עזר ויצמן

ויצמן החל את דרכו הצבאית בארגון ההגנה, בהמשך התנדב לצבא הבריטי, במהלך מלחמת העולם השנייה הפך לטייס בחיל האוויר המלכותי, הוא הוצב בהודו ובמצרים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לאצ"ל ובהמשך שב לארגון ההגנה, כטייס בשירות האוויר, ממנו צמח חיל האוויר הישראלי, שלימים היה מפקדו השישי. בתפקידו הבא שימש כראש אג"ם והיה מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים.

לאחר שחרורו החל את דרכו הפוליטית בתנועת החרות והליכוד, מטעמן נבחר לכנסת התשיעית וכיהן כחבר הכנסת וכשר הביטחון. בהמשך חל מפנה בעמדותיו, והוא הקים את מפלגת המרכז יחד שמטעמה שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות, ואיתה הצטרף ל"מערך". ב-1992 פרש מהכנסת, ולאחר שנה נבחר – כנציג מפלגת העבודה – לכהן כנשיא המדינה. לאחר שנבחר שנית ב-1998, התפרסם כי קיבל כספים מאיש עסקים. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי יש בכך "אי תקינות", ודברים אלה והביקורת הציבורית הביאו להתפטרותו מהנשיאות ולפרישתו מן החיים הציבוריים בשנת 2000.

ביוגרפיה

עזר ויצמן נולד בתל אביב ליחיאל ויהודית ויצמן תושבי עכו בשנת 1924, וגדל בעכו ובחיפה. אביו, יחיאל (חיליק) ויצמן, היה פעיל ציוני ואגרונום, שהיה אחראי מטעם ממשלת המנדט על ייעור הרי הכרמל וכן אחיו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. אמו של ויצמן, יהודית, הייתה בת הרופא גרשון יצחק קרישבסקי ובתיה למשפחת הירשפלד, ממייסדי ראשון לציון. עזר נקרא על שם סבו מצד אביו, עוזר. בילדותו גדל בבית שענייני השעה היו נדונים בו, ושימשו כרקע להתפתחותו האישית. את לימודיו עשה בבית הספר הריאלי, אך סולק ממנו בכיתה י"א.

בעודו ילד פגש ויצמן בצ'ארלס אורד וינגייט. בספטמבר 1938, בזמן המרד הערבי הגדול, נפצעו הוא ואביו כשמכוניתם התהפכה, לאחר שנורו לעברם יריות בכביש תל אביב – חיפה, סמוך לבית ליד. כנער מתבגר בשנות המנדט הבריטי, רצה לתרום למאמץ הלאומי. בגיל 17, בשנת 1941 עבר קורס מ"כים בג'וערה מטעם ארגון ההגנה.

בשנת 1942 נפל בן דודו מיכאל ויצמן (בנו של חיים ויצמן), שהיה טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי. אירוע זה השפיע על עזר ויצמן הצעיר, ששאף להיות טייס. הוא עבר קורס טיס אזרחי, וקיבל רישיון טיס אזרחי עוד בטרם התגייס. ב-2 בספטמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי. בתחילה שימש כנהג תובלה בחיל האוויר, ושהה בשולי הקרבות במדבר המערבי. שירות מסוג זה תיסכל את ויצמן, אשר שאף לתרום למאמץ המלחמתי, ולא ויתר על שאיפתו להיות טייס. בקיץ 1943 הגשים את שאיפתו והתקבל לקורס טיס, אשר התקיים ברודזיה, אותו סיים בשנת 1945. הוא הוצב במשך שלושה חודשים בשדה התעופה פאיד ולאחר מכן שירת זמן מה בהודו כטייס על מטוס הת'נדרבולט, עד שבשנת 1946 השתחרר מן הצבא הבריטי, ונסע ללמוד תעופה בלונדון באופן פרטי.

בהשפעת ידידים שפגש בלונדון הצטרף אל ארגון האצ"ל בשנת 1946. בשנת 1947, בסמוך להחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, פנו אליו אנשי "ההגנה" כי יצטרף ל"שירות האוויר לישראל", שהיה גרעינו של חיל האוויר העתיד לקום. לאחר שנועץ עם אנשי האצ"ל, קיבל את הפנייה, והיה לאחד ממקימי חיל האוויר החדש.

