהבת ישראל, חינוך יהודי, לימוד תורה, הנחת תפילין, קביעת מזוזות, מתן צדקה, החזקת ספרי קודש בבית, כשרות המזון, הדלקת נרות שבת ויום טוב בערבי שבת וחג, וטהרת המשפחה. הוא יזם פעולות נוספות הקשורות לחגי ישראל. כך לדוגמה, מדי שנה יוזמים חסידי חב"ד: הדלקת נרות חנוכה בבתים, בחנויות ובמרכזי הערים, תהלוכות ל"ג בעומר, דוכנים לנטילת לולב בסוכות, חלוקת מצה שמורה לקראת חג הפסח, תקיעת שופר בחודש אלול ובראש השנה לאלו שאינם מגיעים לבתי הכנסת, וקיום ארבע מצוות הפורים.

הוא קרא לחסידיו להשפיע בכל מקום אפשרי, גם על יהודים חילונים, לקיים את המצוות וללמוד תורה, בין היתר על ידי יציאה למקומות ציבוריים ועידוד הציבור לקיים מצוות. כמו כן קרא לעזור כספית למי שאין בידם יכולת כלכלית לקנות את תשמישי המצוות. בהקשר זה הוא הדגיש את החשיבות הגדולה שבקיום מצוות מעשיות, אפילו באופן חד פעמי, ואף כשהמצווה נעשית ללא הבנת משמעותה.

בעקבות קריאתו נוהגים חסידי חב"ד להעמיד דוכני תפילין בחוצות הערים ולהציע לציבור לקיים את המצווה. נשי ובנות חב"ד פעילות בחלוקת נרות שבת ועלוני הסבר על המצווה לנשים ולבנות. כמו כן מציעים בתי חב"ד שירות קביעת מזוזות ובדיקתן, הכשרת מטבחים ועוד.

חמיו של הרבי מלובביץ', רבי יוסף יצחק שניאורסון פעל לקרב חילונים לתורה ולמצוות, ושלח שלוחים למדינות שונות. בתקופתו של הריי"צ היה היקף הפעילות מצומצם למדי, ובתקופת הנהגתו של הרבי מלובביץ' גדל היקף השלוחים והגיע לאלפים ברחבי העולם.

מרבית המשאבים של השלוחים מופנים לקירוב יהודים רבים ככל האפשר למסורת היהודית, לתורה ולמצוות. הם הביאו לחזרה בתשובה של יהודים רבים, בישראל ומחוצה לה, בעיקר החל משנות ה-60. השלוחים עוזרים ליהודים גם בתחומים שאינם קשורים לדת, בהתאם להשקפה החב"דית שעזרה גשמית ליהודי חשובה לא פחות מעזרה רוחנית. כך למשל נפוצים בתי חב"ד המפעילים בתי תמחוי ומפעלי חסד אחרים עבור נזקקים. בתי חב"ד באזורי תיירות מהווים במקרים רבים מעין שגרירות יהודית המסייעת גם במקרי חירום.

בשנת תשמ"ד (1984) יזם הרבי מלובביץ' את מפעל הרמב"ם היומי, במסגרתו חולקו ספר ההלכה של הרמב"ם משנה תורה לשיעורי לימוד יומיים בשלושה מסלולי לימוד: מסלול של שלושה פרקים ביום שבו מסיימים בשנה את כל המשנה תורה; מסלול של פרק אחד ביום שבו מסיימים כעבור שלוש שנים את הסדרה; ומסלול לימוד של ספר המצוות לרמב"ם שמסיימים פעם בשנה. אחת ממטרות התקנה היא לעודד לימוד תמציתי של כל תחומי ההלכה בצורה ברורה כפי שהם מנוסחים בספרי הרמב"ם.

בשנות ה-80 קרא לפעול להנחלת שבע מצוות בני נח לאנושות כולה, ולעודד את כל בני האדם לקיימן. בהתבסס על פסיקת הרמב"ם כי חלה חובה על העם היהודי לדאוג שאומות העולם יקיימו את שבע מצוות בני נח. לדעתו, חוסר העיסוק הבולט בנושא זה בדורות הקודמים, נבע מחשש שפעילות זו תיתפס כניסיון לפגוע בדתם של הגויים, חשש שכמעט אינו קיים בזמננו, ועל כן החובה היהודית להנחיל לאנושות את שבע המצוות בתוקפה עומדת.