חיל האוויר

בזמן מלחמת העצמאות היה ויצמן למפקדה של טייסת הנגב שמקום מושבה היה בניר עם. בתוקף תפקידו הטיס מזון, תחמושת ואספקה ליישובים הנצורים בנגב ובגוש עציון, ונשלח לצ'כוסלובקיה ללמוד להטיס את מטוסי ה"מסרשמיט" ולהטיס אחד מהם לישראל אשר מיד הוחש לקרב בהפצצת הטור המצרי המשוריין אשר היה באותה עת באשדוד. ב-7 בינואר 1949 השתתף בתקרית האוויר הישראלית-בריטית – קרב אוויר של 4 מטוסי ספיטפייר ישראליים מול 14 מטוסי טמפסט וספיטפייר של חיל האוויר הבריטי, שחדרו לנגב, בו הופלו חמישה מטוסים בריטיים.

ויצמן שירת בחיל האוויר כטייס קרב וכמפקד, הוא שימש סגן מפקד טייסת 101 ובמרץ 1949 מונה למפקדה, כמפקד הטייסת העביר אותה מבסיס חצור שנסגר לרמת דוד. שימש ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר. ב-1951 נשלח לאקדמיה הצבאית הבריטית לפיקוד ולמטה, ועם שובו הטיל עליו חיים לסקוב, מפקד חיל-האוויר, לארגן קורס מתקדם לקצינים, כמו כן השתתף בהקמת המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל. באוקטובר 1953 קיבל את הפיקוד על בסיס רמת דוד, עליו פיקד עד ראשית 1956, בפברואר 1956 מונה למפקד כנף 4 בחצור, הוא שירת בתפקיד זה במלחמת סיני, על פי הנוהג המושרש בחיל האוויר הישראלי, גם בתפקיד זה נתן מופת אישי כאשר יצא בעצמו לגיחות קרב במטוס סילון מסוג אוראגן.

ב-25 ביולי 1958 מונה למפקדו השישי של החיל, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1966. שנותיו כמפקד החיל היו שנים של התעצמות ובניין הכוח, והכנת החיל לקראת הגדול בהישגיו – "מבצע מוקד" להשמדת חילות האוויר של מדינות ערב על הקרקע בתחילת מלחמת ששת הימים. נודע כמי שטבע את הסיסמה "הטובים לטיס", והטמיע אותה בחיל ובציבור.

ראש אג"ם

תפקידו הבא בצה"ל היה ראש אג"ם. תפקיד זה היה בעל חשיבות עליונה בצה"ל אשר הכין עצמו למלחמה. בשנת 1967 הפכה המתיחות בין ישראל ובין מדינות ערב לוודאות כי בקרוב תפרוץ מלחמה. תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופה של חרדה, ורבים היססו בדבר הדרך שבה יש לפעול אל מול האיום הערבי, שנראה כאיום קיומי. ויצמן עצמו נקט בטון תקיף, והיה ממצדדי הנחתת מכה מקדימה על מדינות ערב, אל מול היסוסי ראש הממשלה, לוי אשכול. טרם מינויו של משה דיין לשר הביטחון הגיע ויצמן ללשכתו של אשכול ואמר: "אשכול, תן פקודה וצה"ל יצא למלחמה. למה לך את משה דיין? מי צריך את יגאל אלון? יש לנו צבא חזק והוא רק ממתין לפקודה שלך. תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנו ננצח."

אירוע עליו מספר ויצמן בספרו הביוגרפי "לך שמים לך ארץ" זכה ברבות הימים למעמד מכובד. ויצמן סיפר כי ב-23 במאי 1967 נקרא אל ביתו של הרמטכ"ל יצחק רבין, שם מסר לו רבין כי "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?". ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והוציא פקודות למפקדי הצבא לסיכום ההכנות הסופיות למלחמה. ראש הממשלה אשכול אישר בדיעבד פקודות אלו שניתנו ללא אישור הרמטכ"ל. ויצמן הפיץ כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". אין לדעת איזה חשיבות יש לייחס לעדות זו, אך ללא כל קשר אליו נזקף לזכותו של ויצמן חלק נכבד בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, בבניין הכוח היבשתי והאווירי, ובהכנת התוכניות למלחמה.