הוא ראה את ההשפעה על אומות העולם לשמור את שבע המצוות כחלק מתהליך ההכנה לקראת הגאולה, שבה האנושות כולה תקיים את המצוות המוטלות עליה.

בעקבות יוזמתו ופעילות חסידיו בנושא הצהיר הקונגרס של ארצות הברית על חשיבותן של שבע מצוות בני נח, כיסוד המוסר החברתי המודרני.

ב־1978 החליט הקונגרס של ארצות הברית להכריז על י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי מלובביץ', כ"יום החינוך והשיתוף" שבו יוגברו המאמצים והמשאבים לשיפור פני החינוך בכל מוסדות החינוך לכל הגילים בכל רחבי ארצות הברית. בנוסח ההצעה שהגיש הקונגרס לאשרור הנשיא ג'ימי קרטר מוזכרות שבע מצוות בני נח כדגם לעקרונות המוסריים שעליהם נשענת הציוויליזציה האנושית. מאז שנת 1978 מצוין "יום החינוך והשיתוף" של ארצות הברית לפי התאריך העברי שבו חל יום הולדתו של הרב. נוהג זה נמשך גם לאחר פטירתו.

בשנת 2009 הוסיף הנשיא ברק אובמה להכרזה: "מעטים בלבד הבינו וקידמו את הרעיונות הללו בצורה יותר מוצלחת מאשר הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', אשר הדגיש את חשיבותם של חינוך ואופי טוב. דרך ביסוס מוסדות החינוך והשירות הסוציאלי ברחבי המדינה והעולם, הרב שניאורסון ביקש להעצים צעירים ולהעניק השראה לאנשים בכל הגילאים. ביום הזה, אנו קוראים שוב את קריאתו".

בהתוועדות י"א בניסן תשמ"ג (1983) קרא להנהיג בבתי הספר הממלכתיים בארצות הברית 'רגע של שתיקה' (Moment of silence), שישים שניות בתחילת היום שבהן יתבוננו התלמידים בבורא העולם. הוא טען שללא הכרה בבורא עולם אין ערובה לשמירה על חוקי היסוד השומרים על החברה האנושית. עוד קודם לכן קראו ארגונים נוצריים להנהיג 'רגע של שתיקה' בבתי ספר אמריקאים והדבר עורר פולמוס נרחב. המתנגדים טענו שהדבר סותר את עקרון הפרדת הדת מהמדינה המעוגן בחוקת ארצות הברית. הרבי מלובביץ' טען שעקרון הפרדת הדת מהמדינה נקבע על מנת לאפשר חופש דת ועל כן הוא מחייב לאפשר להורים לחנך את ילדיהם לאמונה באלוהים גם בבתי הספר הממשלתיים. עוד הוא טען שבית הספר לא אמור להתערב בתוכן ההתבוננות של הילד ועל כן אין בהצעתו סתירה לעקרון הפרדת הדת מהמדינה.

מאות ספרים מתעדים את משנתו של הרבי מלובביץ'. חלקם מבוססים על דברי התורה שאמר במהלך הופעותיו בציבור וחלק אחר הוא ליקוט ממכתביו במגוון נושאים. סוג שלישי, שיצא לאור לאחר פטירתו, מבוסס על רשימות שכתב לעצמו.

השיחות והמאמרים שאמר (גם שאינם מוגהים על ידו) יוצאים בסדרת תורת מנחם - התוועדויות המביאה גם את האירועים שהתרחשו באותה התוועדות. הסדרה מחולקת לשניים: הסדרה המוקדמת כוללת את השנים תש"י-תשל"ד (1949-1973) וממנה נדפסו שבעים וארבעה חלקים; הסדרה המאוחרת כוללת את השנים תשמ"ב־תשנ"ב (1981-1992), ובה ארבעים ושלושה חלקים. מעריכים כי בסיומה של הסדרה יהיו בה כמאה וחמישים כרכים. בנוסף קיימת הסדרה ליקוטי שיחות שבה 39 חלקים, וכן סדרת אגרות קודש שבה מרוכזים חלק ממכתביו, הסדרה כוללת 32 כרכים.

הגאולה במשנתו

הרבי מלובביץ' עסק רבות בנושא הגאולה. הוא סיפר שכבר בילדותו התחיל להתרקם בדמיונו ציור הגאולה העתידה. בראשית הנהגתו הכריז, כי הגאולה בפתח ודורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה, וכי התפקיד המוטל על העם היהודי בזמן הזה הוא לפעול להבאת הגאולה וביאת המשיח. על־פי הגותו, הגאולה היא מטרת ותכלית בריאת העולם, ולכן כל ענייני התורה והמצוות צריכים להיות חדורים בשייכותם לגאולה.

במשך כל השנים הרבה לעסוק בסוגיית הגאולה והלהיט את הציפייה לביאת המשיח. במסגרת זו, עודד את הלימוד בענייני הגאולה ובית המקדש, הוא אמר כי הלימוד בהלכות אלו מקרב את הגאולה, מעורר את התשוקה אליה ו'מרגיל' את האדם לחיים בימות המשיח. בין השאר תיקן לימוד בהלכות בית המקדש בימי בין המצרים.

לדעת הרבי מלובביץ' בנושאי הגאולה והמשיח יש להתמקד בדעות הפוסקים, ובעיקר הרמב"ם, העוסק בעניינים אלה בהלכות 'מלכים ומלחמותיהם'. לאור זאת, הוא הכריע ש'קיבוץ גלויות' יתרחש רק לאחר בניית בית המקדש.

עם זאת הרבי מלובביץ' פירש את ייעודי הגאולה הנסיים בתנ"ך ובחז"ל כפשוטם (כגון בספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו' "וגר זאב עם כבש"). הוא סבר כי מה שכתב הרמב"ם שלאחר בוא המשיח "עולם כמנהגו נוהג" הכוונה לתקופה הראשונה שלאחר בואו, ושגם הרמב"ם מסכים שיתרחשו נסים מאוחר יותר. לדבריו, הרמב"ם לא כתב זאת בפירוש במשנה תורה משום שספר זה הקדיש הרמב"ם להלכה ולא מוטלת על האדם חובה הלכתית להאמין בנסים שיתרחשו בתקופה השנייה לאחר בוא המשיח. עם זאת, הוא הוסיף שגם לדעת הרמב"ם ייתכן מצב של "זכו" שבו ההנהגה הניסית תהיה מיד עם תחילת הגאולה.

תורה ומדע

יחסו לטענות על סתירות בין התורה והמדע התאפיין בראיית התורה כמקור לאמת אלוהית מוחלטת לעומת המדע המבוסס על הנחות. מסיבה זו שלל הרבי מלובביץ' גישות אפולוגטיות המנסות לפרש את התורה בהתאם לממצאי המדע המודרני.

לדעתו הסתירות האמורות נובעות לרוב מהבנה בלתי נכונה של היגדים מדעיים או מהתבססות על תאוריות ספקולטיביות הנחשבות בטעות כאמיתות המוכחות מבחינה אמפירית. הוא מחלק בין מדע המתייחס לתופעות המתרחשות בהווה ומתבסס על אינדוקציה, ובין מדע ספקולטיבי המתבסס על אקסטרפולציה, כגון תאורית האבולוציה, המסיקה מתוך תצפיות שנעשות בהווה על מה שקרה לכאורה לפני מיליוני שנים.

בנוסף טען כי המדע של היום, בניגוד לזה של המאה ה-19, איננו טוען לאמת מוחלטת, ונימק זאת בהסתמך על עקרון האי-ודאות, השומט את הקרקע מתחת לגישה שהתצפיות של המדענים על העולם הן דטרמיניסטיות.

יחסו להתפתחות הטכנולוגית

הרבי מלובביץ' לא נרתע מפני החידושים המדעיים והטכנולוגיים. הוא ראה את הפוטנציאל החיובי שבהם, ולדעתו, העובדה שהם משמשים גם לצרכים שליליים אינה פוסלת אותם. להפך, המטרה האמיתית שלשמה הדברים האלה נוצרו היא כדי להוסיף אור וקדושה בעולם, ויש להשתמש בהם למטרות האלה. הוא אף התבטא כי ההתפתחות הטכנולוגית היא שלב בהכנת העולם לקראת הגאולה, על בסיס דברי הזוהר שבאמצע האלף השישי לבריאה ייפתחו "מעיינות החכמה".