לאחר סיום המלחמה נשאר ויצמן בתפקיד ראש אג"ם, מתוך תקווה שלאחר סיום כהונת חיים בר-לב (שהחליף את רבין) ימונה הוא לרמטכ"ל. תקופה זו הייתה תקופה סוערת. ויצמן היה בעל תפקיד בלחימה במחבלים בבקעת הירדן לצידו של אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי, והיה לו חלק בפיקוד על פעולת צה"ל בכראמה. כן היה לו חלק בבניין המעוזים בקו בר-לב, ובפיקוד על הכוחות ובהתוויית המדיניות בחודשיה הראשונים של מלחמת ההתשה.

משנראה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב כבר מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל, מפלגתו של מנחם בגין שהייתה אז שותפה לממשלת אחדות לאומית בראשותה של גולדה מאיר.

צעדים ראשונים בפוליטיקה

בתפקידו כשר התחבורה שימש שמונה חודשים. באוגוסט 1970 פרשה גח"ל מן הממשלה במחאה על הסכמת הממשלה לדון ב"תוכנית רוג'רס", תוכנית שלום של שר החוץ האמריקני ויליאם פירס רוג'רס. השר ויצמן התנגד לפרישה מהממשלה. לאחר הפרישה מן הממשלה מונה ויצמן ליו"ר תנועת החרות ובמקביל פנה לעולם העסקים כמנהל חברה של יעקב מרידור. מחוץ לממשלה התערערו יחסיו עם מנחם בגין, ובשנת 1972 פרש מן הפוליטיקה, אם כי נותר חבר בתנועת החרות. ויצמן פנה לעסקים פרטיים והקים יחד עם עוזרו לשעבר דוד קוליץ את חברת "אלול טכנולוגיות" והיה מעורב בעסקי נדל"ן ויבוא רכב.

במלחמת יום הכיפורים גויס לשירות מילואים, והיה לעוזרו של הרמטכ"ל דוד אלעזר.

בתקופה זו הציג עזר ויצמן דעות ברורות, ישירות ובוטות, הנוטות לצד הניצי של המפה הפוליטית. בדבריו אז, טען ויצמן שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הם לבה ההיסטורי של ארץ ישראל, וחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתקופה זו, טען ויצמן שגבולה המזרחי של מדינת ישראל צריך להיות נהר הירדן, ואילו את הבעיה הדמוגרפית יש לפתור באמצעות עלייה מאסיבית של יהודי התפוצות. ויצמן תמך בישראל חזקה, בעלת כוח הרתעה. רק אז, לדעת ויצמן, יראו הערבים כי אין בכוחם להכריע את ישראל, והדבר יביא לשלום המקווה.

ב-1976 חזר ויצמן ל"חרות" עם תחילת מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, הוצב במקום הרביעי ברשימה שהביאה בסופה למהפך פוליטי. יש אומרים כי לוויצמן היה חלק חשוב בעליית רשימת הליכוד, בה הייתה חרות המרכיב העיקרי, לשלטון ב-1977 (המהפך). ויצמן כיהן כחבר הכנסת והתמנה לשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין, ובתקופת כהונתו נערך מבצע ליטני, והתקבלה ההחלטה על פיתוחו של מטוס הקרב "לביא". כשר ביטחון החליט ויצמן על מינויו של רפאל איתן לרמטכ"ל צה"ל.

ב-14 בנובמבר 1977 נפצע בתאונת דרכים קשה בכביש גהה. בעת ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בישראל, היה ויצמן מאושפז בבית חולים עקב התאונה, ולמרות זאת נפגש ביחידות עם סאדאת בירושלים במהלך הביקור ב-20 בנובמבר.

ויצמן הקדיש את כל אונו ומרצו להשגת השלום, בו החל לראות יעד נכסף, אפילו במחיר ויתורים טריטוריאליים. הוא פיתח יחסים אישיים נלבבים עם סאדאת, ואף ביקר בקהיר באופן ספונטני ב-20 בדצמבר 1977 ועמד בראש משלחת ישראל לשיחות השלום בקהיר בינואר 1978. ייתכן שאז חל המפנה בדעותיו, שהביא בסופו של דבר לפרישתו מן הממשלה. הוא החל להשמיע דעות כנגד ההתנחלויות וכנגד התנהלותה של ממשלת בגין. הדברים הגיעו לידי משבר ב-25 במאי 1980. לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים, התפטר ויצמן מתפקיד שר הביטחון.