הוא עודד את השימוש בכלים טכנולוגיים להפצת יהדות, כגון שידור שיעורי תורה וענייני יהדות וחסידות דרך הטלפון הרדיו והטלוויזיה ואף השתתף בעלויות הכספיות שהיו כרוכות בכך. בשנת 1990 נשאל הרבי מלובביץ' אם להפיץ את תורת חב"ד באופן מקוון, והוא השיב בחיוב בהמשך הפך מפעל זה ל־Chabad.org.

התוועדויותיו שודרו על ידי WLCC למדינות שונות מתחילת שנות השבעים באמצעות קווי הטלפון. בשנותיו האחרונות הגיע השידור לכ־500 נקודות בעולם, ובערוץ הרדיו WEVD במדינת ניו יורק ומדינות האזור. חלק מדרשותיו שודרו על ידי jem בערוץ מיוחד בטלוויזיה בכבלים בארצות הברית, ובשנותיו האחרונות אף באמצעות הלוויין למוקדים רבים בעולם.

בהתוועדויותיו דיבר הרבי מלובביץ' ביידיש. מסוף שנות השבעים נעשה בהתוועדויותיו הגדולות תרגום סימולטני עבור מי שאינם מבינים שפה זו ושודר בכמה שפות אלחוטית באמצעות גלי רדיו למכשירים תואמים עם אוזניות.

יחסו למעמד האישה

בניגוד לנטייה בעולם התורני להגביל את לימוד התורה לגברים בלבד, פנה הרבי מלובביץ' בדבריו ובתכנים שהעביר לגברים ולנשים באופן שווה. כמה פעמים בשנה מסר שיחות לנשים בלבד בבית מדרשו. הוא קרא לנשים ללמוד והביע את דעתו שבימינו הבנות צריכות ללמוד הלכה ואף משנה וגמרא, בנושאים הקשורים למצוות שבהן הן מחויבות. כמו כן הורה לנשים ובנות ללמוד את תורת החסידות ולהשתלם בה, משום שהיא נחוצה כדי לקיים את מצוות אהבת ה' ויראתו. לדבריו, בימינו, כשהבנות לומדות את כל המקצועות והן חשופות לכל הרוחות המנשבות בעולם, אין היגיון למנוע מהן דווקא לימוד תורה.

גם בשיפור מעמדה של האישה בעידן המודרני ראה הרבי מלובביץ' שלב בדרך לגאולה. הוא אמנם דבק בגישה המסורתית הרואה באישה "עקרת הבית", אך פירש זאת שהיא עיקרו של הבית ושמור לה תפקיד מרכזי בבניית התא המשפחתי ועיצוב דמותו של הדור הבא. בשנת תשי"ג (1953) הקים את ארגון נשי ובנות חב"ד, וקרא לנשים להתארגן ולפעול להפצת היהדות והחסידות בחוגים רחבים, ולא להסתפק בפעילות בתוך הבית והקהילה. עם זאת הקפיד שהפעילויות ייעשו מתוך שמירה על גדרי הצניעות.

אחד מהמוסדות הראשונים שהוקמו על ידי הרבי מלובביץ' כמנהל הארגון מרכז לענייני חינוך, היה בית הספר לבנות "בית רבקה". עם השנים התפתח המוסד לרשת מוסדות מקיפה של בתי ספר לבנות "בית רבקה" ו"בית חנה" בארצות רבות. הרבי הגיה בקביעות חלק מהעלון לנשים 'די אידישע היים' כדי להדגיש את החשיבות שייחס לנשים ביהדות. הוא עודד נשים לכתוב מאמרים על אודות מעמד האישה ביהדות.

יחסו למדינת ישראל והשקפות מדיניות

יחסו של הרבי מלובביץ' למדינת ישראל היה מורכב. הוא התנגד לגישה המקובלת בציונות הדתית כי הקמת המדינה היא ראשיתו של תחילת הגאולה (אתחלתא דגאולה) וראה באמירה זו עצמה סכנה. הוא סבר והבהיר רבות כי עם ישראל נמצא עדיין בגלות, והגאולה טרם הגיעה למרות הקמת המדינה ושיבת יהודים לישראל, ותהליך הגאולה יתחיל ויתחולל דווקא על ידי המשיח על פי הסדר שקבע הרמב"ם. עם זאת, הוא סבר כי הקמת המדינה היא נס הצלה שניתן מבורא העולם לעם ישראל, כדי להוכיח שהוא ראוי לגאולה. גם בניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ובהצלחת מבצע אנטבה, ראה נסים אלוהיים. מאוחר יותר התבסס על כך כשהתנגד להחזרת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, בנימוק שהם ניתנו בנס לעם ישראל והחזרתם תהיה כפירה בטובה.

התנגד לשימוש בשם "מדינת ישראל" בנימוק שהקב"ה קרא למקום "ארץ ישראל" מאז שנתנה לעם ישראל.

ראה בחורבן יהדות אירופה כ"שואה איומה" שלא הייתה בתולדות עם ישראל, ונמנע לפרשה במונחי שכר ועונש בעקבות חומרתה וכן טען שעונש יכול להתקיים רק "לאחרי כמה וכמה אזהרות".

גילה מעורבות בחיי המדינה, עודד את חסידיו לשרת בצה"ל אחרי תום לימודיהם בישיבה והפנה אנשי עסקים להקמת מפעלי תעשייה בישראל. בשכונות שהקים לחסידיו בלוד, בקריית מלאכי ובירושלים הורה לקלוט גם קבוצות של עולים חדשים מגאורגיה ובוכרה.

קיים קשרים טובים עם רבים ממנהיגי המדינה, קציני צה"ל וראשי מערכות הביטחון בישראל. קשרים עמוקים במיוחד שררו בינו לבין נשיא המדינה זלמן שזר. בעת ביקורו כנשיא בארצות הברית ביקר שזר את הרבי מלובביץ' בבית מדרשו במקום שהלה יבקרו במלונו. כאשר טענו מקורביו כי הדבר מהווה זלזול בכבוד הנשיא, הגיב שזר כי הוא הולך אל הרבי מלובביץ' לא בתור נשיא אלא כחסיד.

הרבי מלובביץ' נודע בהתנגדותו החריפה למסירת שטחי יהודה, שומרון, חבל עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני לערבים. את התנגדותו ביסס על כמה נימוקים ומהם:

לאור זאת הביע את התנגדותו לביצוע הסכמי קמפ דייוויד ולהחזרת חצי האי סיני למצרים. הוא טען כי בכך איבדה ישראל את מעמדה כמעצמה אזורית וחשפה את עצמה להמשך הלחץ הבינלאומי ולהחלשתה.

בשנת תש"ן, 1990 בעת "התרגיל המסריח", הביע הרבי מלובביץ' את דעתו נגד הקמת ממשלת שמאל. בעקבות דבריו הודיעו חברי הכנסת אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר על התנגדותם לממשלת פרס, מה שבסופו של דבר הביא להקמת ממשלת ימין צרה בראשות יצחק שמיר. הרבי מלובביץ' הודיע כי התנגדותו לממשלת השמאל לא באה מסיבות פוליטיות, אלא בשל החשש כי ממשלה זו תוביל לפגיעה בביטחון ישראל ולהגברת הטרור.

הבאבא סאלי תמך בתקנות ובמבצעי הרבי מלובביץ'. מסופר כי כשאמרו בפניו שחסידי חב"ד מאמינים שהרבי מלובביץ' הוא המשיח, ענה: "אישתהיל קילשי" [=ראוי לו הכל].

הרב משה פיינשטיין קרא להצטרף לפעול בעשרת מבצעי הרבי מחב"ד, קרא להשתתף בתהלוכות ל"ג בעומר שיזם הרבי מלובביץ' ותמך בו בתחומים נוספים, והצטרף למערכה לתיקון החוק מיהו יהודי שניהל הרבי.

הרב מנשה קליין התבטא: "אנו רואים אצל הרבי מלובביץ', שהתעלה לשיא הכי גבוה שילוד אשה יכול להתעלות", הוא למד בעצמו לפי סדר לימוד הרמב"ם היומי שתיקן הרבי מלובביץ'.