ויצמן תמך בארגון מחדש של צה"ל והקמת המפח"ש על פי תוכניתו של ישראל טל, בניגוד לעמדתו של הרמטכ"ל, מוטה גור. לאחר שנכנס למשרד הביטחון, מינה את ישראל טל, לחקור את תפקוד וארגון כוחות היבשה בצה"ל, מחקר שהביא להמלצה על הקמת המפח"ש. ויצמן אפשר לגור, ולאחר מכן לרפול, שהחליף את גור כרמטכ"ל, לדחות את ההמלצות, בסוף 1978. אולם ב-29 בנובמבר 1979 הביא ויצמן את המטכ"ל להחליט להקים את המפח"ש ולהחזיר את טל לשירות כדי להקים את המפח"ש ולעמוד בראשו. אך עד פרישתו של ויצמן ממשרד הביטחון התוכנית להקים את המפח"ש לא התממשה.

בממשלות האחדות

לאחר התפטרותו שקל ייסוד מפלגה חדשה בהנהגת משה דיין (שהיה גיסו), ועקב כך סולק מ"חרות". במשך ארבע שנים היה איש עסקים. במרץ 1984 ייסד מפלגה חדשה בשם "יחד" וזו זכתה בשלושה מושבים בבחירות לכנסת האחת עשרה (1984). יחד עם ויצמן נבחרו לכנסת מטעם יחד בנימין בן אליעזר ושלמה עמר. לאור התוצאות הסתבר כי המפלגה הפכה ללשון המאזניים היכולה להכריע לטובת כל אחת משתי המפלגות הגדולות. ויצמן בחר לעמוד לצד המערך ובכך לכפות הקמת ממשלת אחדות לאומית, כהמלצתו, בין השאר, של נשיא המדינה חיים הרצוג. בממשלת האחדות הייתה רוטציה בתפקיד ראש הממשלה בין שמעון פרס ויצחק שמיר ומספר שרים שווה למערך ולליכוד. ויצמן הצטרף לממשלה כשר בלי תיק וכחבר הקבינט המצומצם מטעם גוש המערך. לאחר הקמת ממשלת האחדות פרשו מהמערך חברי הכנסת של מפ"ם וחבר הכנסת יוסי שריד, וויצמן הצטרף עם מפלגתו למפלגת העבודה, באוקטובר 1986. בממשלת האחדות תמך ויצמן במסירת השטחים ובמשא ומתן עם אש"ף.

ב-1988 מונה לשר המדע והטכנולוגיה בממשלת האחדות הלאומית שבראשות יצחק שמיר. במהלך מערכת הבחירות הוצב ויצמן במקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה, ויועד לשמש מטעמה כשר החוץ. הליכוד תקף אותו על התבטאויותיו "בזכות האינתיפאדה". בסוף שנת 1989 דרש שמיר לסלקו מהממשלה, עקב מגעים שקיים עם אנשי הארגון לשחרור פלסטין. המגעים עם אש"ף נאסרו בחוק, ונחשבו לטאבו. במשך שנים היו מגעים אלו נחלתם של אנשי שמאל קיצוניים, משולי המפה הפוליטית, כאורי אבנרי או אייבי נתן. ויצמן פוטר מהממשלה ב-31 בדצמבר אך לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף, היא בוטלה ושמיר הסתפק בהוצאת ויצמן מהקבינט. ויצמן התפטר יחד עם כל שרי המערך מהממשלה ב-מרץ 1990 במסגרת מה שכונה "התרגיל המסריח". לאחר פירוק ממשלת האחדות הלאומית התפטר מהכנסת ב-3 בפברואר 1992, הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים והוחלף בסאלח טריף בכנסת.

לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה, בשנת 1992, השתנה הרכבה של הכנסת, וניצחון השמאל אשר איפשר לרבין להרכיב ממשלה, איפשר גם להריץ את ויצמן למשרת הנשיא. ויצמן נבחר כמועמד מפלגת העבודה לנשיאות מול שלמה הלל ואריה אליאב. ב-24 במרץ 1993 התקיימו הבחירות לנשיאות המדינה. מול ויצמן התמודד כמועמד הימין חבר הכנסת (הליכוד) דב שילנסקי. ויצמן נבחר לכהונת הנשיא ברוב של 66 מול 53.

ב-14 במאי 1993 החל לכהן כנשיא המדינה. ויצמן נחשב לנשיא אהוד ופופולרי "שירד אל העם". ישירותו ועממיותו הוסיפו לו לווית חן צברית, שנתנה ייחוד וסממן פלמ"חניקי לשירותו בתפקיד.

במהלך כהונתו היו למדינת ישראל הישגים כהסכם השלום עם ירדן, שויצמן נכח בחתימתו בטקס בערבה ב-26 באוקטובר 1994, לצדם של יצחק רבין, חוסיין, מלך ירדן, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. מאידך, היו אלו שנים של לחימה קשה בלבנון שגבתה הרוגים רבים, של טרור קטלני ושל הטראומה הלאומית שברצח יצחק רבין. בעניין המשא ומתן עם אש"ף שהתקיים בצל הטרור, ובייחוד לאחר הפיגוע בבית ליד בתחילת שנת 1995, אמר ויצמן כי בשל המצב "יש להשהות את המשא ומתן עם אש"ף".

הנשיא ויצמן הקפיד לפקוד כל אחת מהמשפחות השכולות לביקור תנחומים. כמו כן, הירבה לבקר אצל הפצועים ולעודד את רוחם.

ויצמן לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות. בזמן ממשלת רבין קרא להאט את קצב המשא ומתן בתקופת הפיגועים, ומנגד קרא למשא ומתן עם סוריה על עתיד הגולן. בניסיון לחמם את תהליך השלום עם הפלסטינים לאחר עליית בנימין נתניהו לשלטון, הזמין בשנת 1996 את ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, לביקור פרטי בביתו בקיסריה.

בהתמודדותו לכהונה שנייה כנשיא, שנערכה במרץ 1998, מול איש הליכוד שאול עמור, הוא נבחר ברוב גדול. הייתה זו הפעם הראשונה בה התמודד אדם מול נשיא מדינה מכהן, וכתוצאה מכך שונה חוק יסוד: נשיא המדינה כך שנשיא יכהן תקופה רצופה ובודדת של שבע שנים ולא יצטרך לעבור הליך של בחירות-חוזרות.

ויצמן היה בררני בשימוש בסמכות המוקנית לו על מנת לקצוב את עונשם של אסירי עולם שהורשעו בביצוע רצח.

בסוף 1999 פרסם העיתונאי יואב יצחק ידיעות לפיהן קיבל ויצמן כ-450 אלף דולר מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר הכנסת וכשר. העניין הועבר לחקירת המשטרה, שחקרה את ויצמן במשכן הנשיא, ולאחר מכן לבדיקתה של הפרקליטות. ויצמן המשיך לכהן בתפקידו, והצהיר כי אין בכוונתו להתפטר. ב-24 במאי 2000 פרסם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, חוות דעת שלפיה אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, מטעמים של חוסר אשמה בעבירות מסוימות, ומחמת התיישנות עבירות אחרות. עם זאת, היועץ המשפטי כתב בחוות דעתו כי "בכל מקרה הייתה אי-תקינות ברורה בקבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ובאי-הדיווח לפיהם. כללים אלה אין להקל בהם ראש." הלחץ הציבורי והתקשורתי שנוצר בעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי בנוגע להפרת כללי מניעת ניגוד עניינים, הביא את ויצמן להחלטה להתפטר מתפקיד נשיא המדינה. התפטרותו נכנסה לתוקף ב-10 ביולי 2000, כשבע שנים לאחר כניסתו לתפקיד.

לאחר התפטרותו מיעט ויצמן להתבטא בענייני השעה. בתחילת 2001 אמר כי הוא תומך במועמדותו של אריאל שרון לראשות הממשלה.

אחרי חודשים ארוכים בהם מצב בריאותו היה רופף, נפטר ויצמן ב-24 באפריל 2005 כאשר משפחתו לצדו בביתו שבקיסריה. הוא נקבר בבית העלמין של אור עקיבא, בסמוך לבנו שאולי וכלתו רחל.