בכ"א באדר א' תשמ"ט פרסמה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל כרוז מחאה נגד הפגיעה בכבודו של הרבי מלובביץ'.

הרב מרדכי אליהו התבטא עליו: "גאון הגאונים שלא היה לו אח ורע.. בקי בש"ס ובפוסקים, שר ההלכה, בקי ברמב"ם ובטורים, שר בית הזוהר, שר בקבלה, שר בחסידות, שר בדרוש, שר בהנהגה, שר בהפצת התורה – כל זה בשיא הגדלות שבן אנוש מסוגל להגיע אליה". וכן "נשמה כללית של כלל ישראל... עוצם בינתו וחכמתו, גודל קדושתו וטהרתו באופן של פלאי פלאים... חסד עשה עמנו הא-ל כאשר הוריד את האדם הגדול בענקים ל"דור יתום" שכזה... עיניים לו ורואה הוא את כל המתרחש בכל העולם כולו..." קרא ליהודים בכל מקום להישמע להוראות הרבי, הרב אליהו נפגש עם הרבי חמש פעמים.

מתנגדיו

בשנים הראשונות היו קשרי ידידות בין הרבי מלובביץ' ובין הרב יואל טייטלבוים (האדמו"ר מסאטמאר), אך הם היו חלוקים, בפרט בעניין היחס לתנועה הציונית ולמדינת ישראל. בהמשך האדמו"ר מסאטמאר נהפך לאחד מגדולי מתנגדיו. כאשר התייחס הרבי מלובביץ' למלחמת ששת הימים כאל ניצחון משמיים, תקף האדמו"ר מסאטמר את דעתו, משום שפירשה כתמיכה בציונות. בדומה לכך כשנערך מבצע אנטבה בשנת 1976, ראה הרבי מלובביץ' במבצע נס הצלה, ולעומתו אמר הרב טייטלבוים שמבצע זה הוא מעשי ידי רשעים.

בחוגים ליטאיים שונים רווחת הסתייגות מדמותו של הרבי מלובביץ' ומהאופן המשיחי שבו תופסים אותו חסידיו. בין מתנגדיו בלט מנהיג הליטאים, הרב אלעזר מנחם מן שך, שהתנגד לתקנות ולהדרכות רבות של הרבי מלובביץ', כגון תקנת לימוד הרמב"ם היומי ולמנהג החסידים שלא לישון בסוכה. הרב שך ראה במשיחיות של חב"ד כפירה וטען כי הדגש הרב של חב"ד ביחס לצורך להביא את המשיח "עכשיו", עומד בסתירה לדברי ספר חבקוק, פרק ב', פסוק ג' "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא". לעומתו אמר הרבי מלובביץ' ששלוש פעמים ביום אומרים בתפילה בברכת עבודה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ובברכת מצמיח קרן ישועה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך"; ושהיסוד השנים עשר מתוך הי"ג העיקרים שקבע הרמב"ם, העוסק בגאולה, מתומצת במילים "אף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הרב עובדיה יוסף מתח בשנת תש"ן ביקורת דומה על הרבי מלובביץ', שלדבריו "אמר דברים נוראים שלא ניתנו להיאמר, מטעים את ההמון, עושים אותו אלוה". עם זאת, בהזדמנויות אחרות שיבח הרב עובדיה את הרבי מלובביץ'. כך למשל, ב־2012 אמר כי "הוא היה יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו". הוא גם מזכיר את דעתו ההלכתית[דרושה הבהרה] בספרו ביקש ברכה ממנו.

הנצחתו

לאחר פטירתו הונצח שמו בין היתר בהקמת מוסדות תורה וחסד, וכן בתי כנסת לזכרו. כמו כן, הוקמו לזכרו אנדרטות בברלין ובמיקולאייב וכן נקראו רחובות על שמו בדניפרו (עיר נעוריו) ומיקולאייב (עיר הולדתו), וכן בישראל נקראו רחובות בשם "הרבי מלובביץ'" בביתר עילית, צפת, דימונה, ירושלים, כפר חב"ד, באר שבע, ראשון לציון, קריית מוצקין, שדרות, גדרה, קריית מלאכי ועוד.

אודותיו

וידאו

אודיו

תמונות