ויצמן פגש את רעייתו, ראומה שוורץ (אחותה של רות דיין, נולדה בלונדון ב-1925), ב-1949 כשהוא ומוטי הוד עצרו לה טרמפ בדרך לאזכרה למודי אלון. הם נישאו ב-1950 בחצר ביתה של אחות ראומה - ביתו של מפקד ירושלים, משה דיין, בווילה לאה שבשכונת רחביה בירושלים. את הזוג חיתן הרב הראשי הרצוג. לזוג נולדו בן, שאול, ובת, מיכל. שאול נפצע קשה בחזית התעלה במלחמת ההתשה כשצלף מצרי פגע בראשו. בשנת 1991 נהרג שאול עם אשתו בתאונת דרכים ושניהם נטמנו בבית הקברות באור עקיבא. עזר ויצמן ואשתו ראומה רכשו חלקת קבר סמוכה, שתשמש אותם בבוא יומם. במרץ 1991 תבעה אשה את הזוג ויצמן ואת עיזבון הבן שאול, בטענה ששאול הוא אבי בנה. בדיקת רקמות שעבר הזוג ויצמן הוכיחה כי הילד הוא אכן בנו של שאול.

כשהיה פרח טייס בחיל האוויר הבריטי התקנא ויצמן באחד ממפקדיו, קולונל פרנק קרי, שהיה טס בסופי שבוע על מטוס ספיטפייר משלו, המטוס היה צבוע שחור ולאורכו ברק אדום עם ראש חץ. כשהוציא צה"ל בשנות החמישים את הספיטפיירים משירות, ביקש עזר להשאיר לו מטוס אחד ולבקשתו נצבע המטוס בשחור עם ברק אדום לאורכו. שנים רבות הטיס עזר את ה'ספיט השחור'. בשנת 1974 הפסיק להטיס מטוס זה, אך המטוס נשאר כ'ספיט השחור של עזר ויצמן'.

ויצמן שמר על כושר טיסה עד גיל מאוחר, וגם לאחר שהפסיק להטיס את הספיט שמר עד זקנתו על כושר טיסה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. בגיל 72 שנה, בשנת 1996, סיים ויצמן הסבה להטסת מסוק מסוג "אנפה".

ב-21 במרץ 1971, היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית כאשר נהג במכוניתו ופגע בהולך הרגל, ד"ר בנימין גלרט (81), שמת מפצעיו. ויצמן הואשם בגרימת מוות ברשלנות, זוכה מאשמה, אולם הורשע בנהיגה במהירות מופרזת ונקנס ב-300 לירות.

ויצמן היה ידוע בלשונו החריפה, בסגנונו הישיר ואף בוטה ובהתבטאויות שאף הכשילו אותו לעיתים. כפוליטיקאי, סגנון התבטאותו היה לסימן היכר שלו, שהקנה לו לעיתים יתרון פוליטי. כנשיא היו התבטאויות אלו למכשלה. זכורות התבטאויותיו בנושא ההומוסקסואלים, דוגמת הצהרתו כי "באופן אישי, אני, עזר ויצמן, רואה בהומוסקסואליות תופעה שלילית", ממנה חזר בו לאחר מחאה ציבורית ומפגש מתוקשר עם פעילים למען זכויות הפרט ולהט"בים. כן התבטאותו כלפי החיילת אליס מילר, שדיברה עמו בטלפון על רצונה להיות טייסת, ולדבריה ענה לה ענה כי אישה אינה יכולה להיות טייסת, כשם שגבר אינו סורג גרביים. כמו כן, ידוע נאומו בטקס הלוויית יצחק רבין, במיוחד ההתבטאות "אני כשלעצמי יחסרו לי השעות שישבתי ודיברתי איתו. יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים".

ויצמן היה, לדעת רבים, סמל לישראל המתחדשת, הצברית, ישיר ובוטה לעיתים, אך בעל חן אישי לא מבוטל. הוא עבר דרך פוליטית ארוכה, מתמיכה ב"ארץ ישראל השלמה" ועד פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית. הטרגדיה האישית שעבר עם פציעתו הקשה של בנו, והתחנות שעבר בדרכו – הצבא הבריטי, הלחימה במסגרת חיל האוויר במלחמות ישראל והדרך הפוליטית, הפכו אותו לסמל ולמושא אהדה של רבים בציבור הישראלי, אף לאחר פרישתו משירות הציבור.

שנה לאחר פטירתו הוציאה רשות הדואר בול לזכרו. על שמו רחוב בשכונת נאות פרס בחיפה.